שדמות שיזף האחזות נח"ל 1956

לאחר הקמת מדינת ישראל, עם פלישת צבאות מצרים במאי 1948, נתפסה תחנת המשטרה הבריטית של עוג'ה אל חפיר על-ידי הצבא המצרי. האזור נכבש חזרה מידי המצרים רק במהלך "מבצע חורב" על-ידי חטיבה 8 אשר נלחמה באזור "כתף ניצנה". בהסכמי שביתת הנשק נקבע שניצנה תהיה אזור מפורז ובה ישבה ועדת שביתת הנשק הישראלית-מצרית עד סוף 1955. בעקבות פעילות "הפדאיון" והתבצרות מצרית באזור, ולאור חשיבותו האסטרטגית בהגנת הנגב ובאר שבע, הקימה ישראל, מזרחית לניצנה, שבע היאחזויות נח"ל. תחילה הוקמה היאחזות "גבעת רות". מטרת ההקמה הייתה לבחון התגובה המצרית לתפיסת שטח מפורז בידי ישראל וגירוש הבדואים מחשש להתבססותם שם כיישובי קבע. בספטמבר 1953 הועברה לנקודתה הסופית "גבעת רחל" ולימים נקראה נח"ל "קציעות". במקום נעשו ניסיונות לקידוחי מים, גידולי חקלאות ובעלי-חיים. באוקטובר אירעו באזור מספר תקריות בין ישראל למצרים בעקבות המחלוקת.

בשנים 1955 - 1956 במקביל לדרישה ביטחונית לעבות את קו באר-שבע ניצנה, בחנו במשרד החקלאות ובמפעל הנגב את הסיכויים להתיישבות בהר הנגב ואת האפשרויות למציאת מים טובים לחקלאות אם באגירה או בקידוח. בחורף 1956 הוחלט להקים "קו התיישבות" מול התוקפנות המצרית והחשש מפלישת צבאם. בפועל הוקמו ב-19 במרס שתי היאחזויות: "שדמות שיזף" על גבעה נישאת מעל פיתול נחל לבן "ובארותיים" בתוך השטח המפורז מעל נווה המדבר ובארות המים. משה שרת שחשש מתגובת המצרים, התנגד לשינוי הססטוס קוו בשטח המפורז ואילו בן-גוריון תמך בהקמת היאחזות בארותיים (ללא בניית מבני קבע) כמשלט צבאי מוסווה כיישוב אזרחי. הוויכוח בין שני האישים גרם בסופו של דבר להתפטרות שרת ושובו של בן-גוריון לתפקיד ראש הממשלה. בשלהי אפריל ביקר בן-גוריון בשני היישובים החדשים, התלהב ממראה עיניו והציע לנשיא הקונגרס הציוני העולמי נחום גולדמן, להביא לביקור "בשדמות שיזף" את משתתפי הקונגרס הציוני שנערך אז בירושלים.

בקיץ 1956 העלה הנח"ל 4 היאחזויות נוספות בפתחה: דקלה, כרם-שלום, מבוא שבטה ופקועה-אשלים. נעשה אם כן סדר, עלייתן ופירוקן של היאחזויות הניצנות. קציעות: עלו ב-1/9 1953 ומינואר 1968 הייתה לבסיס גדנ"ע. עזוז (בארותיים): עלו ב-17/4 1956 היאחזות הורדה ב 9 בנובמבר 1956, והייתה לבסיס למשמר הדרוזי. שיזף: 17/4 וב-1956 - 11 באוגוסט 1958 (ביומנו של בן ברוך עלתה מחלקת הנח"ל של ארבעת גרעיני השומר הצעיר לשדמות שיזף ב-19 למרס, טקס העלייה הרשמי על הקרקע היה ב-31 במאי 1956 1956, ועזבה סופית את המקום ב-3 בנובמבר 1956, כלומר הנח"לאים שהו בנקודה מעט יותר משמונה חודשים); אשלים (שהיה הקיבוץ השישים של הקיבוץ המאוחד): עלתה ב-18 במאי - מרס 1958. מבוא שבטה (הקיבוץ ה-71 של הקיבוץ הארצי): 18 ביוני 1956 - 1 בנובמבר 1956. ביר חפיר: לא הוקמה. דקלה: עלתה ב-13 ביוני 1956 - 16 בדצמבר 1956. כרם-שלום הוקמה ב-13 ביוני 1956, כונתה "יישוב משמר" והייתה ליישוב קבע שעבר תלאות רבות. לעליית ההיאחזויות היו שותפים רבים. נזכירם רק בשם ולא נוכל לפרט את תרומתם: הגורמים המיישבים כמו הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, המחלקה להתיישבות ש הסוכנות, המרכז החקלאי ועוד; יישובי האזור, כלומר ותיקי רביבים ושדה בוקר; הגורמים השלטוניים-צבאיים: בן-גוריון ודיין תמכו בהתלהבות בהקמת ההיאחזויות ותבעו את המשך קיומן גם לאחר מבצע סיני ואילו אשכול וגורמי התיישבות אחרים התנגדו והם שגברו בוויכוח זה. בנקודה זו נעבור לסיפורה של התיישבות "שדמות שיזף" ונלך בעקבות רשימותיו של דוד בן-ברוך שפרסמם כספר בשנת 2014.

