55 שנה ליסוד סיעת "תכלת לבן"

ב-4 בדצמבר שנת 1920 נוסדה בחיפה על-ידי המפלגות הסוציאליסטיות ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (בקיצור: ההסתדרות הכללית) במטרה לאגד העובדים היהודים בארץ ישראל. לצד ייצוג והגנה על זכויות פועלי ארץ ישראל, שימשה ההסתדרות הכללית בו בעת במקביל גם כגוף מנהל ומעסיק של המפעלים הגדולים במשק כגון, בנק הפועלים, תנובה, המשביר המרכזי המרכז החקלאי ועוד. אנשי המחנה הציוני רביזיוניסטי ובראשם זאב ז'בוטינסקי הביעו התנגדות לדרכה של הסתדרות העובדים הכללית וראו בה גוף בולשיבקי. הרוויזיוניסטים טענו כי על ההסתדרות להיות ארגון מקצועי טהור ללא נטייה מפלגתית וללא התייחסות מפלה כלפי פועלים חברי בית"ר. ב-1928 התארגן גוף בשם "גוש העבודה הרביזיוניסטי" בתוך ההסתדרות הכללית, במטרה להשפיע על דרכה של ההסתדרות. לקראת הוועידה ה-4 של ההסתדרות, הגיש "גוש העבודה הרביזיוניסטי" רשימת מועמדים מטעם הגוש למועצות הפועלים ולוועדות המקצועיות אולם ועדת הבחירות של ההסתדרות החליטה לפסול את כל רשימות הגוש בארץ ישראל. בכך נשללה מהפועלים הרוויזיוניסטים האפשרות להתקיים כחטיבה רעיונית עצמאית בתוך ההסתדרות. ההסתדרות הכללית נטלה לעצמה מונופול בתחום השמת העובדים ודרשה ממעסיקים לקבל לעבודה רק עובדים מאוגדים שנשלחו מלשכת ההסתדרות, ובכך דאגה לתנאיהם. במקומות עבודה אליהם נשלחו פועלים שאינם חברי הסתדרות הכללית על-ידי לשכות העבודה של בית"ר והמעסיקים הסכימו לקבלם, פרצו לא פעם שביתות וסכסוכים אלימים. בתקופה שבין 1932 ל-1934 גברו היריבות והסכסוכים בין אנשי ההסתדרות העובדים הכללית לבין אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, על-רקע ארגון העבודה בין הרוויזיוניסטים להסתדרות והעסקת עובדים רוויזיוניסטים במפעלים, ואף הגיעו הדברים לא פעם לתגרות ידיים בין שני הצדדים ונפצעו פועלים. ב-4 בנובמבר 1932 פרסם זאב ז'בוטינסקי בעיתון ההידי הנפוץ ביותר בפולין "היינט" (היום), את המאמר 'כן, לשבור!' (במקור ביידיש: יאָ, בּרעכען!) בו מתח ביקורת חריפה על ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, והאשים אותה בנקיטת שיטות פסולות כגון מניעת תעסוקה מאלו שאינם חבריה והריסת העסקים הפרטיים שהתחרו בעסקיה הכושלים. ז'בוטינסקי קורא במאמרו לשבור את המונופול של הסתדרות העובדים הכללית ולהקים הסתדרות עובדים נוספת. ז'בוטינסקי טען במאמרו כי לסולידריות לאומית יש עדיפות על סולידריות מעמדית.

