הפיוטים לאורך הדורות הושרו בעברית, וגם התפילות נהֱגו בעברית. הפיוטים והתפילות היו פרוכֶת המגן הרוחנית, הם שמרו על שׂפתנו הלאומית, שלא תֹאבד. התרבּוּת העברית הייתה המעטֶפת החמה, שעטפה את העם כולו בגלויותיו ועשְׂתה אותו לעם אחד. העם שמר על אחדותו, על המכנה המשותף הלאומי והרוחני בזכוּת המילים. הפיוטים הסוחפים היו גשֶר הזהב, שבאמצעותו הגיע העם אל לב התפילות. גם היום, כשהעולם הפך לכפר גלובּלי, הפיוטים שומרים על ייחודנו ועל שמירת תרבותנו העברית בתוך יָם של שפות זרות, ואיוּם מתמיד של עברית מאונגלֶזֶת. אל נשכּח: התרבות העברית היא קטנה וייחודית והיא נאבקת על מקומה בתוך 'כפר גלובלי'- כדוד מול גוליית. בדור האחרון זה הפך למאבק קשה מול 'כּפר' גדול שסוחף הכול, שמאיים על תרבויות קטנות וייחודיות. בזכות הפיוטים העבריים ידענו לשמור על לכידותנו, כביכול ללא אומֶר וללא מילים: אך היה אומֶר והיו מילים: המילים של הפיוטים. ייאמרו הדברים לעֵדה ולעֵדות: הפיוטים הם אבן שואֶבת, הפיוטים סוחפים אחריהם המוני בית ישראל – וכאן מדובּר בכל שכבות האוכלוסייה: מגזרי החרדים והדתיים לאומיים – ולהם נוספות משפחות מסורתיות וחילוניות. הפיוטים מעניקים אושר ועושֶר לחייהם. עובדה היא ואין עוררין עליֶה: החגים ו'הימים הנוראים' סוחפים אל בתי הכנסת המוני מתפללים, רבים מהם אינם פוקדים את היכלי התפילה ברוב ימות השנה. פיוטי הקודש היו ועודם כּר נרחב להבנת נפש העם, יש בהם לבטא את עולמו של עם ישראל: אפשר למצוא בהם את צופן היהדות. הפייטן נתן ביטוי לחרות היוצר שבו, והוא אינו מביא פסוקים כצורתם. לפעמים הוא נאֱחז בהם כדי לכתוב את המדרָש האישי שלו. ספרות הפיוּט המפוארת היא מדרָש חדש על תרבּות הדורות: זהו שִׂיח בין דורי בין הכּתובים היהודיים בכל דור ודור. כדי להדגים את השִׂיח בין הדורות בפיוט, נביא את הפיוט "מול אֵלי וגודלו" (עמ' 50) שכתב ניסים בן יצחק הלוי. על-פי הפיוט העם נבחר מאז אברהם אבינו, והאל ישיבו לארץ ויכַלה את אויביו. הפירוש חושף את ההתכתבות בין הדורות: מול אלי וגדלו ירעד גופי - בהשראת הפיוט "שפל רוח" של ר' שלמה אבן גבירול: "אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה". וגם: "אֲשֶׁר אֵין קֵץ לְגָדְלוֹ. הֲכָמֹנִי יְהַלֶּלְךָ". יה עוזר לקהלו - עם ישראל הוא הנבחר, הוא קהלו של האל. צור - כינוי לאל ("הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ"- דברים ל"ב 4.) ובצלמו אדם - האדם נברא בצלם האל: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" - בראשית א'. עושים רצונו באימה - ברוח התפילה "אל אדון על כל המעשים", ובה נאמר: "שְׂמֵחִים בְּצֵאתָם שָׂשִׂים בְּבוֹאָם עוֹשִׂים בְּאֵימָה רְצוֹן קוֹנֵיהֶם". מי ידמה לו - בהשראת תפילת 'נשמת כל חי': "מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר". צרי-אויבי. כלה-קריאה לאל להשמיד אויביו של העם שמררו חייו בגלותו. בבית מעונו - בית מקדשו. קריה נאמנה - העיר ירושלים, בהשראת נבואת ישעיהו: "קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ" - ישעיהו א' 23. זוהי רק דוגמה אחת.

