קובי אביעזר - "סיפורים מהחיים"

בגיל 16 ומחצה הצטרף לשורות "ההגנה" ומגיל 17 שימש כנציג "השומר הצעיר" בפלוגת "הפועל" בתל אביב, כשעיסוקו היה אחריות על הדבק כרוזים ברחבי תל אביב כנגד "הספר הלבן". קובי נשאר להדרכה בעיר וסומן עם חבריו להשלמת קיבוץ מזרע. יחד עם מספר ידידים החליטו שפניו להקמת קיבוץ צעיר וכך הגיע לנירים שבנגב. עבד במוסך, היה רכז קניות ומילא תפקידים נוספים. את עיקר זמנו הקדיש לביטחון ומשנת 1952 ועד לאחר מבצע קדש שימש כמא"ז בקיבוץ נירים. באותה עת השתתף במארבים שהניח הצבא לאורך קו היישובים ואף נפצע מארבעה כדורים. בגיל 31 נשלח לקורס קצינים ואחרי שנת 1967 יצא לפעילות התנועה במחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי עד שנת 1971. הוא היה בין מקימי "המחלקה החבלית של אשכול" שהתמודדה עם מצב הביטחון באזור והשתתף בה באופן פעיל עד שנת 1983. בשנת 1984 הקים את "נפת מגן" ואט אט החל לצקת תוכן בתפקיד "סייר שדות" שהוכר לבסוף על-ידי משרד הפנים. תפקידו היה בעזרת מודיעין מוקדם לעלות על עקבות שודדים וגנבים שפעלו מהצד המצרי ומהרצועה ולערב את הצבא והמשטרה כדי שיטפלו בבעיה.

בשלהי יולי 1946 נערכה "השבת השחורה" בה ערכו הבריטים סדרת חיפושי נשק ביישובים ברחבי הארץ. מרבית חבריו להדרכה בקומונה עזבו אך קובי ועוד כמה בנות נותרו להדריך ולתלות הודעות נגד הבריטים בלילות - פעולה שהייתה בצידה סכנת מוות. קובי ידע היטב את אומנות הנשק הקר דבר שאפשר לו להתעמת עם החילים הפולניים (ששיתפו פעולה עם הבריטים) ולשחרר את אחת הבנות שנתפסה. שכבת הגיל של קובי נחלקה - קן מרכז הקים את קיבוץ נירים וקן צפון יועד להשלמה לקיבוץ מזרע. בהיותו במזרע הרהר בהצטרפות לנירים בקול והוזהר "שיועף מהתנועה". ואכן, הוא עזב את מזרע והצטרף להכשרה המיועדת לנירים ששהתה בחווה סמוך לראשון לציון. ביולי 1946 יצאו ראשוני המתיישבים להכשרה בת 4 חודשים למצפה גבולות ולאחר מכן הקימו את "נירים" במסגרת מבצע 11 הנקודות. קובי נשלח לתגבר את הכוחות השומרים על היישובים וירד לנירים אך בטרם הגיעו עלה הטנדר על מוקש סמוך לכפר דרום. התפתח שם קרב והוא יחד עם לוחמים אחרים השתלטו על משאית ונסוגו לכפר דרום. קובי נפצע, טופל על-ידי ד"ר שיבא וחזר להחלמה בנירים.

קובי אביעזר הגיע לנירים בשלהי 1948, בעת שהקיבוץ ישב עדיין בדנגור. התברר כי השטח מלא במוקשים ונפלים ולא התאים להקמת יישוב קבע. לאחר זמן מה התקבל אישור מהנהלת הסוכנות לחפש מקום אחר הסמוך לדנגור. וועדה מיוחדת שכללה מומחים בחקלאות הגיעה למסקנה כי נקודת ח'ירבת מעין - משלט מימי מלחמת העצמאות - היא המתאימה ביותר. בקרבת המשלט צמחה חיטה גבוהה שזרעו הבדואים ואף נמצאה באר מים. השלטונות אישרו את ההצעה והקיבוץ עבר בסמוך לנקודה זו (שכונתה "הבית הלבן" שבעבר התגורר בו שיח' מקומי). הקיבוץ תפס איפה את מקומה של הפלוגה שישבה שם והיא עברה במקומו לדנגור. הגבעה שהייתה מרוחקת כקילומטר מ"הבית הלבן" סומנה איפה כאתר העתידי של הקיבוץ. כזכור, קיבוץ נירים עבר גם מנקודה זו לאתרו הנוכחי. קובי מונה למא"ז כבר בראשית דרכו וחלק מתפקידו היה לבקר את השמירה במגדל התצפית ולפקוח עין לאורך גדר הקיבוץ. בתפקיד זה החל לרכוש מיומנות שאפשרה לו לשכלל אט אט את דרכי ההתגוננות בקיבוץ כנגד המסתננים.

