האם הייתה "תוכנית קלייטון" קנוניה בריטית?

כאמור חוקרים רבים חולקים על התזה. מרדכי בראון למשל סבר כי דוד בן-גוריון והנהגת היישוב טעו בהערכת העמדות, המטרות והפעולות הבריטיות בתקופה הנידונה ולכן הציבו לוח זמנים ומשימות שגוי. חוקרים הקרובים לו סברו שבריטניה הייתה "אדישה" להקמת מדינה יהודית ובעיקר ניסתה למנוע הקמת מדינה פלשתינית. אליזבת מונרו טענה שעל אף שראש הממשלה העירקי נורי סעיד (בחסות בריטניה), העיד על "סידורים מיוחדים" עם הבריטים לקראת הפלישה אם כי, לא נמצאו מקורות היסטוריים המעידים על כך. לדעתה הצטרף ההיסטוריון הידוע רוג'ר לואיס. מאיר פעיל סבר בשנת 1973 כי "יש "מידה רבה של ודאות" בטענה כי "נרקמה מזימה בריטית לעידוד פלישת מדינות ערב ואליו הצטרף יורם נמרוד בעבודת הדוקטור שלו. חבר הפרלמנט ריצ'רד קרוסמן, שהיה חבר הוועדה האנגלו-אמריקנית (1946) הרחיק לכת וטען שראש הממשלה קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין "זממו להשמיד את יהודי ארץ-ישראל ועודדו את הערבים לרצוח אותם". נשרי הציג עמדות של חוקרים נוספים (שאין כאן המקום להזכירם) המוכיחות שאין הסכמה בנושא זה. הלכנו בעקבות מסמכיו, עבודת המ.א. שלו וספרו כדי להאיר סוגיה זו.

"תוכנית קלייטון" או כפי שכונתה "הקנוניה" (או המזימה) נקראה על שמו של קצין המודיעין הפוליטי הבריטי הבכיר ביותר במזה"ת בשלהי שנות הארבעים בריגדיר איליטיד קלייטון. הוא ניהל את מדיניות בריטניה באזור על-פי ההנחיות שקיבל מלונדון ועיתים על-פי הוראות ישירות משר החוץ ארנסט בווין. מטרתה העיקרית של התוכנית הייתה: המשך שמירת ההגמוניה הבריטית במזרח התיכון. הגמוניה זו אמורה הייתה להישמר באמצעות חוזי הגנה הדדיים בין בריטניה למדינות ערב והם נועדו לקדם את בניית הקואליציה הבריטית-ערבית לפלישה צבאית לארץ-ישראל. התוכנית נועדה אף למנוע הקמת מדינה יהודית עצמאית והתחייבה לחלק את שטח ארץ ישראל בין משתתפי הקואליציה.

א. פיצולה של ארץ ישראל וחלוקתה בעיקר בין המלך עבדאללה בן חוסיין הראשון (שאמור היה לקבל את הגדה המערבית) וסוריה (האמורה לקבל חלקים מהגליל). ב. הבטחת גישה לעירקים לנמל חיפה ולמתקני הנפט שבמפרץ. ג. סיוע ישיר ועקיף של בריגדיר קלייטון וצוותו לפלישת "צבא ההצלה". ד. הכנת השטח עבור הפלישה של צבאות ערב. ה. היהודים "יאלצו להסתפק" בסוג של אוטונומיה שתתבסס על שטח מישור החוף. הכוונות מאחורי התוכנית של בווין, לאחר עליית הלייבור לשלטון, היו הקמת אימפריה משותפת לערבים-בריטים. על-רקע אסטרטגיה זו ניתן להסביר מדוע המשיך בווין לדבוק במדיניות "הספר הלבן" משנת 1939. על-רקע זו תובן גם נחישותו להחזרת היהודים ממחנות העקורים באירופה לארצות מולדתם ולא לאפשר עלייתם לארץ-ישראל. בווין מוכן היה לשלם מחיר יקר עבור התוכנית ולהתעמת עם הנשיא טרומן; בווין אף ביקש משום כך להקדים פינוי הבריטים מארץ-ישראל לפברואר 1948 כחלק ממזימה לפלוש לא"י לפני שיוקם צבא יהודי סדיר שיחומש ויאומן. במרס 1948, הדגיש בן-גוריון את מהות "המזימה" הבריטית על-פי ידיעותיו וחומרים שקיבל מנציגי הש"י והסוכנות בחו"ל. יתר על כן, על-פי יומניו, בן-גוריון הצביע על כוונתם של הבריטים ליצור לקראת הפלישה פער אסטרטגי בין היהודים לערבים שמשמעותו אספקת נשק כבד לערבים ומניעתו "מההגנה". משום כך ניתנה על-ידי המנהיג היהודי עדיפות עליונה לרכש בחו"ל ולמהר ולהשיג גם נשק כבד.