יש פיוטים ששובים את הלב מיד: אתה חש, עד כמה היטיב הכותב להבין לסעֲרת נפשו של המאמין, של המתפּלל. תענוג צרוף חַשנוּ לפָרש פיוטים – ביודענו כמה קדוּשה ואמונה וַהֲבנה של חיי אדם יש מאחורי המילים. נביא כדוגמה את הפיוט של שלמה אבן גבירול "רְשוּת לנשמַת לראש השנה":

שואֵף כמו עֶבֶד ישְׁאף ליד רבּוֹ

חסדְך פרוֹשׂ עָליו וּקְרע שְׁטַר חוֹבוֹ.

לולֵא אֲמירתְך שוּבוּ ואשוּבה,

היה כרַב חובֵל נכנָע במצָבו.

מנעוּל תשוּבתך תִּפתח לעֶבֶד גם

טֶרֶם להתפַּלל לְךָ יערוֹך ניבוֹ".

יש קֶסם מהפנט בַּמילים האלה: מה פלא, שפיוט כה נשְׂגב נבחר להיכּלל במחזור התפילות לראש השנה? המשורר בחר בדימוי של קריעת שטר החוב, כדי לתאר את האפשרות, שבה יש סיכוי למחול לאדם על דרכו הקודמת, בהמשך שוזר המשורר תמונות יפהפיות: האיש השָׁב בראש השנה מצפה לקברניט שידאג לו. בורא עולם הריהו כרב חובל בלב הסערה, ורק ההבטחה של האל 'שוּבו ואשוּבה' מאפשֶרת למאמיניו שבוּרי הלב להיחלץ מן הסערה ומן הסכנה. התשובה מוצגת כמנעוּל שנפתח, דרך מסוגרת, שנפתחת כדי להאיר את דרכם של המבקשים לשוב. דימוי רב החובל נשאב מספר יונה וכך אותו דו-שיח של יונה הנביא עם רב החובל. בפיוט "בן אדם מה לך נרדם" (עמ' 141) אנו חושפים את מקורות הפיוט ואת השִׂיח בין הדורות. וכך זה מופיע: בן אדם מה לך נרדם - בעקבות דברי רב החובל ליונה הנביא: "וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ" (יונה א, 6). שפוך שיחה - תתפלל, תבקש. רחץ וטהר - פנייה לאדם להתנקות מחטאיו, לטבול ולהיטהר. ואל תאחר - ימים נוראים נתפסים כהזדמנות אחרונה לפני גזר הדין של האל. ימים פונים - הימים שהאל סולח עומדים לחלוף ולפנות (רמיזה לפיוט "פתח שער...כי פנה יום"). שוכן מעונים – האל שוכן ברקיעים העליונים (בהגדה של פסח מכונה האל: "זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה" בסיומו של הסדר). אסונים-פורענויות. שעה – היה קשוב אל סליחת עמך. נאמנים- העם נאמן לך תמיד. הצדקה - האל הוא אלוהי צדק, ולכן עליו לסלוח לעמו. כאן הפנייה היא לאל, בעוד הפיוט כולו מופנה לאדם. בושת הפנים - בימים הנוראים האדם מבקש סליחה וחש בושה בחטאיו. לא נעלם ממנו נפלאים - האדם אינו רואה הכל והדברים נסתרים ממנו, להבדיל מן האל שרואה הכל גם את הדברים הנסתרים והנפלאים מעיני אחרים. וכל מאמר אשר ייאמר - התפילות והדברים של הפונים אליו נקראים על ידו. המרחם - כך הוא האל מרחם, רחמן, דן בחסד. כרחם על בנים - כאן האל נתפס כאב לעמו, והם בניו. זו הייתה דוגמה שנייה. דוגמה זו ודוגמאות אחרות שנביא, הן טיפה מן הים, ואנו מאמינים שזו דרך לחזק את הקשר של העם לפיוטי אבותיו, ו'חיבת הפיוט' שלנו יקסום ללבבות רבים. בספר הפיוטים 'חיבת הפיוט' כתבנו פירוש לפיוט זה כמו לפיוטים רבים אחרים. כאמור, היה חשוב לנו לתת ליד כותרת השיר, ציון שמו של מחבֵּר הפיוט – ותמצית התוכן של הפיוט. כל זאת כדי להקֵל על הקוראים ולקרֵב אותם לשיר ולכותבו. לעתים נדרשנו לפענֵח את שם הכותב לפי האקרוסטיכון הנשקף מאותיות הפתיחה של השורות. היו גם מקרים, שנדרשנו לבצע פעולת חֵקר בספרי מבוא של שירת הפיוט כדי לאתֶר זהותם של כותבים לפיוטים שונים. בתהליכים אלו עמד לימיננו יו"ר המועצה האקדמית, פרופ' אפרים חזן.

