ביום ז' בתמוז תשע"ח, 20 ביוני 2018, נקבר באדמת נהלל טייס הקרב תא"ל אריק עזוז, בן המקום ואחד מחבורת הלוחמים המפוארת שצמחה בעמק יזרעאל. שמו הרשמי היה ארי, אך הכל הכירוהו בשם "אריק". מותו של אריק הטיל עצב עמוק על הרבים שהכירוהו, ולפי התגובות הרבות באתרי האינטרנט - גם על אלה שרק קראו את סיפור חייו ופעלו. הוא התגייס בתחילה לצנחנים, שירת כ-מ"פ בגדוד 890 של רפול והשתתף בקרב המיתלה במבצע קדש. לאחר שחרורו מהשירות הסדיר הגשים את חלום ילדותו, בחזרו לצבא ובהתנדבו לקורס טיס, שבו היה חניך כשאר החניכים שזה-עתה באו מכיתה י"ב, עם כל נפתולי המשמעת הנוקשה והחרדה המתמדת מפני הדחה. את מעלותיו כטייס קרב וכמפקד בכיר בחיל-האוויר יודעים אחרים לתאר טוב ממני, ואני יכול לספר על התכונות שבהן ניכר מחוץ לתא הטייס.
הכרתיו במחצית הראשונה של שנות ה-60, כשהיה טייס צעיר בדרגות סגן וסרן. באותן שנים הייתי איש צוות הקרקע ומפקד דת"ק (דיר-מטוסים תת-קרקעי), בטייסת 105 בבסיס חצור. הייתה זו הטייסת היחידה של מטוסי "סופר מיסטר" (שכונו בחיל-האוויר "סמב'ד"), ובאותן שנים הייתה טייסת החוד של חיל-האוויר, שאליה נשלחו הטובים שבטייסי הקרב. אריק, שבלט משכמו ומעלה תרתי משמע, הגיע לטייסת ביולי 1961, לאחר קורס אימון מתקדם (קא"מ) במטוסי אורגאן, שבסיומו נמצא מתאים להטסת מטוסי קרב. לימים היה אריק מפקד טייסת 105, ממרס 1971 עד יולי 1973.
טייס אחד תיאר את אריק כ"יקה". אם הביטוי "יקה" מתאר נועם הליכות; דיוק והקפדה על פרטים; משמעת; מתן דוגמה אישית בכל תחום; דרישה מעצמו לפני דרישה מהזולת; נכונות לעשות מה שאחרים רואים כלכלוך הידיים אך הוא תוצר של סקרנות רבה וירידה לפרטים הקטנים ביותר; יחס של כבוד גם לנמוכים ממנו בדרגה ובמעמד; והתעניינות אנושית חמה בפקודיו ובאחרים - אריק אכן היה "יקה", שכן כל אלה היו תכונותיו, ובשפע.
אנשי צוות הקרקע של טייסת קרב אומנם אינם מכירים את כישוריו של האיש כטייס ואת ביצועיו באוויר, אך הם יודעים היטב את תכונותיו כאדם וכמפקד; את מקצועיותו וקפדנותו; את נכונותו לעכב את ההתרעננות מטיסה מעייפת, כדי להישאר עימם לבירור תקלה שהתגלתה באוויר ולדייק ברישומה בספר המטוס; מבחינים בהערכת הטייסים האחרים אותו ואת כישוריו; וכמובן מכירים את התנהגותו הכללית כאדם. צוותי הקרקע מבחינים היטב גם בהתנהגות הטייס לפני יציאה לגיחה, במיוחד כשזו גיחה קרבית ליירוט מטוסי אויב או להפצצה. המכונאי, המסייע לטייס להיקשר ברתמות תא הטייס, מבחין לעיתים בהתרגשותו של הטייס, במיוחד כשהלה בא לטיסת רענון, לאחר תקופה שבה לא טס כלל, אם כאיש מילואים ואם כבעל תפקיד מטה. אריק, כמובן, היה תמיד שקול, רגוע ובוטח.
דוגמה לתכונותיו של אריק ראינו כאשר התמנה לתפקיד קצין המקלענות של הטייסת. הוא לא הסתפק בפעילות השגרתית של תפקיד זה, אלא פינה לעצמו ימים אחדים, שבהם עבר אל מחלקת החימוש של הגף הטכני ושם עבד עם החמשים בפירוק התותח החשמלי של המטוס לגורמים ובהרכבתו מחדש, כדי להכירו היטב. לוחם חי"ר מכיר היטב את הרובה ויודע לפרקו לחלקיו העיקריים, אך יש גם פירוק משני, שאת סודותיו יודע רק נשק מקצועי. ואריק הכיר את תותחי המטוס ברמה של נשק מקצועי. לצורך זה לא בחל בטבילת ידיו עד המרפקים, במשך ימים אחדים, בתערובת המזוהמת והמזהמת של דלק סילוני, שמן רובים ופיח של ירי.
היה צד נוסף באישיותו של אריק, ואנו אנשי צוות הקרקע רחשנו לו כבוד רב בשל כך. יום אחד, כשחזר מטיסה, אמר שידרוש מפקידת המבצעים של הטייסת לחייבו בקנס של חמש לירות, משום שבאותה טיסה עשה שגיאה כלשהי. בתחילה נראו לנו הדברים כמה שמכונה כיום "חנוניות", כלומר תמימות רבתי, שכן המטוס היה חד מושבי ובשגיאתו יכלו להבחין רק הוא-עצמו ואלוהים. אך כזה היה אריק: ישר כסרגל ובעל יושרה, דורש מעצמו יותר משהוא דורש מאחרים ושופט עצמו בחומרה. ואם מייחסים לו תכונות של "יקה", באריק לא היה שמץ של קרירות רגשית וסלידה ממגע אנושי פיסי, תכונות המיוחסות לפעמים ל"יקים", שכן הוא התעניין בכנות ובחום אנושי גם בבעיות אישיות של חיילים. בכך דמה למפקדים אחרים של הטייסת, ואציין רק את שמות אלה מהם שנפלו במערכות ישראל: שמעון אש, זוריק לב ושלמה בית-און, זכרם לברכה.
ב-1968 עברתי לבקשתי לשרת במילואים בסיירת שריון, ולכן לא פגשתיו זמן ממושך. רק בתחילת שנות האלפיים פגשתי שוב את אריק, כשביקשתי לשוחח איתו על עניין הקשור לחיל-האוויר. נפגשנו שוב ב-2007, בהכנת ערב הזיכרון במלאת 40 שנה לנפילתו של סא"ל שלמה בית-און, מי שהיה מפקד הטייסת לפני מלחמת ששת הימים, ואריק ניצח על הכנת האירוע. באותן פגישות נוכחתי לדעת כי, חרף חלוף שנים רבות, הוא נותר אותו אריק משכבר הימים: מקפיד ומדקדק בפרטים, מפקד ומנהל כריזמטי, ועם זאת אנושי, מתחשב, נעים הליכות ורחוק מהתנשאות.
כמאמר חז"ל: חבל על דאבדין ולא משתכחין (סנהדרין קי"א).
יבורך זכרו.