בשנת 1955 הפגיז הצבא המצרי את קיבוץ נירים כתגובה על ירי של צה"ל על הכפר הערבי בסן. קובי כמא"ז ביקש מהרפתנים להרחיק את העדר מחצר המשק מחשש שהן תפגענה והמראה יגרום לדמורליזציה בקרב החברים והילדים שיצאו מהמקלטים. בכך שגה קובי כי ענן האבק של העדר משך אליו את אש המצרים ומרכז הענף חיים שיפרון נהרג ושלושה רועים נפצעו קשה. מיד לאחר האירוע הגיע בן-גוריון עם ההנהגה הצבאית "לתחקיר" במועדון לחבר. אלוף הפיקוד מאיר עמית הסביר לו את אשר אירע ובן-גוריון גער באלוף ושאלו מדוע צה"ל לא הסתפק בירי על המוצבים המצרים אלא ירה גם לכפר. בן-גוריון לא שכח זאת וסירב לבקשת הצבא להעביר ליחידה פגזים נוספים לאחר שהתחמושת אזלה להם. בעת הפשיטה על משטרת חאן יונס באוגוסט 1955, תבע מח"ט הצנחנים אריק שרון בקשר מקובי להלין את הכוח שנסוג בסככת הטרקטורים של הקיבוץ ולהסתירם באמצעות הטרקטורים. תביעה זו נבעה מהרצון להסתיר את חיילי צה"ל מכוחות האו"ם שבאו לחקור את התקרית מאחר שישראל לא לקחה אחריות עליו. פעילות הפדאיון נמשכה עד אמצע שנות השישים והם נהגו למקש דרכי עפר, היקשו על היציאה לעבודה, שלחו ידם בשוד רכוש ואף אירעו כמה מקרי רצח. בתקופה זו פיתח קובי דרכי התגוננות כמא"ז וכאיש הביטחון של המועצה. כאיש ביטחון המסייר בשטח הפך קובי לכתובת עבור הצבא והמשטרה וכך השתתף בפברואר 1958 בהצלת חיילת שנסחפה בשיטפונות בוואדי אשכול.

בטיילו בשנת 1954 למטע שקדים, ענבים ותאנים שהותירו הערבים גילה קובי, כי הארגז פרי שהונח על השביל המרכזי בבוסתן מכסה על מוקש. באמצעות סכינו חשף את המוקש והחליט לפוצצו בעזרת שני רימוני יד שהיו עמו. הפיצוץ נשמע עד לקיבוץ אבל קובי שהסתתר מאחורי סוללה לא נפגע. מחד-גיסא, גילה איש הביטחון תושיה ודבקות במשימה אך מאידך-גיסא, ודאי שפעל ללא שיקול דעת ראוי. בשנת 1968 נתבע קובי לצאת לפעול במפ"ם אך הוא סירב והסכים לפעול בוועדת הביטחון של הקיבוץ הארצי. תפקידו היה לייצג את היישובים מול הצבא והמשטרה ולהדריך את יישובי הספר בכל הקשור לביטחון שוטף. הוא ייצג את הקיבוץ הארצי במרכז החקלאי, עבר ביישובים מהצפון לדרום וביצע תחקירים בכל קיבוץ שם היה אירוע ביטחוני. לפי חשבונו עשה בשנים אלה יותר ממאה חמישים אלף ק"מ והקפיד תמיד לחזור בלילה לנירים. בתום הקדנציה שב לנירים ומונה לסייר ביטחון של המועצה האזורית אשכול.

באוקטובר 1955 נשלח קובי בגיל שלושים לעבור קורס קצינים כדי שיוכל למלא את תפקיד המא"ז. פעילות הפדאיון התגברה והיה צורך במקצועיות כדי להתמודד עם האתגרים החדשים. מצויד בהמלצות ברן וגבעולי (חברי נירים ומפקדים מהוללים מתקופת המלחמה) הוא התקבל וסיים למרות הקשיים. בשובו החלו בנירים בבניית ביצורים, עמדות, ומקלטים. נבנתה סוללת עפר גבוהה ובתוכה הוצבו עמדות תצפית לעבר הגבול. נבנו עשרה מגדלי תצפית חדשים, הוצבה תאורה לאורך הגדר והקיבוץ תורגל בכניסה מסודרת למקלטים ובתפיסת עמדות הגנה. בתקופה זו נשלחה לנירים תגבורת של כוח אדם מיישובי הצפון. ציוד רב נמסר להם מצה"ל וציוד נוסף נרכש על-ידי הקיבוץ שייחס חשיבות רבה לביצורים ולהתגוננות. שמו של קיבוץ נירים יצא למרחוק ואז החלו להגיע מהצבא ומקיבוצים אחרים ללמוד על שיטות ההגנה שקובי וחבריו פיתחו כנגד הפדאיון וכנגד התקפה/הפגזה מצרית בלתי צפויה.