בפתח מאמר זה הבאנו את קסם הסליחה והשיבה בפיוט של רבי שלמה אבן גבירול: בפיוט 'שואף כמו עֶבֶד' של רבי שלמה אבן גבירול משכה את תשומת לבּנו השורה "חסְדְך פרוש עליו וּקרע שטר חוֹבוֹ". כתבנו בפירושנו בספר 'חיבּת הפיוט': "פנייה לָאל למחוק עוונות העבר, בדומה לְחוב שבעת פירעון החוב, קוֹרעים את השטר, כך בבבא מציעא ט"ז עמוד ב: 'אם פָּרע ולא קָרע את השטר ואם דָחהו לומר אָבד, היה לו לומר כּתוב לי...". בהמשך הוקסמנו מן הדימוי היפה, שבו מתאר הפייטן את חֶטאי האדם, ואנו חשים עד כמה קרוב היה לנפֶש המאמינים. לשורה 'שֵׂיבה זרקה בּו' כתבנו את הפירוש הבא: "החטאים רבים כשׂערות שׂיבה על ראשו". בהמשך כפירוש לשורה "בים חֶטאו ישׂחֶה במי עצבו" – כתבנו כך: "האדם החוטא שָׁט בתוך חֲטָאיו הרבים בתקווה לחוֹף מבטחים". רְאו נא כמה קִרְבה יש בין דימוי זה לבין תחילת הפיוט, שָׁם האל מדומֶה למנהיג ספינה וכל הבוראים מונהגים בספינתו. הפיוט עשיר בתמונות מרטיטות, ומה פלא, שנפש העם כֹּה נקשְרה בנפש הפיוטים: אנשים שרים את הפיוט, ומוצאים את עצמם נסחפים בתוך הקֶסֶם הכּובש והנושֵׁם של המילים. מתפללים, שקראו בפיוטיו של אבן גבירול אכן הוקסמו מן הדרך, שֶׁבּה קרא את מחשבותיהם, כאילו חש הפייטן את לִבטיהם, כאשר נדמה היה להם שמָעדו, שחָטאו. נַסו להמשיך קו מחשבה זה בפיוטו של אבן גבירול "כתר מלכות". גם כאן אנו עוסקים בלִבטיהם ובמחשבותיהם של החוזרים בשבילי התשובה. החוזר בתשובה הוא "כְּלי מלא כְּלימה, אבן דומה, צל עובר, רוח הולך..." הפיוט נכנס אל נפשו של המתפלל כמו אור מלמעלה, מנווט ומדריך אותו בחייו: המתפלל מאַמץ את שורותיו של המשורר בעשרת ימי תשובה: "ואתה צַדיק על כל הבּא עלַי/ כי אֱמת עשׂיתָ ואני הִרשעְתי". בהֶמשך אנו עדים לשיבּוץ יפה של הפסוק מבראשית: "קטונתי מכל החסדים ומכּל האֱמת אשר עשׂית את עבְדְך...כי נתתָ בי נפש קדוֹשה...". לא נוכל להביא כאן דוגמאות רבות, ובכתיבת המאמר אנו מהססים מה לבחור מן העושר של הפיוטים, ועם יד על הלב: קשה לנו לוותר על פנינת מחזורי הסליחות והימים הנוראים. כוונתנו לפיוט שובֶה הלב של רבי יהודה הלוי "יָה שְׁמע אביונֶיך". בספר הפיוטים 'חיבת הפיוט' מובא השיר במלואו. קשה היה להסתפק רק בשני הבּתים ששולבו במחזור התפילה. הנה דוגמה לבית יפה שנשמט ממחזור התפילה שלנו, בקובץ 'חיבת הפיוט מופיע הפיוט במלואו:

"דמעת פנֶיהָ תשעֶה

ותאסוף עֵדר תועֶה

ותקים לך רועֶה

ופקוד בטוּב צאנך". האם אפשר ללא בית מקסים זה? בפירוש שהבאנו בספר 'חיבת הפיוט' הצגנו את המעמד המיוחד הנֶחשף בשיר: המתפללים פונים לָאל מתוך תחושה של אביונים במעשׂים. קל להבין, עד כמה היה הפיוט קרוב ללב המתפללים, בבואם לבקש סליחה ומחילה – לכן הוספנו בדברי הפירוש שלנו מילים אלה: "בנוסח התפילה מופיע הצירוף 'ראה עמידתנו דלים וריקים' בתפילת ערבית של יום כיפור". בהמשך בפירושנו לפסוקי שירה אלה, הדגשנו את הקשר, שחשים המתפללים בשורות אלה, כי בנים הם לאב רחמן. כך כתבנו ובארנו את המילים 'מחַלִים פניך' - "מבקשים ממך בתחנונים" - ובהמשך כתבנו וביארנו כך: "היחס בין העם לאלוהיו כיחסי אב ובניו (גם בתפילת 'היום הֲרַת עולם' מבקשים 'רַחמֵנו כרַחֵם אב על בנים')..." - שם, עמוד 142. הבית הקסום שציטטנו לעיל, מתוך הפיוט השלם – מתאר את העם כעֵדר תועֶה" "ותאסוף עֵדר תועה".לכן, הבהרנו בפירוש שלנו: "האל הוא הרועה של העם (בדומה לפסוק 'ה' רועי לא אחסר' בתהילים כ"ג – ועליו לקבץ את העֵדר התועֶה". אין ספק, שפיוטי הסליחות והימים הנוראים כובשים את הלבבות, יש בהם רגישות מיוחדת וראייה פנימית של נפש המאמינים. מקום של כבוד ניתן בספר "חיבת הפיוט" לַפיוט 'בּת אהוּבת אל קמה', שאנו רגילים לזכור אותו בעיקר בשל הבתים האחרונים שבו, הפותחים במילים: 'חוֹן תחוֹן על בָּניך'. הנה כמה מן הבתים היפים הממיסים כל לב:

חוֹן תָּחוֹן עַל בָּנֶיךָ. לְךָ שָׁבִים

וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ נִצָּבִים

יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ לַדִּין

כִּי עַל כֵּן בָּאוּ. נִכְאָבִים

זָכֹר תִּזְכּוֹר רַחֲמִים. יוֹם הַדִּין

הָפֵר כָּעַס וּזְעָמִים. עֵת תָּדִין

לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמֶךְ

הֵמָּה יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין

בתחילת הפיוט, גיבורת הבתים הראשונים היא כנֶסֶת ישראל – ובדברינו אנו מתארים אותה "מתוארת כשֶמֶש זורחת שאודְמָה מתלבֵּן, נעשה לבן, מתלהט בחזקה (שני המשמעים מתמזגים זה בזה". אנו מפנים את תשומת לב הקוראים למשמעות הכפולה של המילה 'תתלַבֵּן' – שכן מצד אחד מדובר בפועל שיש בו חשיפת הלהט העז, וכולנו מכירים את הביטוי ' ברזל מלֻבָּן' – ומצד שני ההֶקשר הוא גם של הזדכְּכות: יש כאן משמע נוסף של הפועל – להיות לָבן. בבתים האחרונים אנו מביאים בפני הקוראים את המשמע של השורה שמסתיימת במלים 'יושבי על מִדִּין':

