חליל אבו רביעה, מגיע ממשפחת אבו רביעה, משבט אבו רביעה המתגורר ליד ערד מזה קרוב ל-400 שנה. נולד באוהל, חיי באוהל, ולמד בבית הספר היסודי עד כיתה ה' בשבט. אחר כך עבר לפנימייה בנצרת בשם "טרה סנטה קולג'". שם חי בין העירונים, הושפע מאורח החיים ונדבק "בווירוס האקדמי". ההורים גיבו את רצונו ללמוד ותמכו בו ואף השקיעו כסף רב בעבור כך. חליל העריך מאוד את תרומת ההורים וממשיך את מסורתם בתמיכתו בילדיו שילמדו באקדמיה. נולד בשנת 1947, נשוי ובעל משפחה רחבה, נוסע כל יום מהשבט לאוניברסיטת בן-גוריון ובערב שב לשבט. לימד במקביל במכללת אחווה ובמכללת ספיר. הוא הציג לראשונה ובהרחבה בפני הסטודנטים היהודיים באוניברסיטת בן-גוריון את העולם הבדואי ולמרבה הפלא הסטודנטים היהודיים קיבלו ציונים גבוהים יותר בקורס שלו מהסטודנטים הבדואים.

אבו רביעה עסק בתחום דיני האישות ובמחקרו השני שפורסם גם בספר, עסק, כתב על הקונפליקט בין המסורת הבדואית לבין החוק השרעי וחוק המדינה. לדעתו יש מספר נוהגים עליהם יש לשמור ולחזק ומספר נוהגים בכל הקשור למעמד האישה יש לשנות ולהתאים לאופן החיים המודרני. חליל מסביר כי הבדואים תופסים את האישה כסמל הכבוד של המשפחה. הם יצרו חוקים ומנהגים כדי להגן עליה ולאפשר לה לגדל את הצאן ואת ילדיה. כך נולד מושג "הכופר", במשמעות משפטית, כתחליף למסורת בה פגעו בארבעה גברים מול פגיעה באשה אחת, על-אף שבדת האסלם מקובל "נפש מול נפש". צורת החיים במדבר חייבה זאת. במקרים רבים שימשו חליל ומרצים אחרים באוניברסיטה כשכבת הגנה לגבי הסטודנטיות הבדואיות שלא תרגשנה שהן מופקרות מכיוון שהן רחוקות מהבית. המרצים הבדואים מתחלקים לאלה הדואגים לפרסומים ולאלה שחליל נמנה עליהם, ביניהם שביקשו להקים מסגרת של המרצים שתיפגש אחת לשבוע ותלבן בעיות. הם גם בקשו לעבור בבתי הספר התיכוניים ולהסביר לבוגרים את חשיבות הלימוד האקדמי ואת סדרי הרישום. חליל סיפר על יותר ממקרה או שניים שהוא התערב אצל ההורים ומנע חתונה בלתי רצויה של הבת שבינתיים נקשרה לסטודנט שלמדה אתו. במפגשיו עם הבנות הבדואיות הדגיש תמיד את חשיבות ההשכלה של אם המשפחה ואת ההכרה שמספיק אישה אחת וכמה ילדים כדי לתת להם אפשרות להשכיל ולהשתלב בחברה הכללית. בהרבה מקרים אירע שהבת שחזרה מהאוניברסיטה להורים שאינם יודעים קרוא וכתוב הופכת במהירות "למובילה" במשפחה וההורים מרוצים.

עד מלחמת ששת הימים רק בני מעטים למדו והבנות נשארו בשבט. לאחר מכן הבנים מצאו כלות בעזה ובגדה ושוב נפגע מעמדן של הבנות הבדואיות. ההורים גילו זאת והחלו לשלוח את הבנות לאוניברסיטה כדי שתתמודדנה עם הבנות המשכילות מהגדה ומעזה. ובאשר ליחס הקאדי וראשי השבטים לתופעה - טוען חליל שהימים שאמרו לאשה בדואית בכמה מילים לא להופיע בבית משפט חלפו. כיום הן בעלות מעמד של רופאות, עורכות דין ועוד וראשי השבט חייבים להתחשב בכך. בהקשר לכך סיפר חליל על כך שהוא סייע לסטודנטיות ונשים צעירות שלמדו באוניברסיטה ללמוד מקצוע ולהתנגד להחלטות אב המשפחה לפעמים בדרך של ביקור אצל האב ושכנועו בצורך בהשכלה לבת. לדעתו תוך כמה שנים הנשים תשתלבנה בהנהגה הבדואית בנגב.