כתגובה נגד יחסה המפלה של הסתדרות העובדים הכללית כנגד פועלים רוויזיוניסטים ואי מתן אפשרות לתנועה הרוויזיוניסטית להשתלב בהסתדרות הכללית ולהשפיע על דרכה ואופיה, הקימה ב-1934 התנועה הרוויזיוניסטית, הסתדרות עובדים משלה בשם "הסתדרות העובדים הלאומית" (הע"ל) ולידה הפעילה קופת חולים משלה, "קופת חולים לעובדים לאומיים" (כיום קופת חולים לאומית). כנס היסוד של הסתדרות זו, נערך ב-9 באפריל, פסח 1934 בקולנוע עדן בירושלים. הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, נועדה לספק תעסוקה, שירותים רפואיים והגנה על זכויותיהם של פועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית על בסיס חמשת הממ"ים שהגדיר זאב ז'בוטינסקי במשנתו החברתית והם: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. ההסתדרות העובדים הלאומית לא הצליחה לסחוף את המוני הפועלים בארץ לשורותיה ולא היה בכוחה להוות איגוד עובדים מתחרה להסתדרות הכללית ששלטה אז ביד רמה בכל תחום בארץ בתעסוקה, בבריאות בתרבות ואיפה לא. גם לאחר הקמת המדינה ואף בשנות ה-60 קופת החולים של ההסתדרות העובדים הלאומית הייתה קטנה יחסית רוב סניפיה התרכזו בערים הגדולות כמעט ולא היו לה סניפים בפריפריה. רוב סניפי קופת חולים בפריפריה השתייכו להסתדרות הכללית. כידוע ביישובי הפריפריה בעיירות הפיתוח בשנים שלאחר קום המדינה התרכזו רבים ממצביעי מפלגת חרות. אלה העדיפו להישאר בקופת חולים הכללית הגדולה והמרושתת ולא חפצו להיות חברים בקופת חולים לאומית, הקטנה והלא מוכרת. נוצר מצב שחלק ניכר ממצביעי תנועת חרות לכנסת היו חברי ההסתדרות העובדים הכללית הסוציאליסטית "האדומה" והחזיקו ב"כרטיס אדום" עקב חברותם בקופת החולים הכללית. בתנועת חרות כינו אותם "אנוסים".

אי שם בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת התגבש רעיון להקמת סיעה של חרות בתוך ההסתדרות הכללית במטרה לחדור ל"מעוז הסוציאליזם" ולהפוך את ההסתדרות לאיגוד מקצועי שאינו בעל משק המעסיק עובדים. בראש התומכים ברעיון זה היה חבר הכנסת מנחם בגין יו"ר תנועת חרות. מספר על התהוות סיעת "תכלת לבן" יורם ארידור לשעבר שר האוצר ממקימי וראשי סיעת "תכלת לבן": "חברי 'חוג רעיוני' שפעל ליד תנועת חרות ובו היו חברים בן השאר אנשים כמו דוד ישי, משה אריאלי, ישראל שרגאי, לונה דבורין (אבא של שדר הספורט דני דבורין) ועוד, דרשו במשך שנים להקים סיעה של תנועת "חרות" בתוך ההסתדרות הכללית. חלקם כבר היו חברים בהסתדרות הכללית. בתחילת שנות ה-60 ההערכה הייתה שלפחות מחצית מחברי תנועת "חרות" היו חברי ההסתדרות הכללית ואז התחילה הפעילות של מנחם בגין, אריה בן-אליעזר ואחרים לנסות לקבל החלטה פורמלית במוסדות "חירות" על הקמת סיעת חרות בתוך ההסתדרות הכללית. בשנות השישים הראשונות הועלה במוסדות תנועת חרות לדיון נושא הקמת סיעה של "חרות" בתוך ההסתדרות הכללית". מספר פעמים וזאת בדחיפתו ותמיכתו של יו"ר התנועה מנחם בגין אולם ההצעה לא התקבלה ורבים מקרב חברי מוסדות חרות התנגדו לה, ובראשם ראשי הסתדרות העובדים הלאומית שהבנו כי הקמת סיעה של חרות בהסתדרות העובדים הכללית תביא אף לחיסול הסתדרות העובדים הלאומית ופגיעה בכוחם ובמעמדים הפוליטי ב"חרות". יש הטוענים כי מנחם בגין רצה להחליש באמצעות הקמת סיעה של "חירות" בהסתדרות העובדים הכללית את יריביו מבית בתנועת "חירות, אנשי ההסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) ובראשם אליעזר שוסטק. ב-1961 תחילת 1962 התקבלה החלטה לעודד את ההסתדרות העובדים הלאומית ולדחות הצעתו של בגין להקים סיעה של "חרות" בתוך ההסתדרות הכללית". אומר ארידור: "נוצר מצב שתנועת החרות יש להם חברים בהסתדרות הכללית והם אנוסים ואי-אפשר היה להגיע אליהם (ואל שמותיהם ואל פרטיהם א.א) אלא רק דרך הקמת סיעה של "חרות" בתוך ההסתדרות הכללית".