לדעת החוקר נשרי היו מספר אירועים שעיצבו את תוכנית קלייטון: הראשון היה הסכמה בריטית על פינוי מצרים שהובטח לה לחמש את צבאה לקראת הפלישה (הרעיון נדחה על ידם); קלייטון קיבל מינוי מחדש מלונדון להריץ את התוכנית; באפריל 1947 החלו השיחות האנגלו-עירקיות שחודשו באוגוסט על ההכנות לקראת הפלישה. העירקים הפכו לקיצוניים ביותר ביחסם לארץ-ישראל וקראו פומבית לכבשה; ביולי 1947 קלייטון חזר למצריים והתחיל בהקמת הקואליציה לכיבוש ארץ-ישראל; בראשית ספטמבר הגיע קלייטון להבנה עם סוריה שתצטרף לקואליציה וריסן במידת מה את רצונו של עבדאללה להקים את "סוריה הגדולה"; בשלהי ספטמבר מצליח קלייטון לצרף את עבר הירדן (מעל ראשי המופתי והחוסיינים) לקואליציה ובן גוריון מכריז על התכוננות למלחמה בשלהי אותו חודש והשגת נשק כבד בחו"ל כולל מטוסים; דחיקת מעמדו של המופתי וקידומו של מוסה עלאמי כמנהיג פלשתיני בתמיכת בריטניה ועירק (בכל הקשור למימון פעולותיו) כמי שעתיד לקבל את השלטון על ארץ ישראל כאוטונומיה תחת עבדאללה. ב-12 באוקטובר הופצה בקרב היחידות הבריטיות תמצית תוכנית הפלישה הצבאית; גולדה מאיר מקבלת לידה, יום לפני הפגישה עם עבדאללה דוח על מהותה של תוכנית קלייטון; משום כך סירבה מאיר להצעת המלך שדמתה לתוכנית "מוריסון-גריידי" משנת 1946 ואשר הציעה רק 17% משטח פלשתינה ליהודים. לאחר הכרזת החלוקה באו"ם, הושלמה הקואליציה הערבית בחודשים דצמבר וינואר; ב-10 בינואר 1948 הודיע בווין לציר הבריטי ברבת עמון קירקברייד ולמפקד הצבא הירדני גנרל גלאב שיש לאשר לעבדאללה את הפלישה (כולל מעבר כוח עירקי דרכו). המאמצים לא עלו יפה והקואליציה הראשונה התמוטטה. בשביעי בפברואר אישר בווין בשנית את פלישת הלגיון ובכך החלה הקואליציה השנייה לתפקד ובאה לידי סיום תוכנית קלייטון. מצריים שעמדה מהצד, הוחלפה בשנת 1946 - 47 עלידי עירק וניתנה לה משימה אחרת: הצטרפות מידית לקואליציה, כיבוש הנגב ומסירתו לצבא הבריטי שיתפנה לשם וימסור את מתקני תעלת סואץ לידי המצרים.