הנשים סירבו להשתלב בהנהגה העירונית ברהט ובלגיה משום ששם התפתחה חברה שהתרחשו בה פשע, סמים ואלימות. דווקא נשים מהפזורה הן שצעדו קדימה תוך שמירה על ערכי המשפחה והשבטיות בשילוב עם האקדמיה. חליל מפנה ביקורת כלפי הנהגה השבטית שאינה יודעים להציג בפני הציבור את בעיית הפזורה. הוא ואחיו יוניס אבו רביעה הביאו למפגש בין שיח' התראבין לבין עומר. סופו של העימות שנוצרה הסכמה, שולמו פיצויים ולשבט הוקצה כפר ייחודי במקום אחר עם שירותים, תשתית בניית אבן וחשמל. הוכח שבאמצעות דו-שיח ניתן להגיע להישגים. לדעתו על המדינה לפתח את יישובי הפזורה (לדוגמה שבט התראבין הוזז בשנת 1948 על-ידי הממשל הצבאי מאדמותיו למקום השוכן ליד עומר) ולהעניק להם את אותם אמצעים שניתנו בזמנו למושבים בנגב המערבי. הוא סבור שהפוליטיקאים, בעיקר מהימין, השתלטו על דעת הקהל בטיעון "שהבדואים גוזלים את הנגב מהמדינה". הוא רואה בפוליטיקה שחיתות ועיוות של האמת במקום מאמץ לפתח את הפזורה ולהעלותה לרמה בה תוכל להשתלב בחברה הישראלית. ברהט שיכנו אוסף של שבטים ופלגים ונוצרו סכסוכים ואילו בכסייפה, כולל מפוני תל מלחתה, כולם שייכים פחות או יותר לזרם אחד שבו כולם מכירים את כולם והוא מאוד אותנטי. עדיין שומרים על כבדו אחד לשני ולא מסתכלים על שאיפות דתיות-פוליטיות שיכולות להתבטא בקלפי, כמו שראינו ברהט.

אבו רביעה מעלה טיעון נוסף - ברהט לדעתו אין לתושב הממוצע מה להפסיד. מקסימום בית ממשוכן. לכן הוא מרשה לעצמו להרים דגל פלשתין או לצעוק סיסמאות אנטי ממשלתיות ואילו בפזורה, שם התושבים הם בעלי הקרקע, יש להם רכוש ומה להפסיד ולכן הם מסרבים להתפנות. הפתרון לגביהם צריך להיות הושבתם על אדמתם, פיתוח האזור, הקמת מקומות תעסוקה וסלילת תשתיות. רק אז הם ישתפו פעולה בכיוון של מעורבות עם החברה הישראלית. גם הטענה שבעיר רהט גדולות האפשרויות בתחום יכולת הקנייה, לימודים ומסחר - לא משנות את דעתו. עדיין הכל בעיר חמולתי ופוליטי ואינו מקדם את השבט.

המעבר החד של הבדואים מהפזורות ליישובי הקבע שנעשה ללא הדרכה, ללא ליווי צמוד ובלא מתן תשובה לתעסוקה ולימודים - מכשיל את הממשלה בבואה לפתור את "שאלת הבדואים". החיפזון ברישום הקרקע שהתפנתה ע"ש המדינה - גם הוא לא תורם לשקט החברתי. אסור לממשלה להביא את ראש המשפחה ואת הצעירים לומר משפטים כגון: "אין לי מה להפסיד". משפחות רבות ששמרו על אורח חיים מכובד במקומותיהם - איבדו את השפעתן על הצעירים שחיפשו בדרך קלה לעשות כסף כגון הברחת סמים ונשק, גניבות ועוד. הוכחה לכך היא תוצאת המשפט שערכו בזמנו כנגד בדואים שלכאורה הבריחו נשק עבור מחבלים בתקופת האינתיפאדה. לאחר בירור העובדות הודו הבדואים שאין להם שום כוונה פוליטית וכל רצונם היה להרוויח מעט כסף עבור עסקות אלו. הסתבר שתווית "הבוגדים" שהדביקו לבדואים התבררה כשגוייה. אבו רביעה סבור שגורל הנגב הוא עניין לבדואים ויהודים המתגוררים בו ללא הבדל ועליהם להטיל מס על כריית חומרי הגלם שמועברים ברכבות ובמשאיות לצפון הארץ. על כל רכבת כזו או משאית יש להטיל מס קטן שיועבר לדימונה, ירוחם, השבטים והעיירות על-מנת לפתחם.

