ז'אן קלוד גרימברג, שבעברו אב שסבל מהשואה, גר בצרפת אך ממשיך לשאת על כתפיו את שק האנטישמיות המוטחת בכל יהודי באשר הוא. סיפורו, הנשען על חייו הפרטיים, נסב על סופר יהודי ממוצא פולני, שסביו וסבתותיו הושמדו בשואה, החי לו שאנן בצרפת הליברלית, כביכול, ולא מתעניין בדבר אצל שכניו או בפוליטיקה. לחייו של היהודי האתאיסט נכנס שכנו הקתולי, דמות שלגרימברג משמשת מודל לרוב הצרפתים הקתולים הנבערים, הספוגים באנטישמיות מתוך דרשות הכומר בכל יום ראשון בכנסיה. הנודניקיות והטרחנות של הקתולי, מול האופי החיובי של היהודי מהווים את נדנדת השיחות ביניהם, ואת קצב העלילה. הבימאי הצעיר המחונן אמיר וולף ניווט בכשרון רב את שני שחקני הקאמרי לדו קרב מילולי, לוויכוחים תיאולוגים או חברתיים, תוך שמוש נבון הן בחזותם של השניים והן בטיפוסים שהם מייצגים כה טוב, שרמי ברוך שתרגם את מחזהו של גרימברג בשפה כה קולחת ושנונה, העניק להם את המגע והחיבור לקהל המקומי. רמי ברוך, מגדולי השחקנים שלנו, ומהעוגנים החשובים של הקאמרי, רב היכולות לגלם דמויות כה שונות אחת מרעותה (גילם את בן-גוריון בהצגת "הילכו השנים יחדיו"? בקאמרי), שכאן קשה לזהותו עם המשקפים ושפע השיער המתולתל, הוא היהודי מלידה, שעונה לשאלת שכנו לבנין, הנודניק, מיהו יהודי: ש"להיות יהודי זה משהו שמקבלים עם הלידה". לאט-לאט, תוך התפתחות המחזה, שהפלא ופלא מתמקם באכסדרת חדר המדרגות של בניין צרפתי, שמצליח להיות רקע נפלא לסיפור. (זאת - בעיצובה של שירן לוי, פרח לימודי תפאורה בסמינר הקיבוצים טרם סיום לימודיה, שעיצבה גם את התלבושות) - לאט-לאט הזרות בין השניים הופכת לקירבה והיכרות עמוקה יותר. כולל שיחות על נושאים אינטימיים ביותר. מסתבר, שהשכן (שלמה וישינסקי בהופעה מזהירה, שוטפת בקלילות) מנדנד בשאלות על מהות מיהו ומהו יהודי, עושה זאת רק בגלל אשתו שביקשה ממנו לברר זאת. חידודי הלשון, השנינות שבטקסט, שלא תמיד הקהל מבחין בעומקה, מצחיקים בלי גבול. כך הסופר מעביר ביקורת מושחזת על בורות הצרפתים, שהציטוטים מפיו מצחיקים בלי גבול; על הנסיונות להגדיר מיהו יהודי ולמה; על נושא נסיונות הגוי לפרשן את הסיבה לישוב ארץ ישראל על "אדמת אחרים". הויכוח בין שניהם מצחיק, אבל מורה על בורות רוב העולם, שכלל לא מודע להיות היהודים בעלי הארץ הזו מזה ארבעת אלפים שנה...הוא גם מגדיר לצופים את רבגוניות האופיים של היהודים - לא כולם חרדים, ושכל אחד יכול לקיים מה שברצונו. אך תמיד יישאר יהודי, גם אם יתכחש לכך...כל כל רלוונטי לכאן ועכשיו.. נושאי השיחה ביניהם כה אנושיים, כה מדברים ללב כל אחד ומחברים את הצופים לבמה באותנטיות שלהם. ההבדלים בין שלוש הדתות מסתברים שבעצם אינן כה שונות, ובעצם יונקות מאותו מקור; מה שמסלק את המחיצות בין השכנים; המשחק המבריק של השניים, הפינג-פונג המילולי ביניהם, התנועה, כל הפרטים הקטנים הכה ריאליסטיים, כמו הבגט והקממבר, והמהפך המפתיע שחל בהמשך העלילה - יוצרים יחד עם המוזיקה הצרפתית שעיבד ומשמיע יצחקי פרנקו - ועם התאורה הנהדרת, הבהירה והמוצלחת (דבר לא מובן מאליו בסצינת התיאטרון והאופרה הישראלים) שעיצבו אמיר קסטרו ורותם אלרואי - כל אלה יוצרים חוויה כה מהנה - שמי שלא יראה - יפסיד.

לרוץ לראות.