ד"ר יעל זילברמן - סיפורי נשים נקלטות בבאר שבע

ד"ר זילברמן כתבה בזמנו עבודת מ.א. וכן כתבה עבודת גמר שעסקו בניתוח פולקלוריסטי-פמיניסטי של סיפורת ושיח אישיים על חברות בין נשים ישראליות עכשוויות (2005). בהמשך, פרסמה בכתב העת מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, כ"ט, תשע"ה, מאמר בשם "כמעט הייתי מתה, רק אלוהים שלח אלי את אליהו הנביא", מעמד, גוף ומיניות בסיפורי חייהן של מזרחיות מבוגרות מבאר-שבע". בשנת 2014 קיבלה על מחקריה את פרס "דב נוי". לצורך כתיבת הדוקטורט ערכה זילברמן עבודת שדה בין השנים 2009-2008, ראיינה כ-30 מנשות באר שבע, ותיקות, שעברו להתגורר בעיר בשני העשורים הראשונים לקום המדינה ממקומות אחרים בעולם, אשכנזיות ומזרחיות. את הסיפור והשיח של ותיקות העיר יש להבין ולבחון על-רקע נופי באר שבע והנגב לאור ריבוי משמעויותיו הסמליות. רבות מן הדוברות מתייחסות אל מרכיבי הסמליות של המדבר בו קמה התיישבות: צמחיה ואקלים; בתים, שכונות וחנויות; שמות של רחובות, אנשים; והתייחסות אל החברה המקיפה החיה ופועלת בתקופה המדוברת. בסיפור הגעתן לעיר של הנשים (במצבים שונים של התבגרות כגון רווקות, נשואות, אימהות ועוד) ומפגשן הראשון עם העיר על מרכיביה המדבריים בולט תיאור תהליך ההסתגלות לעיר על אקלימה ולנוף הכה שונה מהמקום ממנו הן באו.

כך למשל מספרת ורדה כגן-צור שהגיעה לעיר כילדה לאחר שאביה שהשתתף בכיבושה, עבר לגור בה. האם לעומת זאת התנגדה לעבור מירושלים לנגב וכך אמרה על כך כגן-צור: "...אפשרות לחזור לירושלים אמי התנגדה בכל התוקף ואבי אמר שאם כך יש להתחיל הכל מחדש ומשום שנלחמתי על כיבוש העיר הייתי בין הראשונים שנכנסו אליה נעבור לבאר-שבע, וככה הגענו משפחה אל כלום. ממש אל כלום, זה פחות או יותר". ממילים אלה ניתן לדעת זילברמן להבין שהכיבוש יצר אצל האב קשר רגשי חזק לעיר וששם, בשממה, ניתן להתחיל דף חדש ואף האם, על-אף שסירבה לחזור לירושלים רואה "בכלום" הזה התחלה חדשה טובה יותר מלגור בעיר הקודמת בה סבלה. מרואיינת אחרת, רחל ט., הגיעה עם בעלה לעיר בשנת 1949 כגננת תיארה את האוכלוסייה בעיר שרובה כניצולי שואה, הגיעו אליה מסיבות כלכליות: "העיר עצמה, אולי אלפיים תושבים, ..מהעלייה מקפריסין, ..בעיקר אשכנזית. היו מרומניה, ופולניה. בעצם כל החנויות ברחוב הראשי... היו שייכות לאותם האנשים שהגיעו בתחילת 1949 לבאר שבע. בעצם כולם היו ניצולי שואה. הגיעו כמה משפחות ישראליות...בבאר שבע באותם הימים אפשר היה להסתדר בקלות". דגש כלכלי על סיבת ההגעה לעיר נותנת גם יהודית ק. ניצולת שואה שהגיעה לעיר עם בעלה באוקטובר 1949: "בתל אביב היה פחות עבודה...זה היה כבר שטח בנוי...לא היו אפשרויות ואנחנו רצינו עבודה ועכשיו ...לא היה לנו אגורה...אז ככה נודע לנו שבבאר שבע בדרום אפשר לעבוד..." בדומה לה סיפורה של בתיה שהגיעה לעיר מרוסיה בשנת 1950 ופתחה עם בעלה בית קפה ומסעדה בעיר. היא הדגישה את משיכת דלי האמצעים לבאר שבע. יחד עם שותף הם הגיעו למעברת בית ליד ומשם תוך כמה ימים ירדו לבאר-שבע לפתוח עסק.