עליית גרעין השומר הצעיר לשדמות שיזף התרחשה בתאריך 19 במרס 1956. שיירת משאיות הביאה עמה כ-75 חיילים וחיילות חמושים "שנשפכו למרגלותיה של גבעה צחיחה ושלעתיד תקום עליה "שדמות שיזף" כהיאחזות נח"ל בדרך להקמת קיבוץ על כל מרכיביו החברתיים וענפיו החקלאיים. וכך בד-בבד, נחפרו תעלות צבאיות ועמדות ירי והוחל בהקמת המשק החקלאי, דיר, לול, גן-ירק ועוד. הצעירים, לפי עדות בן-ברוך, ראו עצמם כהולכים בראש המחנה וכמגשימי האידאולוגיה הקיבוצית וממשיכי האתוס הציוני-חלוצי וכחלוצים מיישבי הנגב באזור שהוא דרומה "מגבולות" שהיה עד אז הקיבוץ הדרומי ביותר של השומר הצעיר. עד מרס 1956 היו בפתחה שלושה מוצבים צבאיים: "חול", "סיד", "ובזלת". בנוסף, כבר היו על השטח שתי היאחזויות "גבעת רחל "וגבעת רות". החיילים הסתובבו בלבוש אזרחי כחלק מהתנאים עליהם הוסכם בשביתת הנשק לגבי השטח המפורז.

המים לשדמות שיזף' כמו גם להיאחזויות אחרות (שבטה, תמילה, פקועה)' הובלו במכליות. בד-בבד, הוחל בהנחת קו מים קטן מניצנה צפונה, וקו מים בקוטר גדול יותר (20 צול) האמור להמשיך את קו "ירקון נגב" שהגיע בזמנו עד קיבוץ מגן. התוכנית הייתה להאריכו ב-95 ק"מ עד חלוצה ובכך להניח תשתית מים ליישובים חקלאיים בפתחה. במקביל דיווח הצבא על ניסיונות של חברת "מקורות" למצוא מים בקידוחים יחסית עמוקים. כך למשל "בשדמות שיזף" נעשה קידוח שהגיע לעומק של 72 מטר אולם המליחות הייתה גבוהה והעבודה נפסקה. רק בראשית 1981, לאחר הקמת המו"פ, פותחו שיטות גידול חקלאיות עם השקיה במים מליחים. כך החלו לגדל במים מליחים - כרמי זיתים, ענבים, רימונים, חוחובה, שקדים ועוד. לניסיונות המוצלחים נוספו ירקות כמו עגבניות שרי, פלפלים ועוד.

