התאים הם כמו מכונה, כמו מחשב קטן ומתוחכם בגודל של מיקרונים בודדים. אם נפרק אותם לאברונים, לאותם חלקים שבונים אותם ונבדוק לכמה מתוכם ידוע לנו תפקידם, התשובה תהיה פחות משליש. בית המשפחה בו נולדה וגדלה פרופסור מאיה שולדינר (43) העומדת בראש מעבדת המחקר במכון ויצמן מנבא היטב את תחנות חייה ואת המקום בו היא נמצאת כיום ברמה המקצועית והאישית כאחד.
שולדינר: "נולדתי וגדלתי בירושלים, בבית אקדמי. אבא שלי היה פרופסור לתאטרון ובלשנות ועבד כמעט כל חייו באוניברסיטת תל אביב, ואמי הייתה היסטוריונית באוניברסיטה העברית. בילדות גרתי בהמון מקומות - באנגליה, בארה"ב, בצרפת, הן בגלל שהורי נסעו לפוסט דוקטורט, כמו גם, לשנות-שבתון וגם כי במשך כשלוש שנים אבי שימש כנספח התרבות בלונדון. עקב כך אני חשה בנוח בנדודים, שהם חלק מהחיים האקדמיים, וזה יתרון אדיר.
"תמיד רציתי להתחבר לעיסוק אקדמי שקשור לטבע. חשבתי ללמוד רפואה, ולאחר השירות הצבאי כבר הייתי רשומה לבית-ספר לרפואה בהדסה עין כרם. התלבטתי רבות, וברגע האחרון שיניתי את דעתי ועברתי ללימודי ביולוגיה. היה לי ברור שביולוגיה היא אהבת חיי, וסמוך לתחילת לימודי התואר הראשון הצטרפתי למחקר במעבדה באוניברסיטה העברית אצל אחד ממורי בשנה הראשונה. נשארתי שם במהלך כל התואר הראשון, השני והשלישי וחקרתי תאי גזע עובריים, כאשר היינו בעצם המעבדה הראשונה כשאני החוקרת הראשונה בארץ, שפיתחה פרוטוקולים לעבוד עם תאי גזע עובריים של בני אדם ולשנות אותם לתאים מסוגים שונים. אלו היו שנים מרגשות ביותר עבורי בתור דוקטורנטית בתחום, כי זו הייתה סוג של פריצה מדעית בארץ ובעולם.
"עם סיום הדוקטורט נסעתי לפוסט דוקטורט. פקטור חשוב שהשפיע על ההחלטה היה אורן בעלי שהכרתי במעבדת המחקר. נישאנו במהלך תקופת הדוקטורט ונסענו יחדיו לפוסט דוקטורט בסן פרנסיסקו, עם בננו הבכור דניאל שנולד ממש סמוך לנסיעתנו. את הפוסט דוקטורט עשיתי באוניברסיטת סן פרנסיסקו UCSF, שעיקרו גילוי תפקידים של חלבונים ויש לו קשר ישיר למחקר שלי כיום במכון ויצמן. שהינו שם חמש שנים וחצי במהלכן נולד בננו השני, נועם. חזרנו ארצה למכון ויצמן, כל אחד למעבדת המחקר שלו, ואנחנו פה כבר עשר שנים. בארץ נולד בננו השלישי מתן. לא מכבר שבנו משנת שבתון באוניברסיטת מינכן בגרמניה.
"חלק ממערך האמונות שלנו הוא כל הזמן להרחיב ולהתרחב, לא לשקוט על השמרים, גם עבורנו וגם עבור הילדים. כל הזמן לראות איך אפשר להיות טובים יותר".
אילו הבנות מתקופת ילדותך באות לידי ביטוי בעיסוקך המקצועי ובחיים בכלל?