בחודשים ספטמבר-אוקטובר הוחל בהכנת מבנה חדש לכוחות ההגנה - התארגנות על בסיס חטיבתי ובכך לתת מענה מול כל פלישה אפשרית. בקרבת בן-גוריון זיהו שבריגדיר קלייטון השפיע על המזכיר הראשי הנרי גרני בדבר הצורך בהקמת הקואליציה לפלישה אם כי עדיין דובר ביישומה "של תוכנית מוריסון-גריידי". ב-11 באוקטובר ברור כבר היה לבן גוריון מידיעות שקיבל כי הערכות צבאות ערב לפלשתינה נעשית בתאום עם הבריטים. באו"ם נמשכה מערכה דיפלומטית קשה על-ידי נציגי היישוב ובסיוע אמריקני כנגד שיתוף הפעולה הבריטי-ערבי שביקש לעכב את הדיון בדבר "החלוקה" ואף להכשילו. משה שרת ששהה בוושינגטון בעת כינוס הליגה הערבית קיבל ידיעות ממקור סורי-צרפתי כי עירק דוחפת לפלישה משותפת שלה ושל הלגיון הירדני לארץ-ישראל. ב-19 באוקטובר העבירה הקונסוליה הצרפתית לפריס הודעה על "תוכנית הבריגדיר קלייטון ביחס לארץ-ישראל" וחלוקת השטחים לארצות הפולשות בעוד הנגב יוותר כשטח הערכות עבור צבא בריטניה. יום לפני הפגישה עם עבדאללה העביר מנהל הש"י של ההגנה ראובן זסלני דוח מפורט להנהגה הצבאית ובו הבהרת "תוכנית קלייטון" ששוב חוזר בה המוטיב של מסירת חלק קטן ליהודים בדומה לתוכנית "גריידי-מוריסון". עתה קמה תגנית חדשה - תוכנית "נורי-מוריסון" כפתרון יחיד אפשרי מבחינת הבריטים לשאלת ארץ-ישראל.

לתוכנית קלייטון, שנתמך ישירות ממשרד החוץ ומבוין, היו מתנגדים רבים במשרד המושבות כולל הנציב העליון סר אלן גורדון קניגהאם והמזכיר הראשי גרני. אולם למרות שמחנה המתנגדים סיכל מינויים של משרד החוץ, התוכנית התגבשה בלחץ הדיפלומטים הבריטיים ששהו בארצות ערב. מיד לאחר החלטת "החלוקה" באו"ם נמשך גיבוש התוכנית והפעם השתדלו קלייטון ואנשיו לצרף את ממלכת ירדן לקואליציה הערבית שנועדה לפלוש לארץ ישראל. יתר על כן, עיתונות אמריקנית דיווחה כי פקידים בריטים גבוהים שקלו צמצום גודל המדינה היהודית לגודלו של הוותיקן וממשלת בריטניה על-פי טענה זו שקלה הקמת "מדינת גטו" אם לא יתקבל פתרון הקנטונים נוסח "תוכנית מוריסון-גריידי". מי שהיה ראש המחלקה הערבית בהסתדרות ומנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ אליהו ששון הזהיר את המלך עבדאללה כי קלייטון ומנהיגים ערבים מנסים בלונדון למנוע את יישום החלטת "החלוקה" אולם זה היה באיחור מאחר שבווין כבר אישר למלך לפלוש לארץ ישראל ללא הגבלת שטח. התמוטטות המשטר בעירק באמצע ינואר 1948 ונפילת ממשלת נורי-ג'אבר, מוטטו את תוכנית קלייטון הראשונה.

במאמר שפורסם בעתון הרשמי של האו"ם (שכונה "הפיאסקו בפלשתינה") הוצגו תשעת סעיפי תוכנית קלייטון עליה חתמו קלייטון, מנהיגי עירק, מוסה אל עלמי וראשי הליגה הערבית. הסעיפים כללו את התנאים הבאים: הקמת מדינה יהודית תבלם מיד; לא תוקם מדינה ערבית עצמאית בפלשתינה; פלשתינה תחולק בין מצרים, סוריה, לבנון ועבר הירדן. הערבים והיהודים יקבלו תעודות אזרחות במקום מושבם על-פי החלוקה בסעיף הקודם; עבדאללה מסכים לנטוש רעיונו בדבר "סוריה הגדולה"; הליגה הערבית לוקחת על עצמה את הביצוע ומתכוונת לחסל את הציונות כמפריעה לשלום במזרח התיכון; צבאות ערב יפלשו לפלשתינה בלי שכוח צבאי אחר (האו"ם, אמריקני) יתערב; הממלכה ההאשמית תתפרש עד לים התיכון תוך השארת בסיסים אסטרטגיים בריטים; בריטניה תפנה כוחותיה מפלשתינה עוד לפני הפלישה ותודיע בחשאי למדינות המעורבות את יום הפינוי המדויק; מדינות ערב יחתמו תמורת זאת על חוזי הגנה עם בריטניה שיאפשרו לממלכה המאוחדת לעבור בשטחי המדינות במקרי חרום. החל מראשית פברואר, החל בווין להקים את הקואליציה השנייה שהתממשה עם פלישת ארצות ערב לארץ ישראל ב-15 במאי 1948. חודשים אלה שעברו עד מאי-אפשרו ליישוב לעמוד בפלישה עד להפוגה הראשונה ואין ספק שהתרעות בן-גוריון בסתיו 1947 והפעילות שבאה בעקבותיה, אפשרו מעבר מהיר לאחר ההפוגה, לאופנסיבה.