ארבעת הגרעינים שיועדו לאייש את "שדמות שיזף" נשלחו תחילה "להכשרה חקלאית" לקיבוץ גבולות שעלה על הקרקע בשנת 1943. בדיעבד, לא הייתה זו הכשרה חקלאית אלא סיוע לקיבוץ צעיר זעיר בנגב. ארבעת הגרעינים היו: "איילה" מקיבוץ מרחביה; "סלע" מעברון; "להב" מען-המפרץ וגרעין עירוני בשם "יחיעם". יחד כ-80 חיילות וחיילים. קיבוץ גבולות קיבל את ארבעת הגרעינים בחום רב, הכין להם מגורים, מיטות, ריהוט, מינה להם מדריך/מקשר ושיבצם בענפים החקלאיים. מפקד המחלקה הצבאית (ארבעת הגרעינים) היה סגן ברוך לוי (אחיו של הרמטכ"ל משה לוי ז"ל) ומלבד העבודה עסקו באימונים ומטווחים. בן ברוך נזכר שהפחידו אותם כי בגבולות יתקלו במסתננים ובפדאיונים המצריים אולם הם מצאו שם שקט ביטחוני ושלווה קיבוצית. עובדת בואן של צעירות ישראליות (צבריות) הגביר את המתח בקרב רווקי הקיבוץ שהמתינו בקוצר רוח. הצעירים שראו עצמם משלימים לימים את קיבוצי הצפון, רטנו לא פעם על שנשלחו לנגב. הנח"לאים ביקשו להתמחות במהירות בכלים חקלאיים ובעבודות המשק אולם בקיבוץ גבולות לא מיהרו עם צעדים אלה - דבר שהעלה את המתח בין המחלקה לקיבוץ. המחלקה שהתה חודשיים בגבולות וניתן לה השם מחלקת "שדמות שיזף" והצעירים המתינו להחלטת הצבא והמוסדות לגבי עתידם כאשר גובר והולך מספרם של אלה הרוצים בהקמת קיבוץ של ממש בשדמות שיזף.

בן ברוך נזכר במאבק על שם ההיאחזות החדשה. הצבא הוא שהעניק את השם "שדמות שיזף" והוא נקלט מיד ונפוץ בציבור. היו ניסיונות רבים לשנות השם: שלח, שיזף, שזיפה ועוד. בביקורו של הרמטכ"ל משה דיין, הביע נציג הגרעינים את הרצון לשנות את שם המקום אך הם לא ידעו אז כי יבחר "שלח". לאחר כמה זמן (ב-22 במאי 1956) הודיעו להם במפתיע מפיקוד הנח"ל כי ועדת השמות הממשלתית שינתה את השם ל"שלח" (שפירושו או כלי זין, או שלוחה היוצאת מעץ וגם רצועת מים המשתלחת על פני האדמה להשקותה). כתב "על המשמר" שביקר כמה ימים לאחר מכן דיווח כי המחלקה תתנגד לשם לאחר שהתרגלה לשדמות שיזף. הכתב חשף את נימוקי הוועדה שהתנגדו לשם הקודם: א. אין לשם "שדמות שיזף" שורש במסורת הקדומה. ב. השם המוצע החדש "שלח", משתלב יפה עם עוד שמות של נקודות היאחזות באזור. הצעירים כבר הסכינו עם השם הקודם, התנגדו עתה לשינוי המוצע וקראו בכוונה לעלון המקומי - "הד השיזף" ולעצמם "שזיפים".

ב-17 במרס 1956 נפרדה המחלקה מגבולות, עלתה למחרת צפונה, לבית דרס, שם הצטיידו ומחרת, ב-19 במרס הובלו במשאיות דרומה לאחר שהודיעו להם שמעתה והלאה יקראו "מחלקת שדמות שיזף". לאחר נסיעה של שעה וחצי המחלקה הורדה לרגלי גבעה צחיחה, כל הציוד נפרק, המשאיות חזרו צפונה והחל היום הראשון בהיאחזות. הצעירים עלו לפסגתה ומשם ראו את כביש ניצנה באר-שבע עליו היו צריכים להגן מפני פלישה מצרעת, את נחל לבן (ואדי אל אבייד), מרחבי פתחת ניצנה, ובעיני רוחם - שטחי לס נרחבים המתאימים לעיבוד בקרבת הוואדי. מיד לאחר מכן החלו בבניית המחנה הזמני, אוהלי שינה, חדר-אוכל ומטבח ומרפאה. נאמר להם שבעתיד, יישוב הקבע, ייבנה על פסגת הגבעה.

