רון בלונדר: "כשאני מאמינה שאני מסוגלת להצליח, אשקיע מאמץ שוב ושוב כי אני מאמינה שאני מסוגלת ולהפך. בנוסף, כאשר למורה יש מסוגלות גבוהה, הוא יאמין שגם לתלמיד שלו יש מסוגלות שכזו. מורה טוב לא מוותר לתלמידים ולא אומר להם תיעזרו בשיעורים פרטיים, כי הוא יודע ומאמין שהוא יכול להשפיע על האמונה במסוגלות שלהם, ביכולת שלהם. לכן חשוב לא רק ללמד את התוכן אלא לפתח במורה את תחושת המסוגלות העצמית. פיתחנו בקבוצה דרך לעשות זאת בשני ממדים. ראשית אנחנו לא מלמדים רק את המדע, אלא משלבים זאת בתרגול וכן בקישור לשדה החינוכי, וכך הידע לא הופך להיות ידע מנותק, שאינו מגיע לכיתה. על-פי מחקר של אלברט בנדורה, חוקר ופסיכולוג בתחום הפסיכולוגיה החברתית, יש כמה גורמים שמשפיעים על המסוגלות. הדבר המהותי הוא התנסות עצמית. אם אני מתנסה ומצליחה וחושבת שזו לא הייתה הצלחה מקרית, אלא כי באמת למדתי היטב וחשבתי על הדברים, זה יסייע לי לפתח מסוגלות עצמית, מכיוון שחוויתי חוויה של הצלחה. או כאשר אני רואה מישהו דומה לי מאוד - נניח, מורה אחרת עם אותן שנות ותק, שמצליחה לעשות את העבודה שלה בננו-טכנולוגיה - זה יהיה עבורי גם מאוד מעניין וגם אאמין שבשבוע הבא גם אני אוכל להציג את העבודה המצליחה שלי. ואם מורה אחר, דומה לי, יספר על חוויה מוצלחת שהייתה לו עם תלמידיו בתרגול הננו-טכנולוגיה, אוכל לדמיין ממש חווית הצלחה כזו גם עבורי.
"לכן במהלך הקורסים, המורים מציגים כל הזמן הצגות של הצלחות וגם מציגים התלבטויות. כאן בא לידי ביטוי הכוח של הקבוצה, שהוא הגורם השלישי המשפיע על תחושת המסוגלות – המשוב, או כפי שבנדורה קורא לזה, עידוד מילולי. תלוי גם מי אומר לך שאתה אכן יכול. אם אומר זאת מישהו שמכיר אותך מתחום העיסוק שלך, במקרה זה המורים, אז זה ישפיע וישכנע שגם אתה מסוגל. אנו בונים את הקורסים שלנו בדרך כזו, שהמורים גם יפתחו את הידע, בד-בבד עם תחושת המסוגלות העצמית שלהם, באופן כזה שהידע שלהם יעבור הלאה, שהתלמידים שלהם יזכו ליהנות מהדברים המדהימים שהם לומדים במסגרת התוכנית. יש מורים שמצטרפים למעבדות המחקר במכון במשך שבועיים רצוף, הקורסים מצד אחד תובעניים מאוד, אך מצד שני יש תמיכה מקצועית ונגישות גדולה מאוד. היחסים הם מיוחדים מאוד בגובה העיניים, כמו משפחה ממש, גם אם זו מורה שפונה לדוקטורנט או לפרופסור. בשל הלימוד האינטנסיבי הרציף, אנחנו בעצם חושפים את המורים חשיפה מירבית לתכנים מתקדמים, על-מנת שיוכלו להגיע לאן שהם רוצים להגיע, אבל על-מנת להגיע לשם, הם זקוקים לליווי ולתמיכה הזאת".
כראש קבוצת הוראת הכימיה, פרופ' בלונדר עסוקה בעצימות גבוהה בהנחיה ובפיתוח שיטות לימוד חדשניות, אך עם זאת מעולם לא חשה שעליה לבחור בין משפחה וקריירה. מבחינתה, הבאת ילדיה לעולם הייתה ביטוי לרצון אנושי טבעי, הגורם לה לאושר וסיפוק אינסופי, בדיוק כמו אהבתה לכימיה ולחינוך, והם שלובים בחייה באופן משלים וחיוני לדרכה האישית והמקצועית.