מטע הזיתים הצעיר בנירים הפך למטרה עבור המסתננים מעבר לגבול. כמעט כל לילה פרצו למטע, גנבו שתילים צעירים ואביזרי השקיה. קובי החליט להזמין גשש וללכת על עקבות הגנבים במטרה לשים לעניין סוף. קובי היה בין הראשונים שיצרו פסי טשטוש לאורך הגדר במגמה לגלות בבוקר, עליהם, את עקבות השודדים. את "תורת הגששות" למד מגשש בדואי וותיק ומיומן והוכיח לצבא ולמשטרה (שבתחילה זלזלו בשיטה זו) את חשיבות "גילוי העקבות וההליכה אחריהן עד לתפיסת השודדים". כך גילה עקבות של אנשי מודיעין מצרי שצפו על מחנה צבאי מקרוב; עקבות של שודדים שבאו לגזול רכוש מהקיבוצים; עקבות של שודדי בקר ופרי מהמטעים. קובי הוכיח את חשיבות המעקב, הציב מארבים ותפס/הבריח את המסתננים. בנוסף הוא שיפר את תאורת הג'יפ העוקב אחר העקבות, שיפור ייחודי שהצבא "קנה" אותו. יותר מאוחר התקבל כבר סמכא והעניק מניסיונו לצבא, למשטרה ולמז"פ. לאחר שהמסתננים החלו להטמין מוקשים הוא "הרים את הכפפה" ומיגן את הטרקטורים וכלי הרכב וכך מנע אבדות בנפש. בעת מלחמתו כנגד גניבות הבקר יצר קובי קשר עם שבטי בדואים מסיני שמקרבם באו הגנבים ובמיוחד עם שבט סווארקה. הוא רכש את יכולת ההדברות עם השיח'ים והנכבדים ששיתפו אתו פעולה והסגירו את הגנבים. יתר על כן, קובי אף התיידד עם בדואי (לא נזכיר שמו ושבטו) אשר מסר ידיעות מודיעיניות חשובות. כך קיבל קובי פרטים על השודד הבדואי מסיני זבאט שהיה למנהיג קבוצת שודדי רכב, בקר, מכוניות וטרקטורים. את הפרטים העביר למשטרה שהשתלטה על המצב.

סיפורים אלה מסתיימים בעמ' 66 בספרו ולאחר מכן, בשל קוצר היריעה לא נוכל לפרטם. נזכיר אם כן את הנושאים בהם עסק עד פרישתו מהתפקיד בשנת 2005 והוא בן 83: תיאור הסיורים לאורך הקו הירוק; פירוט שיטות המלחמה כנגד גנבי הבקר; סיפור המלחמה בגנבי הרכב ובמבריחי הסמים. כמי שהיה בין מייסדי פלס"ר מעפ"ד - כלומר פלוגת הסיור של מפקדת העורף של פיקוד דרום; הקמת נפת מגן (1974) והמלחמה נגד הרעייה הבלתי חוקית של הבדואים על קרקעות הקיבוצים והמושבים; פעילותו החשובה במתמי"ד; סיוע בפיתוח שיטות למניעת גניבות ההייטק בקיבוצים ובמערכות מים הממוחשבות בשדות.

מהסיפורים עולה דמות של חבר קיבוץ נאמן שעיסוקו, ביטחון היישוב והאזור, גורם לו לאורך השנים להתנגש עם מוסדות הקיבוץ הרוצים לראותו תורם במקצועו כמכונאי מעולה ולתחושת אשם שאין הוא מקדיש מספיק את זמנו למשפחתו הרחבה. בנוסף, לא פעם הוא עומד מול המשטרה והצבא ומסה להקנות מניסיונו שצבר כמא"ז וכמכונאי מעולה אך "הממסד" רואה בו לא פעם כמי המטריד והמטריח. אם כי, בסופו של דבר, כך על-פי הסיפורים, מתרצים מפקדי הצבא והמשטרה ומאמצים את שיטותיו. באשר לניסיון להשוות את פעילותו הביטחונית "כממשיך" פעילותם של "המוכתרים" ביישובי הנגב שלאחר המלחמה – לא נמצאה הצדקה לרעיון זה. עם זאת יש דמיון למוכתרים שלאחר המלחמה - ביכולתו ליצור קשר עם בדואים מהסביבה הקרובה ומסיני והשגת ידיעות מהם לגבי מסתננים ושודדים תוך הדגשת התועלת ההדדית שתצמח מכך לשני הצדדים – בדואים ויהודים.