שולדינר: "ללמוד ולהתפתח היה ערך עצום בבית הורי. לא היה יום שבו הורי לא שאלו שאלות והלכו לבדוק בספרים, גם בארוחות הערב המשפחתיות. דבר נוסף הוא לא לפחד לעשות הכל כדי להגשים את החלומות שלך. ההורים שלי, בתקופות שונות בחייהם, השקיעו את כל חסכונותיהם כדי לעשות 'דברים מפחידים', כמו לנסוע לפוסט דוקטורט, כי הם האמינו שזה מה שצריך לעשות. גם עבורי ועבור בעלי זה היה צעד מפחיד לעזוב את המשפחה, את החברים ובעצם את כל מה שהכרנו, להיכנס לעיתים לחובות כלכליים גדולים ולצאת להרפתקה הזו מבלי לדעת מראש אם זה יצליח או לא. אבל 'קפצנו למים', כי אני מאמינה שאם אתה רוצה מאוד ותשקיע, אז תצליח.
"אבן-דרך חזקה אחרת מקורה בעובדה שההורים שלי היו שותפים בכל ממש עד יום מותם. התחושה הזאת להחליט ולעשות ביחד את מה שמעצים את הפוטנציאל המשפחתי, את היכולת של שני בני הזוג להצליח, זה משהו שגם אורן בן זוגי ואני אימצנו מאז ולתמיד. קיבלנו תמיד החלטות ש משקפות לא רק את ההצלחה האישית והרצון האישי של כל אחד מאיתנו, אלא כאלה שיעזרו לנו להצליח מקצועית ביחד כבני זוג. גם המחקר שלי נסוב למקומות של תקשורת וקואורדינציה, כי זה משהו שאני מאמינה בו גם בחיים האישיים וגם בחיים המקצועיים.
"ידע הוא ערך נוסף שההורים שלי חיזקו בצמתים שונים בחיים. ידע כערך בפני עצמו, גם אם אתה לא רואה מיד את התוצרים שלו. כזה המוסיף משהו לעולם ולאנושיות שלנו. למשהו הזה לא תמיד ניתן לתת ערך בחיי אדם או ברווח אישי, אבל הוא חשוב למהות שלנו כבני אדם. גם לזה יש השקה לאופי המחקר שלי, שכן אנחנו עושים מחקר שהוא בסיסי מאוד ולא קשור ישירות בריפוי מחלות או בתרופות. ברור שכל מחקר ביולוגי קשור בסוף לפיסיולוגיה של גוף האדם, אבל הרצון לייצר תרופה הוא לא ערך במעבדה שלנו. עצם המחקר וההוספה לידע האנושי וליכולת של הידע האנושי, זה הערך המרכזי. הרעיון הזה מאפיין גם את מכון ויצמן, שרואה במחקר הבסיסי את יחידת המהות החשובה ביותר, ואחרי זה - אם ניתן - לפתח מתוך המחקר טיפול שיסייע לבני האדם. זה בונוס נפלא. אבל זה לא חייב להיות המיקוד הראשוני".
מה הבסיס למחקר שלך?
שולדינר: "הבסיס למחקר יסודו בבעיה גדולה מאוד שיש לנו בביולוגיה, והיא שאנחנו עדיין רחוקים מלהבין את יחידת החיים הבסיסית שהיא התא. כל יצור חי מורכב מתאים- חיידקים, צמחים, בני אדם וכו', ולכן כל מי שחוקר חיים חייב לחקור תאים בצורה זו או אחרת. התאים הם כמו מכונה המבצעת בתוכה פעולה של קלט ופלט ממש כמו מחשב קטן ומתוחכם בגודל של מיקרונים בודדים. אם אנחנו מפרקים את התאים לחלקים שבונים אותם ובוחנים את השאלה את תפקיד כמה מתוכם אנחנו מבינים, התשובה היא פחות משליש. דמייני מכונית שיש לה בעיה מכנית. את לוקחת אותה לתיקון במוסך, והמכונאי אומר לך שהוא מבין רק מה שליש מחלקי החילוף ברכב עושים. אז אם הבעיה היא בשליש הזה הוא יוכל לתקן, אבל אם הבעיה היא בשני השלישים האחרים - הוא לא ידע מה לעשות. כשחושבים על מכונית זה נשמע לא הגיוני, נכון? אבל זה המצב באשר לתאים שלנו, וזאת בעיה עצומה שיש לנו והיא המניע למחקר".