הֵמָּה יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין

בפירושנו אנו מציינים את הפנייה לָאל למחוק את כעסו, לחון את בנָיו,- וכאן מובא הביאור לביטוי 'על מדִּין': "על-פי הכתוב בשופטים פרק ה, פסוק י' – כאן בשירנו הכוונה לבני ישראל הבאים להישפט. קָסַם לנו הביטוי בשיר: "וּזְכֹר לִי זְכוּת אִיש תָּם" - כמו בכל משפט, כל נאשם מביא עדֵי אופי לומר עליו משהו טוב. כאן בַּפיוט מבקש הפייטן בשם השבים אל האל ומבקשים לזכור להם זכות איש תם – ובפירוש שלנו אנו כותבים: "איש תם – יעקב 'איש תם יושב אוהלים' – זכותו של יעקב אבינו. ובהמשך בא הפירוש למילים 'על לבֶּךָ כַּחותם שִׂימֵני'. בפירוש אנו מביאים את הפסוק משיר השירים 'שימני כחותם על ליבךָ' – שיר השירים פרק ח' פסוק ו'. הפיוטים מהדהדים את פסוקי הדורות, מתוך התנ"ך וגם מתוך המדרשים. הפיוטים הם תיבת התהוּדה של התרבּות היהודית לדורותיה. כך נשמר הזיכרון התרבותי באמצעות המילים. היותנו בנים ליעקב אבינו היא נקודת זכות, אנו מבקשים שיָקלו בדיננו בּשל היותנו בנים ליעקב התם והצדיק.

הפירוש נועד לחשוף את המקורות של הפסוקים השיריים, ולהקל על מי שקורא את הפיוט ושר אותו - להבין את סוד הקסם שהפיוט מהַלך עליו. וממילא, להבין את הדברים שהוא שר. הנה דוגמה שלישית: הפיוט "יערת דבש" (עמ' 40) של גדול הפייטנים בכל הדורות, המקובל ר' ישראל נג'ארה. הפירוש בא לחשוף את סודותיו של הפיוט ושל קסמו: יערת דבש – האל פונה אל עמו שהוא רואה בו יערת דבש (האל והעם נמשלים לדוד ורעיה והדוד מהלל מתיקות רעייתו כמו חלת דבש- שמ"א י"ד 27). כלבנה – הלובן מבטא טוהר בניגוד לצבע האדום שמבטא את החטא ( ישעיהו ו' 10). ערבו לי – השירים והתפילות נעימים לאוזנו של האל בדומה לכתוב בשיר השירים "כי קולך ערב" (ב' 14). אמיר לך זמנך – האל מבטיח להחליף את זמנו של העם מזמן גלות לזמן גאולה. אחרי בלותך עדנה– האל מבטיח שלאחר תקופת הבלייה של הגלות תבוא העדנה של השיבה לארץ המולדת (על-פי בראשית י"ח 12). שושנה – כינוי לעם ישראל, על-פי המשל של שיר השירים "כשושנה בין החוחים כן רעייתי" (ב' 2). שבעת נוד במדינות - העם שהה בתפוצות הגולה וחווה נדודים. ובמדבר מלון אורחים – הגלות היא מלון אורחים, כי המולדת היא רק ארץ ישראל (הניסוח על-פי ירמיהו ט, 1). חוץ למנוחות שאננות ומשכנות מבטחים – הגלות היא מחוץ לישראל שהיא מקום השלום והמבטחים (על-פי ישעיהו ל"ב 18). בדורנו נקבע שמה של שכונת "משכנות שאננים" בירושלים (1860) בעקבות פסוק זה. הרווך לענות – האויבים בגלות השקו את העם לענה מרה. מכל עבר – העם סבל בגלות בכל מקום שבו שהה. ראה ראיתי דמעתך - האל ראה את סבלו של העם ודמעותיו בגלותו. אעל מזור אל מכתך – האל ירפא למכתו של העם ויביא מזור לפצעיו וכאביו. יש תקוה לאחריתך – בבוא עידן הגאולה תהיה תקווה לעם והבנים ישובו לארצם, על-פי הפסוק "יש תקווה לאחריתך... ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו ל"א 16. שומרים רעתך יהיו משל ושנינה –האויבים שהציקו לעם בגלותו יהיו ללעג. אל סף נכסף אל לבבך – הלב של העם נכסף אל סף בית המקדש. בנוי לתלפיות – בית המקדש הדור ויפה, בזיקה לשיר השירים "צווארך בנוי לתלפיות" (ד' 4). שם אקבצך – האל יקבץ וישיב את כל הגלויות לבית המקדש. ממעונות אריות– האל ישיב את העם מתוך מעון אריות, הגלות המאיימת כמו חיית טרף. כמו שנים קדמוניות– בזיקה למלאכי ג 4). לנצח לא אעזבך – הפעם השיבה של העם לארצו היא נצחית, והאל לא ינטוש יותר. יונה לחרב יונה – העם הוא יונה הנתונה לחרב לוחצת. על-פי ירמיהו מ"ו 16. כולנו יודעים, כמה יופי וחן יש בפיוטים – ולעתים קשה לכלול את כולם בקובצי הפיוטים. הנה דוגמה לפיוט שגם בו יש שימוש בדימוי הצאן והרועה, ומדובר בפיוטו של רבי אברהם אבן עזרא, שרק חלקים ממנו מוכרים לנו: "רחם ברוגז תזכור לשֵׂיות המפוזָרות

