אינני נמנה על אלה הגורסים שמדיניות מיסים איננה יכולה לשמש ככלי עזר להשגת מדיניות כלכלית-חברתית, וכי עליה להיות אך ורק מדיניות מיסים – קרי: השגת אמצעים למימון עלויות הממשלה. התומכים בדרך זו טוענים, כי אם רוצים לצ'פר מישהו – יש לעשות זאת באמצעות צ'קים של מענקים.
עם כל הכבוד, טעות בידם. מתן התמריץ בדרך של הקלת מס הוא פשוט יותר וזול ללא השוואה לעומת מתן מענקים אישיים בצ'קים. זו גם הסיבה שאני סבור שהבכי והנהי על הפסדי האוצר מהפטורים וההקלות, המלווה את פרסום דוח הכנסות המדינה השנתי, הוא מיותר ושגוי. נהפך הוא: כל עוד העניין הוא בבקרה של נחיצות ההמשך של מתן ההקלה, וביטולה כאשר חדל הטעם בהענקתה – רצוי להמשיך במדיניות זו.
למען הצדק, ניתן לומר שדרך זו נכונה גם כאשר אנו רוצים למנוע משהו: ניתן ולגיטימי להשיג מטרה זו גם בדרך של החמרה במיסוי. מכאן שאינני חולק על עצם הבחירה בהחמרת מיסוי כדרך; עיקר טענותי הן לגופן של ההחמרות, נחיצותן ויעילותן.
וכאן ברצוני להתייחס להחמרות במיסוי מכירת דירת מגורים. זכורני את השמחה שהייתה נחלת כולנו כאשר נחקק תיקון 8 לחוק מס שבח, שהנהיג את הפטור במכירת דירות מגורים ושחרר אותנו מהצורך להוכיח שימוש בדירה בפועל. אומנם בכך קיפחנו את פרנסתם של סטודנטים רבים שהתרוצצו בין דירות ריקות, פתחו וסגרו חשמל ומים כדי להוכיח שימוש בדירה כמצוות החוק קודם לכן – אך יהיו אלה כפרת כל ישראל.
חלפו כ-40 שנה מאז, הכל התנהל למישרין ואין צווחה ופרץ, עד שניחת על הפטור זעמו של שר האוצר,
משה כחלון, ובהתאם לכך סורס הפטור באופן משמעותי.
אני שואל את עצמי: מה רצה האוצר להשיג באמצעות החמרות אלה? התשובה היחידה העולה על הדעת, היא צמצום מכירות של הדירות הקיימות. אולם אם מדובר בדירות ריקות, הרי דווקא מכירתן לפלוני היא מציאת פתרון דיור למחפש דיור. ואם הכוונה לדירות המאוכלסות בעת מכירתן, הרי שלעומת פתרון שיזדקק לו המוכר, שיש להניח שכבר מצא בטרם המכירה, יש במכירה כדי לספק פתרון דיור לרוכש. כך או אחרת, אין למכירה כזאת כל השלכה על ההיצע והביקוש בשוק הדירות.
הווה אומר: ההצהרה על ההחמרות כאמצעי להאטת הביקושים, עם כל הכבוד, איננה מדויקת. אני גם נוטה להאמין שלא הייתה כאן כוונה להגדיל את ההכנסות לאוצר המדינה, שכן הצלחת המהלך הייתה בולמת עסקות ומקטינה הכנסות. אני נוטה להאמין, כי פשוט מדובר בטעות תפישתית, אשר כיום לאיש אין כיום האומץ להודות בה.