רק בוועידה ה-7 של "חרות" שנערכה ב-23 בינואר שנת 1963 בבנייני האומה בירושלים התקבלה אחרי ישיבה סוערת שנמשכה עד שעות הבוקר ותוך ויכוחים והתנגדות רבה הצעתם של מנחם בגין ואריה בין אליעזר להקים סיעה של חרות בתוך ההסתדרות הלוא היא סיעת "תכלת לבן". ההחלטה התקבלה ברוב של 324 קולות נגד 257 קולות. להצעתם של בגין ובן-אליעזר התנגדו בחריפות אליעזר שוסטק מראשי תנועת ההסתדרות העובדים הלאומית ולימים שר הבריאות ואנשי הסתדרות העובדים הלאומית, הע"ל כנראה מחשש שהקמת סיעת חרות בהסתדרות העובדים הכללית תפגע במעמדם ובסיס הכוח שלהם במפלגה. לאחר שהוחלט בוועידה ברוב קולות על הקמת הסיעה הוחלט להקים ועדה שתפעל להקמת הסיעה. חשוב להדגיש זו לא הייתה סיעה בתוך "חרות" אלא סיעה של חרות בהסתדרות. לאחר ההחלטה הוחל בהכנות קדחתניות להקמת הסיעה מבחינה אירגונית על מלאכת הקמתה הופקד ד"ר דב דונר מזכיר הנהלת תנועת "חירות" הוחל ביצירת קשר עם חברי ועדי עובדים במפעלים. יורם ארידור היה אחד מראשי הוועדה האירגונית של הסיעה החדשה וממקימיה. הוא מספר: "התחלנו לפעול ולאתר את חברי "חירות" שהם חברים בהסתדרות. פנינו לסניפי התנועה וכך הגענו גם לדוד לוי איש בית שאן". מספר יורם ארידורף "טלוויזיה כידוע לא הייתה במדינת ישראל והרדיו היה בשליטת מפלגת השלטון ולא הייתה לנו גישה, אליו. הוצאנו בטאון לסיעה שנקרא "תכלת לבן", אני הייתי העורך הראשון וכתבתי את המאמרים הלא חתומים שביטאו את הדעה הרשמית של הסיעה. אחרי המשיך בתפקיד העורך משה בן שחר. בן הכותבים הקבועים בעיתון זה היה ד"ר יוחנן באדר. בשנת 1964 הייתה תפוצתו של הביטאון כרבע מיליון עותקים. ארידור מדגיש כי "זו תפוצה גדולה מאוד מאחר שבשנה זו מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-2.5 מיליון יהודים ולמעשה כל בית רביעי קיבל את הביטאון שלנו".