וילהלמינה, רופאת ילדים ילידת אינדונזיה שהגיעה מהולנד, הגיעה ארצה בפברואר 1952. הארץ נראתה לה מלאה ברופאים ולא היה טעם להתיישב בערי המרכז. משום כך בחרה את בית שאן אך שם לא הסתדרה וירדה לבאר-שבע. ירידה ליישובי ספר לא חייבה אותה כרופאה לעבור בחינות מחדש והיא לא הייתה מונעת בדחף ציוני אלא בחיפוש מקום עבודה וחברה משכילה. נעמי (אחות במקצועה) הדגישה כי סבלה מאוד בתחילה עקב הגעתה לעיר בעקבות בעלה. לדעתה רבים הגיעו בגלל סיבות כלכליות וחלק מסיבות בריאותיות (סבלו ממחלות נשימה). וכך סיפרה: "...חברתי ליאורה... היא הייתה ארכיטקטית במקצועה ובעלה היה מהנדס חשמל, גמרו את הטכניון... והוא מצא עבודה במפעלי ים המלח ובגלל זה באו לבאר שבע... למקום הזה באו אנשים בגלל מקומות עבודה ולא בגלל אידאולוגיה. כמעט שלא היו אידאליסטים לגור בבאר שבע, אני לא מאמינה שהיו אידאלים למישהו לגור בשממה הזו כאן... או שחברתי שבעלה היה בצבא קבע אז פשוט שלחו אותו לבאר שבע לנגב, היה מפקד יחידת הדרוזים אז הם גרו בעיר תקופה מסוימת... אחר כך היה זוג אחד... הוא עבד בסולל בונה והיא הייתה מורה לפסנתר והיא באה הנה כי הייתה חולת אסתמה..."

אצל נעמי כמו אצל נשים אחרות בלטה עמדה מורכבת - מחד-גיסא, הכרה בעובדה שההגעה לעיר לא הייתה מעשה חלוצי ומאידך נהגה כמו האחרות, להשתמש ברטוריקה המקובלת של שנות החמישים שעסקה בפאתוס על הצורך ליישב את השממה. נעמי נישאה לאחד ממייסדי "שדה בוקר" ובלבה שונאת את המדבר, משנה אט אט את עמדותיה ורואה את עצמה וחברותיה כאידאליסטיות בניגוד לנשים אחרות (אולי עולות חדשות). הן אינן מסתפקות בשיחה על גידול הילדים או על בישול אלא שאפו לתקן עולם. למרות האומללות התאהבו בסופו של דבר בנופים המדבריים של הנגב והעיר, המהווה עבורה את "ארץ ישראל האמתית" המורכבת מקיבוץ גלויות. סיפרה נעמי: "...בעלי הגיע הנה כי רצה את הנגב ...הוא אוהב את הנגב, הוא אוהב את השממה, הוא אוהב את הצהוב הזה. ואני הייתי אומללה, אומללה, ...עכשיו התאהבתי בנגב. טוב לי בנגב. אני אוהבת את השקט את הרוגע של החולות. שאני מגיעה מקסטינה ואני נוסעת אז כבר נהנית, פעם לא...בעלי...בא לנגב...רק מפני שהוא אוהב את הנגב... היו לו רעיונות, הוא עשה כל מיני דברים... היו כל מיני נשים "ינטיות" שרק אכפת להן איך הן מבשלות את הממולאים ומה הן מלבישות ... ואיך היא סורגת... אבל (אנחנו) גם השתדלנו לתקן עולם. גם דיברנו על דברים שברומו של עולם וגם קראנו ספרים...". חברים שלה מתל אביב לא הבינו מה היא מחפשת במקום הנידח בנגב אך נעמי ראתה אז בבאר שבע את מדינת ישראל על כל עדותיה והעולים החדשים ולא תל אביב או ירושלים המבודדות והמתנשאות. תופעות של זיהוי החיים במדבר עם אומללות נשמעו בסיפוריהן של אמירה (אחות מוסמכת) שהגיעה מטשקנט ב-1948 ורחל י. שתיארו כיצד קיבלה המשפחה בתדהמה את החלטתן לרדת למדבר, לבאר שבע, לחולות ולגמלים.