ביום 2 במאי 1956, יצאו חברי הקונגרס הציוני העולמי בשיירה של 16 אוטובוסים לבקר בשדמות שיזף כחלק מהמאמץ לגייס את תרומות יהדות ארה"ב והעולם להגביר תרומתם לפיתוח הנגב. העיתונות תיארה את המבצע בהתלהבות, חברי הקונגרס התרשמו וחלקו מחמאות לצה"ל למדינה ולצעירים הבונים את הנקודה. בן-גוריון שלח לרמטכ"ל על-פי בקשת הקונגרס, מכתב תודה לצה"ל על ארגון הביקור והגדיר במכתבו את הנחלאים: "מפעל החלוצי האחיד להפרחת שממת המולדת שעושה בן הנוער העברי הלבוש מדי-צבא ומשרת בנח"ל". הבנים עסקו רוב הזמן בחפירת תעלות קשר, עמדות, מילוי שקי חול, גידור והטמנת מוקשי נעל ומוקשים נגד טנקים. בלילות פטרלו ושמרו על המוצב/מאהל. הבנות עבדו בחדר-האוכל, במטבח, בן-הירק, בלול, בדיר, באווזיה ובחמוריה. הוואדי שימש מקום מסתור לזוגות שנוצרו במקום משום שאהלים עצמם לא ניתן היה לקבל פרטיות. בערבים היו מתכנסים בחדר-האוכל, דנים בבעיות חברה, שרים משירי הפלמ"ח והנח"ל ושותים קפה מהפינג'אן. בחירת מזכיר הגרעין, (גדעון כספי ז"ל), שימשה במה למהלך שנועד למזג את ארבעת הגרעינים שהחליטו מעתה והלאה על שיתוף פעולה מלא בכל תחום. הנח"לאים שיחקו שש-בש וקראו ספרים כמו: "מובי דיק", "כמעיין המתגבר", "זעקת הקרב", "כוכבים זוהרים ברקיע" ועוד. רביבים הייתה למעין "קיבוץ מאמץ" וסייעה למחלקה בעיקר בתחום החקלאי. הנח"לאים ביקרו ברביבים ולמדו את סודות ההישרדות במדבר ואף קיבלו מהקיבוץ כסיוע כמה עשרות פרגיות כבסיס ללול עתידי.

המשלחת הראשונה שבאה לביקור גרעין "סלע" הייתה מקיבוץ עברון בראשות המדריכה פלה יצחקי. ההתרגשות הייתה גדולה והגרעין הבטיח לנציגי עברון כי הם "לא יביישו את הפירמה". המשלחת השנייה באה מעין-המפרץ לבקר את חברי גרעין "להב". היה זה בדיוק ביום העלייה על הקרקע. בהמשך אירגן עין-המפרץ סיור של 40 חברים לשדמות שיזף אשר חבריו זכו לראות בהקמת הצריף הראשון. מקיבוץ מרחביה באו לבקר את גרעין "איילה", רובם בני נער שבאו מצ'כיה ושהתחנך במוסד החינוכי. גדעון כספי נבחר למזכיר חוץ של ההיאחזות (וגם ערך את עלון המקום "הד שדמות") וחברו לייזר, נבחר למזכיר פנים. גרעין יחיעם ב' הורכב מתיכוניסטים מירושלים וקירית-חיים והם שהובילו את מיזוג הגרעינים. הם זכו למעט ביקורים ובעיקר לעידוד באמצעות עלון יחיעם. אחרי כחודשיים עמדו בראש הגבעה שלוש שורות של צריפים שנבנו על-ידי "סולל בונה" שנועדו לשינה, אוכל, מועדון, וספריה. קיבוצי האם חששו ממגמות של הינתקות הגרעינים ושלחו מדריכים מארבעת הקיבוצים כדי שישהו עם המחלקה בחיי היום-יום. יתר על כן, הקיבוץ הארצי הקדיש לנושא יחסי הנח"ל בשדמות שיזף עם קיבוצי האם בישיבה ארוכה מיום 18 במאי 1956. בן ברוך הביא בספרו את פרוטוקול הישיבה במלואו השופך אור על המחלוקת שהתעוררה - מצד אחד הנח"לאים שהחלו לדבר על הקמת קיבוץ עצמאי וסירבו לחזור לקיבוצי האם ומצד שני - מזכירות התנועה שראתה בהם גוף זמני בלבד בשדמות שיזף.