רובים חצים נתנום כְּמטָרות...".

ככל שאנו קוראים ומפנימים את נפש הפיוטים – אנו לומדים משהו על ההוויה של העם, על התחוּשה לאורך שנות הגלות, שאנו עם מבוּדָד המבקש גאולה. פיוט יפה של ר' יהודה הלוי מציג את כנסת ישראל כְּיונה הומִיָּה – 'יונה מה תֶּהֱגִי' – עמוד 153. כנסת ישראל מוצגת במקורות היהודיים לאורך הדורות כיונה נרדֶפת. בפיוט מרגש זה מבקשת כנסת ישראל 'להשיג תאווה אל הר הצבי' – ואנו בביאורנו כותבים: "לממש משאלות נפשי להגיע אל הר ציון בירושלים הקרויה 'ארץ הצבי'. בפיוט אומרת כנסת ישראל?: "תראוני דַאֲבָה מִנּוֹד". בפירושנו אנו כותבים: "אתם רואים כי אני עצובה מנדוּדים, סובלֶת בגלל נדודיי". נסו לדמיין, מה הרגישו במשך דורות המוני היהודים, שנדדו בין גלויות שונות, כמה חיכו לַגאולה שתבוא, שתָשיב אותם לארצם המובטחת. הפיוטים הם צופן נפשנו, ורְאו נא כמה היטיבו לשמר את רוח העם בשנות גלותו: את געגועיו לציון, ובד בבד את הסבל והתְלאות תחת יד שליטים זרים. יפה השורה בפיוט זה: "למה תקרֶאנה לי עוד נעמי" – אנו מביאים בצד מילים אלה את דבריה של נעמי: "כלשונה של נעמי במגילת רות, נעמי שחזרה ממואב שַכּולה ללא בעלה וללא בניהָ ואמרה: 'אל תקרֶאנה לי נעמי, קראֶנה לי מָרא כי הֵמַר שַׁדָּי לי מאד', רות פרק א, פסוק כ)....". כדאי לזכור, שיש פיוטים השוזרים תפיסת עולם, שירים פילוסופיים – וחשוב היה לנו לתת להם פירוש, שיאיר את ההָגות שמֵעבר למילים. דוגמה מובהקת לכך – הפיוט 'יגדל אלוהים חי'. מדובר בפיוט שכתב דניאל בן יהודה דיין, בעקבות שלושה עשר עיקרי האמונה שקבע הרמב"ם, עיקרי האמונה היהודית. "ראשון ואין ראשית לראשיתו" דוגמה לשורה מן הפיוט – ואנו כותבים בפירוש: "לא קָדַם לָאל דבר בעולם, הוא מְקור כל הדברים הנבראים. מכּיוון שהם נבראים, יש לָהם גם סוף". העיקרון הוא שמי שיש לו התחלה, יש לו גם סוף. ואילו האל קדמון הוא, ולכן גם נצחי. בשורה אחרת – "לפדות מחַכֵּי קץ ישועָתו" – אנו כותבים: "תפקיד המשיח לגאול את המחכִּים לגאולה. העיקרון הוא: "אף על-פי שיתמהמֵהַ – אחכֶּה לו'...". שימו לב, שגם בפיוט כה מורכב שמתאר עקרונות של אמונה והגות פילוסופית ששָזר במשנתו הרמב"ם – יש ביטוי לַמצוקה של היהודים בגולה, המחכים לישועה, לַהתגלות המשיחית.