הכינוס הראשון הארצי של "תכלת לבן" נערך ביום ראשון בערב ב-15 במרס 1964 באולם "אוהל שם" ברחוב בלפור 30 בתל אביב. ברקע במת הכבוד עליה ישבו ראשי ופעיליה הבכירים של הסיעה, הוצבה כרזה גדולה ועליה נכתב: על המדינה לספק לכל אחד מאזרחיה את חמשת הממ"ים היסודיים: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. לאורך שני צידי הכרזה נפרש דגל ישראל ומעל תמונתו של זאב ז'בוטינסקי. אולם "אוהל שם" היה "מלא מפה לפה". בכינוס השתתפו, כך לפחות דווח בעיתו, למעלה מ-800 חברי ועדי עובדים, נציגי מפעלים תעשיה וחרושת מכל רחבי הארץ מ-420 מקומות עבודה. פתח את הכינוס ח"כ אברהם טיאר שאמר כי "ייסוד הסיעה הוא מאורע מדיני, חברתי וסוציאלי רב ערך". אחריו נשא דברים אריה בן-אליעזר שפרס בפני הנאספים את עיקרי מצע הסיעה החדשה. בן-אליעזר הודיע כי לבחירות הבאות למוסדות ההסתדרות תופיע "תכלת לבן" עם רשימת מועמדים ב-55 מועצות פועלים וכן ברשימות לבחירות לוועדי פועלים, הוא הודיע כי הסיעה תקים ועדה לחוקת ההסתדרות ועדה לאיגודים מקצועיים, ועדה לארגון, וועדה משפטית. בראש הוועדה המשפטית יעמוד עו"ד שמואל תמיר. הכנס קיבל החלטה הקובעת כי חברי תנועת החרות בהסתדרות לא יוצגו עוד כיחידים אלא-כסיעת "תכלת לבן". את הכינוס סיכם יו"ר התנועה מנחם בגין שאמר (ציטוט מעיתון חרות) "בתנועת חרות מצויים יותר פועלים מאשר במפ"ם ובאחדות העבודה. אולם תנועת החרות לא תקרא לעצמה מפלגת פועלים משום שזה מונח מזייף ומסלף. אנו מתגאים בהיותנו תנועה לאומית ונושאים אהבה לפועלים העבריים. מאז באנו לדגלו של זאב ז'בוטינסקי אנו מתגאים בזה שלא היינו סוציאליסטים. תנועת חרות מאמינה בחירות האדם ובצדק הסוציאליסטי בלי סוציאליזם".

יורם ארידור מספר על תחילת דרכה של סיעת "תכלת לבן" ועיקרי מצעה: "באותן שנים, מדגיש ארידור, ההסתדרות ומפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) היו הכל במדינת ישראל. הם שלטו בכספים, בעבודה, בבריאות, בפנסיה. "תכלת לבן" דרשה להפריד בין ההסתדרות והמפעלים התעשייתיים והמוסדות הכלכליים עליהם שלטה, וטענה שיש להפריד בן השליט והמפרנס והעובדה שנציגי האיגוד המקצועי הם גם המעסיקים יש בכך ניגוד עניינים בולט. כמו-כן דרשה סיעת "תכלת לבן" לחוקק חוקים כמו, ביטוח בריאות ממלכתי, חוק שכר מינימום, חוק ביטוח אבטלה וחוקים חברתיים נוספים. חלקכם ודאי יופתע לשמוע מה הייתה תשובתם של ראשי מפאי וההסתדרות לדרישות של תכלת לבן. שר העבודה מרדכי נמיר אמר בכנסת ב-5-במרס 1958 "הנני מפקפק גם אם ההסתדרות שהיא הנציגה של פועלי ארץ ישראל תומכת בחוק בביטוח נגד אבטלה בתנאים הקיימים בארץ. מעולם לא הגיעתני תביעה שכזו". שר העבודה אחר של מפא"י, גיורא יוספטל אמר בכנסת ב-4 באפריל 1960 "אין אני חושבים שהדבר הנכון הוא תשלום כסף לעובדים ללא תמורה". הגברת ארבלי אלמוזינו אמרה בכנסת ב-15 במרס 1971: "ההכרה שמדינת ישראל נמצאת בתהליך של קליטת עליה הנחתה את הממשלה שמוטב לעשות ככל האפשר להבטיח עבודה יזומה למובטל מאשר להעניק דמי אבטלה לעולים שטרם רכשו הרגלי עבודה". לא רק לחוק לביטוח נגד אבטלה התנגדו ראשי מפא"י וההסתדרות אלא גם לחוק שכר מינימום. ב-1976 אמר בכנסת שר העבודה דאז משה ברעם: אני מתנגד לחקיקה בתחום קביעת שכר מינימום אני מתנגד עקרונית שהכנסת תתערב בענניי שכר הסתדרות העובדים. ואם במצע, "תכלת לבן" עסקינן, ראוי לציין סעיפים נוספים במצע הסיעה. "קביעת כ' בתמוז, יום פטירת הרצל, כיום העבודה, במקום אחד במאי. ביטול הנפת הדגל האדום במוסדות ההסתדרות ובכינוסיה וקביעת הדגל התכלת לבן כדגל היחיד שיונף".