סיפרה מרטה, אשתו של ד"ר בן אסא (ראה עליו באחד מהפוסטים הקודמים שלנו) שהלכה עם בעלה לנגב. בן אסא ביקש לעבוד בקרב הבדואים לאחר שחבריו בקיבוץ שובל לקחו אותו לסיור בקרב השבטים וטענו שהבדואים אינם זוכים לכל טיפול רפואי. בתוך כמה חודשים עזבו מרטה ובן אסא את הכרמל הירוק וירדו לבאר-שבע. תחילה התגוררו בדירה קטנה בשכונה ג' ומרטה למדה מהשכנים להדליק עששית, להפעיל פרימוס לבישול ועוד. ההתלהבות לבוא לנגב הייתה על אש נמוכה. אט אט למדה לחבב את הנגב והזוג נשאר בעיר יותר משלושים שנה. סיפור דומה היה של איבי, רופאה במקצועה שנישאה לרופא שהגיע לעיר בתחילת שנות השישים. היא עזבה דירה גדולה בחוף תל אביב לטובת קרירה של בעלה, רופא אורתופד שראה שליחות בירידתו לעיר ובהקמת מחלקה בבית החולים החדש שנפתח (לימים ביה"ח סורוקה). מהר מאוד התברר לה שאין עבורה מקום מתאים בבית החולים והיא הייתה אומללה. איבי למדה לחבב את הנגב ובשנת 1968 שהוצע להם לעבור לרחובות ולבעלה לפתוח ולנהל מחלקה אורתופדית, סירבה איבי לעזוב את העיר. מסתבר שבעלה לא אהב את המדבר ואילו איבי הלכה ונכבשה מנופיו. בילדותה חייה בנופי שלג ואילו עתה, נכבשה לירוק במרכז הארץ ולמדבר בנגב. "למדתי מאוד לאהוב את המדבר" אמרה. היא סיפרה על כך שהתאהבה בנופי מצפה רמון ואהבה לרדת לאילת ולים המלח ולחזות בשקיעות המופלאות. כרופאה מחוזית נסעה בדרכי הנגב, בסיני ובערי עזה ואהבה את הנופים - מה שלא אפיין את בעלה.

דיטה ציינה בראיון כי ההחלטה לעבור לב"ש הייתה שלה בשנת 1949. למרות שאהבה את הנופים המושלגים דווקא האתרים ההיסטוריים בבאר-שבע ובנגב שבו את ליבה. מאוחר יותר עזבה לתקופה מסוימת את העיר עקב עבודת בעלה אך שבה אליה בחפץ לב. ההגעה לבאר שבע הייתה קשורה בהחלטתם להתחתן ובסיכוי לעבודה ודירה שהובטחה להם על-ידי ראש העיר דוד טוביהו. בבואה לעיר, השמש שקעה והיא הוקסמה מהנופים והצבעים. אחר כך ראתה את המסגד ואת גן אלנבי הצנוע בסמוך לו ועוד כמה מבנים והחליטה, במקום להודיע לבעלה שהיא נשארת. מכאן, שמערכת זוגית (אהבה וחתונה) הפכה למשולשת כאשר העיר ההיסטורית ונופיה גורמים לדיטה להתאהב בהם ולהתיישב במקום.