אכן כן, יש בפיוטים תמצית הנשמה היהודית, פרקים בהבנת האמונה, שורות מרגשות החושפות בפנינו רגעי משבֵּר, רגעים של טלטֵלה – והפיוטים יודעים לתת מזוֹר לפצעים, לבטא נפשות הומיוֹת, להציע נחמה: אתה קורא ומוקסם מעומק השורות של הפיוטים, משורות קֶסם, שבהן הפיוט צולל לנפשות השבורות: הפייטן במילותיו מנסה לקרוא בין השיטין את נפש המאמין, נפש היהודי שמשהו בו נשבּר מן הגלות הארוכה. נמצא בפיוטים רבים הדים כואבים לנפש שבורי הלב השָׁבים אל הרועה המצפֶּה להם, מצפֶּה לָעֵדֶר התועֶה. הקובץ שיצא לאור הוא קו הגמר של תהליך ארוך, ויפה התוצאה המוגמרת: אנו שמחים על הֶעמל הרב שהשקענו בביאור 'חיבת הפיוט' ועל המאמָץ שהשקיע מרכּז חיבה בהפקת הספר המפואר. אין ספק, הספר 'חיבת הפיוט' ידבּר אל הלבבות, וטוב עשה מרכז חיבה שהגיש לקוראים את קובץ הפיוטים ופירושיהם במהדורה מוקפדת מבחינה גראפית. יפה עשה עורך הקובץ אליהו גבאי שדאג לשלֵב בצד הפירושים שלנו לפיוטים גם ברָכות במעמדים רוחניים שונים, גם מנהגים, מנהגי חגים וכו'. כבר במהדורה הנסיונית הראשונה שׂמחנו לשבת עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו, בעודו בחיים, והוא האיר את עינינו, עבר על כתב היד שלנו והוסיף מחכמתו ומתשומת לבו. ושוב: מגיעה תודה גם לפרופ' אפרים חזן, שעבר על כתב היד - לבל תיפול שגגה מתחת ידינו. אנו מקווים, שהספר 'חיבת הפיוט' יחשׂוף את הנוער שלנו ואת הצעירים למורֶשת העשירה שלנו. 'הכפר הגלובּלי' נושף בעורפנו ויש סכנה שהדור הבא ייסחף אחר רוחות אחרות, יתרחק מן הרוח הייחודית שלנו. הפִּיוט העברי מבטא את הנשמה של העם, את מצוקותיו, לבטיו, געגועיו. לספר הפיוטים הזה תפקיד במאבק על נפש הזהות היהודית. אנו מקווים, שבכוחנו הדל תרמנו תרומה צנועה. הפירושים מטילים אלומת אור מבהיקה לנפש השירים, כדי שנחוש את הרֶטֶט בלב המאמינים, כדי שנראֶה לפנינו את תמונת חייהם, תחושותיהם – וכבר הזכרנו קודם כמה דוגמאות – דימוי שבּו האל רב חובל, ואנו המפליגים בספינתו, דימוי האל הרועֶה, ואנו העֵדֶר התועֶה, וכך הלאה. עם ישראל יקרא בספר הפיוטים ויחוש כמה צָמאה נפשו לשורות האלה – לַנשמה שֶׁצעקה מדורֵי דורות ולאורך הגלוּת –"ממעמקים קראתיךָ". וכאשר בעת התפילה שר הציבור את הפיוטים, יודעים כולנו, כי הפיוט אינו רק המילים, הוא גם המנגינה. המנגינות שחובּרו למילים, או נשאבו ממקורות אחרים והוצמדו למילים - נתנו למילים את הקסם המיוחד הסוחף את כולנו. כי פיוט אינו רק מילים, הוא גם המנגינה, ואת המנגינה הזאת אי-אפשר להפסיק.