בעקבות דרישות סיעת תכלת לבן והודעתה כי ברצונה להתמודד כסיעה בהסתדרות הכללית בבחירות להסתדרות בשנת 1965 הודיעו ראשי ההסתדרות הכללית שנשלטה על-ידי מפא"י כי לא יאשרו את צירוף "תכלת לבן" להסתדרות ולא יאפשרו לה להשתתף בבחירות להסתדרות בטענה שסיעה זו "חותרת תחת אושיות ההסתדרות". אומר על כך יורם ארידור: "שנת 1965 17 שנה לאחר קום המדינה מונעת ההסתדרות מחבריה את חופש הבחירה ואת זכותם הדמוקרטית להצביע ל"תכלת לבן", כי "היא פועלת תחת אושיות ההסתדרות". סיעת "תכלת לבן" פנתה באמצעות עו"ד שמואל תמיר וצוותו אל בית המשפט. השופט המחוזי לם קבע כי אין למנוע מסיעת "תכלת לבן" מלהשתתף בבחירות להסתדרות ואת זכותם לחופש הבחירה. להסתדרות זה לא הספיק. הם הגישו ערעור. הערעור מעולם לא נשמע, אומר ארידור, וזאת משום שלקראת הבחירות להסתדרות בשנת 1965 הבשיל כבר האיחוד בין מפלגות חרות והליברלים בכנסת לסיעת "תכלת לבן" שהתאחדה עם סיעת הליברליים שהייתה כבר חברה בהסתדרות הכללית ושינינו רק את השם לרשימה משותפת מפלגת גח"ל בהסתדרות ולא היה צורך באישור ההסתדרות לצירוף "תכלת לבן". בראש הסיעה המשותפת לשתי הרשימות עמדו אריה בן-אליעזר ואלימלך רימלט. החלטת השופט לם, מסכם ארידור היא ציון דרך זוהר בתולדות המשפט הישראלי ודראון לאלה שניסו למנוע בחירות דמוקרטיות.

יו"ר סיעת "תכלת לבן" הראשון היה אריה בן-אליעזר. בראש הסיעה עמדו אריה בן-אליעזר ויורם ארידור. בהמשך עמד בראש תכלת לבן דוד לוי. יו"ר הסיעה משנת 1982 היה יעקב שמאי. ארידור: כבר בבחירות הראשונות להסתדרות של "תכלת לבן" (גח"ל בהסתדרות) בשנת 1965 היא זכתה להיות הסיעה השנייה בגודלה וקיבלה קרוב ל-100,000 קולות (99.559) ובבחירות ב-1969 קיבלה "תכלת לבן" כ-140,000 קולות. בשנת 1973 זכתה בכ-176,000 קולות ואילו בשנת 1977 לאחר המהפך - זכתה בלמעלה מרבע מיליון קולות (כ-28 אחוז מהקולות). תכלת לבן" הייתה באופוזיציה בהסתדרות יחד עם תנועות שמאל כמפ"ם ומק"י. לאחר הקמת הליכוד שונה שם סיעת "תכלת לבן", ל"סיעת הליכוד בהסתדרות". ארידור אומר כי אחד אחד הדברים שהוא מצר על כך שסיעת "תכלת לבן "לא הצליחה להשיג הוא הנהגת בוררות חובה בסכסוכי עבודה "הדבר היה חיוני אז וחיוני גם כיום, אומר ארידור.

דוד לוי, לשעבר, סגן ראש הממשלה ושר החוץ ומי שהיה מראשי סיעת "תכלת לבן", אומר: "במאבקה בתוך ההסתדרות הצביעו על "תכלת לבן" כנציגת הבורגנים ובהתייצבות שלה בתוך תנועת החרות הצביעו עליה כנציגת הסוציאליזם. אבל אפשר לומר שהסיעה הזו בה פעלנו ימים רבים לפני המהפך של 77 הייתה הבסיס שעליו קמה האלטרנטיבה ששינתה את פני המדינה והביאה לחילופי שלטון. אני לא יודע כמה שנים עוד היינו ממתינים באופוזיציה ללא סיעת "תכלת לבן" שכבשה לבבות והביאה את המסר של התנועה הלאומית. היא עשתה מה שאיש לא האמין".