"כשנכנסתי לתחום המחקר, לדוקטורט, הייתי כבר נשואה (מגיל 23), והולדת ילדיי, הביאה תובנה בריאה מאוד ששום דבר בעולמנו הוא לא מושלם. ברגע שהבנתי זאת, ההסתכלות שלי על החיים הפכה להיות מאוזנת יותר. בתואר הראשון כמעט לא היה מבחן שלא קיבלתי בו מאה ואם הייתי מקבלת קצת פחות הרגשתי החמצה. כשנולדו הילדים, יצרתי סדרי עדיפות. זה לא אומר לוותר על משהו, אבל לוותר במודע על השאיפה לשלמות וככה התוצרים שלך יהיו טובים. כי הרדיפה אחרי שלמות מוציאה אנשים מתפקוד ובסופו של דבר פוגעת בביצועים שלהם. להוציא דוקטורט בכימיה עם שלושה ילדים זה מאתגר, אבל אף פעם לא הרגשתי קושי, כי ידעתי על כל מאמר שכתבתי שהוא מספיק טוב כמות שהוא, ואני יכולה לשלוח אותו כדי שאוכל להשכיב את הילד לישון. בסופו של יום, בשביל הילדים לראות שאימא, היא גם אימא אבל גם לומדת וחוקרת, זה דגם לחיקוי. חלק מהדרך שבה אני מתנהלת, גם במקצועי וגם במשפחתי היא לשחרר, להשאיר את המשימות של הבן אדם לבן אדם, כך גם בניהול של הקבוצה. החוכמה בעבודה היא לבחור באנשים מעולים שאתה יודע שהם יכולים לבצע את העבודה. ברור שאנחנו בקשר מקצועי, אבל הם אלו שבאמת עושים את העבודה ועבודה יצירתית ועמוקה. המטרה שלי היא לקדם את הוראת הכימיה וגם את האנשים בקבוצה שלי, ולא את עצמי, זה פחות מעניין אותי ויש לי יכולת לבחור אנשים טובים יותר. במשפחה שלי זה גם מוכיח את עצמו. הילדים שלי באמת יודעים לנהל את הבחירות שלהם, בשילוב בין לימודים והצופים. בגלל שאני באה מרקע אקדמי מאוד, היה קשה לי בהתחלה לראות את הנפח שהצופים תופסים בחייהם, אבל ברגע ששחררתי, האחריות עברה אליהם והם לקחו אותה בשתי ידיים ועמדו בכל מטלות הבגרויות - לקיחת אחריות עם גבולות. וזה לא רק ללימודים, זה בכלל לחיים.
"אני גם חושבת שאי-אפשר להצליח באקדמיה בלי בן זוג תומך. רוב העמיתות שלי מחו"ל הן ללא ילדים, גם אם הן נשואות. הן בחרו בקריירה, אבל בעיניי לא צריך לעשות את הבחירה הזאת. ברגע שאת מבינה שהשאיפה לשלמות לא מקדמת, לפעמים היא אפילו עוצרת, אזי את יכולה להכניס עוד דברים. והילדים עבורי הם פשוט שמחה".
בנוסף לפעילותה האקדמית הענפה, פרופ' בלונדר שימשה כשחקנית בנבחרת כדור-הרשת של נשות האקדמיה במכון ויצמן, שאף זכתה במקום השני במחוז. כמו תחום הספורט, גם התחום האקדמי הוא תחום תחרותי ואני תוהה האם יצר התחרות, הוא זה שמשך אותה לספורט תחרותי. תשובתה מפתיעה מחד-גיסא, אך מאידך-גיסא, הולמת את תפישת חייה כפי שזו באה לידי ביטוי הן בתחום המקצועי והן בתחום האישי.
בלונדר: "מה שאהבתי הוא האפשרות להיות חלק מקבוצה. אף פעם לא הייתי חלק מקבוצה וזו הייתה חוויה ייחודית בשבילי. אני אוהבת להיות עם אנשים, אבל צריכה גם את השקט, אוהבת לכתוב, כי ככה אני בונה את הרעיונות שלי ומנסחת אותם מחדש. אני אוהבת מאוד ספורט ומאמינה בחיבור של גוף, נפש ותודעה. תפישת גוף בריאה במיוחד בקרב נערות, היא דבר כל כך חשוב, כי היא משפיעה על התודעה. כשאני מתעמלת תחושת הגוף שלי טובה. אני יכולה לשבת 12 שעות על המחשב ולכתוב, אבל הישיבה הזאת לאורך זמן היא לא בריאה. בעברית MYSELF זה 'עצמי', מלשון 'עצם', בתרבות העברית קיימת ההבנה שצריך לדאוג לא רק לנפש, אלא גם לגוף ושניהם קשורים זה בזה".
ומה תאמר אשת מדע רבת הישגים והצלחות על הסטטוס שלה בראש הפירמידה האקדמית, שאמנם, מצניעה לכת, אך גאה על המקום בו היא נמצאת לא רק בשבילה, כי אם עבור הנשים בכלל?
בלונדר: "לפני כשנתיים, כאשר קיבלתי את הפרופסורה, יצאתי רגע מביתי בשכונת הקטמונים בירושלים. ניגשה אליי גברת מבוגרת, תושבת ותיקה בקטמונים, אמרה לי, 'רון' וחיבקה אותי בחום. תהיתי על כך והיא ענתה: 'אף פעם לא חיבקתי פרופסור, מזל טוב'. בשביל הנשים המבוגרות בקטמונים, אישה מקרבם שהפכה פרופסור, זה איזה שהוא סמל, משהו להתגאות בו. ואני באמת מרגישה שבכל מה שאני עושה, בקבוצת המחקר במכון ויצמן, וגם ברמה האישית והמשפחתית, אני מהווה דגם לחיקוי, גם לנשים צעירות, אבל גם לנשים מבוגרות, שלא יהיו פרופסוריות, אבל בשבילן לראות את ההצלחה של מישהי שגרה איתן וגדלה בשכונה, זו כאילו הצלחה שלהן עצמן".