אמירה אישית:

הורינו העניקו לנו שמות שביטאו כיסופים לגאולה, כיסופים לציון. חונכנו שהדור שלנו הוא 'דור ראשון לגאולה'. נולדנו שבועיים לפני קום המדינה, ואנו תמיד מוסיפים בחיוך בשיחות עם קהל, שהמדינה היא אחותנו הצעירה. הקשר לעם ולמדינה הוא בנפשנו: במשך שנים פָּעַלנו למען הספרות העברית והלשון העברית – הן ככותבי שירים, הן ככותבי סיפורים לילדים. פרסמנו מחקרים בספרות עברית, פרסמנו ספר בשם 'טָעוּת, חזוֹר' כדי לקרֵב את העם לעברית הטובה. נחֱלצנו להגן על העברית כדי לתת חיזוק לַלשון התקנית – מתוך תפיסה, שכּל סטייה מן העברית הנכונה היא פגיעה ברוּח השָׂפה. אהבת השפה העברית, אהבת הספרות העברית, אהבת הפיוט – שלוש אהבות...והחוּט המשוּלש לא יינתק. הנה עשינו ואנו עושים כּכל שיש לאֵל ידנו למען אהבות אלה. כל זאת כדי לחוּש קִרבה לאחֵינו במשך כל הדורות, כדי להתכַּתב עם היצירה העברית והנפש העברית לאֹרך כל הדורות. מעֵבר לזאת – ראינו קֶשר בין הפיוט הקדום ובין הזֶמֶר העברי בדורנו: כששימשנו יושבי ראש של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל במשך 12 שנים ברציפות (2015-2003), יזמנו יחד עם המפיק אמנון ברנזון ז"ל את מֵיזם הזמר העברי (הַקליקו ביוטיוב: "שְׁתלתם ניגונִים אולפני סקאלה") כדי לחנֵך את הנוער בימינו על בּרכּי הזֶמר העברי. הזֶמר העברי הוא בְּנוֹ של הפיוּט הקדום וזה כּוחו: הוא סוחף אותנו ומגדיר את זֶהותנו כּעם. הסבא שלנו מורָד בן רפאל חקק היה נוהֵג לשיר את הפיוט 'אַחַי מֵאין אתֶּם'...כל ימיו ביקש את נפֶש אֶחיו. הבאנו בספר 'חיבת הפיוט' את הפיוט הנאֱצל הזה בעמוד 20 – והוספנו לו ביאורים. סבא דָמע כשֶשר פיוט זה. מה פֶּלא, שֶׁחשנו קִרְבה לתחושה זו. כשכּתבנו את הפירושים לפיוטים אלה, שעברו מדוֹר לדור, זכרנו, שמחרוזֶת המילים של הפיוטים ביטאה את התרבות היהודית לאורך דורות. פיוטינו הם עדוּת לשרשֶׁרֶת רוח מפוארת: ספר הפיוטים מחזֵק את האהבה העזה הזו לעמֵנו, לַקֶשר עם אוצרוֹת הרוּח שלנו. 'חיבּת הפיוט' יזכּה, כך אנו מקווים, לחיבּת הקהל האוהב.