חלק מהנשים תיארו את בואם לעיר כמעשה ציוני של הפרחת השממה ללא כל דברי הסתייגות או ציניות ממרחק הזמן. הנשים ראו עצמן מגשימות במו ידיהן את "יישוב הנגב" וזה התאים לסיפור המקומי על עץ האקליפטוס המרוחק והמבודד, שדוד טוביהו (ראש העיר הראשון) התנבא כי העיר תגדל ובתיה יגיעו עד אליו. בשל חשיבותו הסמלית נמנעו מלעקור אותו באמצע שנות השישים, עת בנו שם את שכונה ד' מזרח. כאן ראוי לציין שבארכיון טוביהו קיימים חמישה נוסחים של "סיפור העץ" בתיקיה מס. 0011.15. מרואיינת אחרת, שרה, שעברה לבאר שבע בשנת 1952 תארה את המעשה כחלוצי. בימים הראשונים סבלו מסופה נוראית. שנרגעה הכירו לה את אריה סימון איש החינוך בעיר. שרה שחשבה באותה עת על דוקטורט בפסיכולוגיה התרשמה ממסירות האנשים שבאו מתל אביב וירושלים לעבוד כמורים, כרופאים וכמבערי בערות בקרב העולים החדשים. למחרת התייצבה אצל אריה סימון ואמרה לו: "אני מתייצבת. המלחמה ההיא נגמרה, עכשיו מתחיל המאבק האמתי של הקניית תרבות, ואם אנחנו לא נתגייס אז מי"? עליזה, סיפרה בראיון, שעברה בשנת 1954 עם בעלה לבאר שבע, לאחר שיו"ר מועצת הפועלים גדעון בן-ישראל שכנע אותם לעבור מטבעון ולקחת חלק במפעל חלוצי בנגב, הדגישה את התמודדותה עם המדבר באמצעות הגינה הביתית. יחדש עם ילדיה גידלה פרחים וירקות והירוק המפתיע והרענן שצמח ליד ביתה חיזק את אמונתה בהתיישבות בנגב.

הנשים נאחזו בתיאור העיר מזווית עיניהם של אישים שהגיעו לעיר. כך דיטה תארה את התרשמותו של אייב הרמן, שגריר ישראל בוושינגטון שביקר בבאר שבע בשנת 1950 בליווי משה דיין וכן בתיאור התרשמותה של שרה ממשלת שוודיה שהגיעה לעיר. הרמן התרשם מהעולים החדשים המקימים יש מאין ואת העובדה שהם מוכרים ברחוב את האספקה שקיבלו (מרגרינה ותחליפי דג) משום שהמזון הזה לא היה מוכר להם. שרה תיארה סיור בלווית "חשובים" משוודיה - שהתפעלו מהניגודים ברחוב אחד בבאר שבע: גם שוק עלוב בו נמכרו הפירות שהיו מונחים על הארץ ובקצה הרחוב בבית יציב, היו עדים לקונצרט של שוברט. לטענת האורחים משוודיה "רק בעם היהודי יכול להיות דבר כזה, בתוך חול ואדמה פתאום רואים את השמים איזה גובה". בולט בתיאורי הנשים הניגוד בין המקום הצחיח ונס הפרחתו יותר אף משקרה בתל אביב או ירושלים. דברי האורחים מחו"ל רק איששו את תחושת הנשים שהן נוטלות בסאגה החלוצית הנרקמת לעיניהם - מקום מרכזי.

לאה הגיעה מארה"ב לבאר שבע כשני עשורים לאחר עליזה וטענה כי הושפעה מספריו של תומס אדוארד לורנס (1888 - 1935) אותו הזכיר גם אליהו נאוי כאחד המקורות שהשפיעו על תפיסתם הרומנטית של בני הנער את הבדואים במדבר. לאה תארה את המדבר כמקום נקי וטהור המנוגד ללכלוך ולטומאה, וסיפרה שרצתה לעבור לגור בבאר שבע כלומר במדבר כדי להקים משהו מההתחלה. בדברי לאה הודגש ההבדל בין המדבר וראשוניותו ובין "הלכלוך" שמותירים בו בני אדם שאינם ערים כמותה לערכו של המדבר.