עזרא נשרי טוען בסיכום למחקרו כי לאור הגילויים החדשים הקשורים ביוזמות בווין לקואליציות של מדינות ערב ולאור "תוכנית קלייטון" מתקבלת פרספקטיבה חדשה על מלחמת השחרור הישראלית כמלחמה אנטי-קולניאלית (בריטניה באמצעות מדינות ערב) מובהקת ומוצלחת, ראשונה מסוגה לאחר מלחמת העולם השנייה. עוד עולה ממחקרו של נשרי כי תחושת התבוסה הערבית שהזינה את הסיכסוך הערבי-יהודי עד ימינו, נעוצה בעובדה שהקואליציה השנייה הפסידה מלחמה שנוהלה וכוונה על-ידי בריטניה השנואה על-ידי כמה וכמה מדינות שהשתתפו בה. החלטות בן-גוריון בדבר הכנת היישוב למלחמה מובנות עתה הרבה יותר כולל התעקשותו על הכנת מסגרת צבאית אחידה (שנסתיימה בפירוק הפלמ"ח), רכישת נשק כבד בחו"ל, הכנת המתווה החטיבתי לצה"ל וסדר העדיפות בקרבות כולל ההתעקשות על כיבוש ירושלים כביטוי לישות מדינית עתידית. יתר על כן, עתה מובנת דרישתו הבלתי מתפשרת של בן-גוריון לפתוח כמה שיותר מהר "במבצע יואב". כתוצר לוואי של המחקר בולטת ההדגשה על תפקידו של המודיעין הצבאי החשאי לצורותיו שאפשר בדרגת מיומנות גבוהה, השגת ידיעות ותוכניות והתגוננות בפני מהלכים צבאיים עד לפלישה ולאחריה. בספרו החדש של נשרי על מלחמת העצמאות שיצא ב-2018, הוא הרחיב את מחקרו ועל סמך עבודת הדוקטור וקבע כי טעו אלה שסברו כי בריטניה תהיה אדישה לקורה בפלשתינה לאחר שעזבה את הודו – ולא כך היה. אדרבה, בווין ראה בפלשתינה בסיס בריטי-ערבי שיחזיר את אנגליה למעמד של אימפריה במזרח התיכון. במסגרת ההבטחות לעירק כדי לשכנעה שתצטרף לקואליציה, הובטח לה גישה לנמל חיפה ושליטה על מתקני הנפט במפרץ. מנהיגי היישוב (ואלה שרצו לעכב את מבצע יואב) חששו מתגובה בריטית חריפה נוסח דיכוי המרד הקומוניסטי ביוון וביקשו שלא לחשוף את כל הכוח שעמד לרשות ההגנה. בעת ההפוגה השנייה הציע המתווך ברנדוט, בהשפעת הבריטים למסור את הנגב לערבים – הצעה ששירתה היטב את "תוכנית קלייטון". בניגוד לחוקרים פרופ' אבי שליים ופרופ' יואב גלבר מציג נשרי פרדיגמה שונה לגבי המעורבות הבריטית בפלישה הצבאית במחצית מאי. הבריטים הצליחו אף "להשתמש" למטרתם בנחום גולדמן שמבלי לדעת, שירת את תוכניתם ופעל על-פי הוראות משרד החוץ האמריקני. נשרי הגיע למסקנה שהתעקשות בן-גוריון על פתיחת "מבצע יואב" לא הייתה רק בקשר לצורך לפרוץ את קווי המצרים ולהגיע ליישובי הנגב הנצורים אלא ובעיקר, לכבוש את הנגב (המיועד על-פי קלייטון לבריטים) ובכך להבטיח את קיומה של המדינה היהודית החדשה לטווח ארוך. מחקריו של נשרי, מומלצים ביותר לכל אלה שעסקו בהיסטוריה של מלחמת העצמאות ובחלקה של בריטניה במלחמה.