נקבע ל-31 במאי 1956 לאחר סיום בנית הצריפים ולאחר שהגיעו כבר מים זורמים לנקודה. הטקס חולק לשניים: צבאי ואזרחי. בחלק האזרחי הכינו הנח"לאים הצגה על-פי שלונסקי "אל הישימון" המשולבת בשירה ובמחול. הסיסמה שנתלתה על צריף האירוע הייתה "אנחנו פה", גם ליישב את המדבר וגם להגן על המולדת. במגילת היסוד של שדמות שיזף נאמר: "...לישוב קבע אשר יושתת על ערכי השלום, העבודה וההגנה, כי פנינו לשלום ולבניין". בטקס נכחו מפקד פיקוד הנח"ל אל"ם אהרון דורון, ראש אגף הנער והנח"ל במשרד הביטחון בן-ציון אילן, בונים שמיר מזכיר הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (שהדגיש בדבריו שאין ארבעת הגרעינים הגוף הקבוע המיועד לאייש את שדמות שיזף), הסופר אלכסנדר סנד כנציג הקיבוץ השכן רביבים, ונציג ההורים. למחרת דווח בעיתונות על היישוב החלוצי שאמור ליישב את המדבר ולעצור פלישה מצרית אפשרית מכיוון חלוצה לבאר-שבע. בעלונים המקומיים התגאו בחבריהם הצעירים המאיישים את הקיבוץ ה-71 של השומר הצעיר (72 היה "שדה יואב") ובכך שהם גם יגנו על הגבול, ובה בעת יקימו יישוב חדש של השומר הצעיר שלאחרונה נידלדל כוחו בתחום זה. בעלוני ארבעת הקיבוצים פורסמו רשימות קצרות מחוויותיהם של הנח"לאים והם זכו לפופולריות רבה.

חיי היום יום הפכו לשגרה. הנח"לאים בשדמות שיזף עברו התנסות ביטחונית עת יצאו בלילה למרדף אחר מסתננים. התקרית הסתיימה בשני פצועים. הצבא משך מדי פעם חיילים לקורסים שונים מחוץ לנקודה וחופשות החלו לקבל רק אחרי 4 חודשי שהות במקום. הנח"לאים התעלמו מהרמזים שנרמזו להם על שהות זמנית במקום וחלק חשבו כבר על הקמת משפחות. דוד (דודי) בן ברוך מונה לרכז המשק ובדוח הראשון כתב בסעיף דיווח: "אין משק". לאחר מכן מנה את שהובטח מבחינת כלים חקלאיים, טרקטור, חרמשים, בעלי חיים ועוד. כך למשל הגיע גנרטור לנקודה אך עדיין לא הוצב ולא נמתחו החוטים להארת המחנה. באוגוסט 1956 שלח בן-גוריון מכתב ל"שלח" (שדמות שיזף) ובו הודה בהתרגשות לחברים שגידלו את ערוגות הירקות שקידמה אותו בביקורו. ב-18 בספטמבר 1956, שלח בן-גוריון מכתב עידוד נוסף ל"שלח" שהופנה לגדעון כספי המזכיר ושוב הוזכרו ערוגות הירקות כהוכחה ליכולתם לגבור על המדבר. בן-גוריון שהתנגד להורדת ההיאחזויות ביקר במקום גם לאחר מבצע סיני. מכל מקום, ב 3 בנובמבר 1956, בעקבות התוצאות הביטחוניות של מבצע סיני, עזבו הנח"לאים את המקום סופית. עד אמצע מרס השתייך המקום לבית ספר למ"כים ולאחר שזה הועבר לשבטה - נעזב המקום סופית. ננסה אם כן, במשפט אחד לענות על השאלות שהצבנו בראש הכתבה - ספק אם הייתה הצדקה ביטחונית להאמין שההיאחזות "שדמות שיזף", תוכל לעצור פלישה מצרית מניצנה לבאר-שבע, אבל לחצו של בן-גוריון והתחממות המצב הביטחוני בגבול עם מצרים הסירו זמנית ספק זה; ברור שלא הייתה בידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות מספיק אינפורמציה לגבי שאלות כמו אפשרות גידול חקלאות במקום, מהו טיב המים וסוג האקלים ורוב המומחים (גם בקק"ל וגם במפעל הנגב) סברו שלאור המחסור בתשובות בתחומים אלה אין טעם בהקמת קיבוץ קבע באזור זה לפחות עד שלא תוסדר הזרמת מים קבועה בנפחים גדולים.