חנה הגיעה לבאר שבע בשנת 1949 לאחר ששירתה בפלמ"ח והייתה מיועדת להגיע עם הכשרתה לקיבוץ רביבים. זמן קצר לאחר מכן, התנדבה לשמש כגננת עבור ילדי מפקדי הצבא שהשתתפו בכיבוש העיר ועברו לגור בה. סיפור הגעתה לרביבים ולאחר מכן לעיר מזכיר מאוד את תדמיות המערב הפרוע בארה"ב בסרטי שנות הארבעים והחמישים..."צהוב וצהוב וצהוב, לא ראינו שום דבר חוץ מצהוב. אפילו פאטה מורגנה קצת. עצרנו בכל מיני מקומת וזה לא היה נראה לנו...אני זוכרת את הצעקות: אימאל'ה לאן לוקחים אותנו? אימאל'ה לאן מביאים אותנו? זו הייתה נראית נסיעה לסוף העולם". לבסוף הגיעו לרביבים בעיצומה של סופת חול שנמשכה שלושה ימים. אכלו ושתו חול ולא היה לאן לברוח. לפני פסח התנדבה לשמש כגננת בבאר שבע. "באר שבע הייתה, שני רחובות ראשיים מקבילים, ביניהם סמטאות צרות. זה היה נראה כמו עיירה במערב הפרוע, כי רק ג'יפים שעטו כאן וקומנדקרים של הצבא...העיר העתיקה, מה שנקרא החנויות החרבות עוד היו שרידים של כל הקרבות שהתנהלו כאן. היו גם כמה וילות והייתה משטרה ששם התמקם מטה חזית הדרום וצבא צבא וצבא ולא היה עדיין כלום". חנה מתארת את העיר כעיי חרבות ו"כסוף העולם". הדמיון "למערב הפרוע" נבע אצלה כנראה עקב הנוכחות של הצבא בעיר, כפי שבמערב הפרוע התנהלו בערים אלה קרבות בין גברים לגברים. זיכרון נוסף המחזק את הקשר בין באר שבע למערב הפרוע מופיע בסיפורה של העובדת הסוציאלית אמירה שהגיעה לעיר בשנת 1949 "הגענו לבאר שבע ביום חורפי...נראתה כמו בסרטים של המערב הפרוע...מקום שומם במדבר, ללא כבישים, ללא בניינים...לא היו מדרכות, לא היו כבישים והבוץ עד הברכיים... נכנסנו "לכסית" של אז (בית הקפה הידוע בעיר בו התכנסו הפרנסים) וכמו שנכנסנו, זה היה כמו בסרטי המערב הפרוע, שכל העיניים נשואות לאנשים החדשים שנכנסו זה עתה ושנחתו מאיזו מקום". כך גם נזכרה יהודית מ., אמנית: "היה פה בית קפה כסית. זה היה פשוט כיף. הייתה פה אווירה, אני ירדתי מהאוטובוס והתחלתי לצחוק...כי הגעתי ל...בסרטים האמריקנים של הקאובויז, ככה זה עשה עלי רושם. כל אחד הלך עם אקדח וכובעים גדולים כאלה".

את מסקנותיה המדעיות מהמחקר יוכל הקורא ללמוד מהדוקטורט המדובר. לנו רק נותר להוסיף כמה מילים. ברור שלא ניתן להשוות בין תגובת הנשים המזרחיות לגבי הגעתן לבאר-שבע כעולות חדשות לבין הנשים האחרות (ברובן אשכנזיות) שהגיעו לעיר ממקום תרבותי וסוציו-אקונומי אחר, מהארץ או מחו"ל. לראשונות לא ניתנה הבחירה, הן לא הכירו את האקלים והנוף, לא את השפה ואף לא היו תלויות בבעליהן שגם להם כמעט שלא הייתה עבודה. יתר על כן, כבר בעיר נוצרה הפרדה (כמעט סגריזציה) גאוגרפית בכל הקשור לדיור תחילה המזרחיות שוכנו במעברות ולאחר מכן בשכונות מאוד מסוימות ומרוחקות ובה בעת ניתנו לנשות "המקצוענים" דירות עזובות או חדשות במרכז העיר. משום כך לא ניתן להשוות אלא רק להצביע על תהליך ההסתגלות ומשמעותו שהתחולל בקרב הנשים האשכנזיות שעיקרו היה מתחושת אומללות, בדידות, סבל מהאקלים והחול, מהמרחק, חוסר מעש משמעותי וחוסר תקשורת עם הנשים המזרחיות למצבים אחרים לגמרי: הסתגלות איטית לאקלים המדברי, התאהבות בנופים, בשקיעות, בשקט ובשלווה המדברית, בתחושת המשמעות החלוצית של התיישבות בעיר ובסופו של דבר, יצירת קשר עם אוכלוסיית העולים ותרומה אמתית לקליטתן בעיר. מכל מקום המחקר מרתק ומומלץ לקרוא בו לאור העימותים הרעיוניים הפורצים בפעם בפעם בין יוצאי העדות השונות בבאר שבע לגבי אופן ומשמעות קליטת העולים ובניית הערים והיישובים בנגב.