לאחר 1948 עברו מספר מכובדים מהשבט לחברון והפכו לעירונים. כשגדלו הבנות הן חזרו לכסייפה והתחתנו עם בדואים מהשבט. זה נעשה על-פי הנוהג שהבנות תמיד חוזרות לשבט עם הנשואים מכיוון שאת הילדים מולידים שם ולא עבור מישהו אחר. הבנים והבנות הגדלים היום בשבטים ומגיעים לאוניברסיטה חסרי ידע לגבי שורשי השבט. חליל מנסה להחדיר בהם את הכרח ללמוד את העבר על-מנת לכוון את חייהם בהווה. היום, רוב המחקרים על החברה הבדואית נעשים בידי אשכנזים כך גם המסורת הבדווית הנשמרת על-ידי מרכז ג'ו אלון שאיננו מוסד בדואי. יש לכך חשיבות אך על האקדמאים הבדואים להגיע למקומות אלו ולהשפיע. אחיו של חליל, עארף, כתב על המסורות הבדואיות אך חליל פרסם שני ספרים מחקריים על החברה ועל נוהגיה. לצערו לא זכה לתמיכת הממסד אך הוציא זאת על חשבונו על-מנת ליידע את ציבור הסטודנטים הבדואי והכללי. תוצאות מחקריו פורסמו בספרו הקונפליקט בין המסורות הבדואיות לחוק השרעי ולחוקי המדינה תחת הכותרת "שלושה מעגלים בדין".

פרופסור מאיר זמיר שהיה באמצע שנות התשעים ראש המחלקה למזרח התיכון הזמין את חליל ללמד במחלקה. הוא הציע לו להתחיל עם 20 סטודנטים, סייע לו להכין סיליבוס וחשש כיצד יעמוד חליל מול כיתה וזאת מבלי שלמד כלל הוראה או הכשרה אחרת. ביום הראשון ללימודים בשעה 16:00 חשכו עיניו. באולם (אודיטוריום) הצטופפו 140 סטודנטים ברובם יהודים ועשרה מהם בדואים. בשורה הראשונה ישב יו"ר איגוד הסטודנטים ופניו החווירו. חליל עמד במשימה וההרצאה עברה בשלום. הסתבר שהקורס פורסם "כקורס כללי" ולכן הופיעו שם כל כך הרבה מאזינים. בעקבות השאלות של הסטודנטים פיתח חליל את הקורס והוא הפך לבסיס לספרו - על החוק והנהג הבדואי. הבסיס לחוקה הבדואית הוא תערובת אם כן של חוק זכויות המשפחה העות'מני משנת 1917; החוקים הבריטיים שהוכנסו בתקופת המנדט וכן החוקים הישראלים מאז 1948 והם בעיקר: חוק גיל הנישואין, חוק שוויון זכויות האישה, חוק הירושה, חוק האפוטרופסות, חוק ריבוי נישואין ועוד. חליל מכיר היטב את החוק הבדואי הנשען על המסורת הבדואית בת מאות השנים. קיימת כל הזמן התנגשות בין החוק הבדואי שהינו מחוקי המדבר, החוק השרעי המבוסס על הקוראן והחוק הישראלי שהוא חילוני לחלוטין. כדוגמה הביא חליל את הנוהג של הבדואים לעקוף את איסור ריבוי הנשים בישראל. כך הגבר הבדואי מתחתן עם נשים נוספות ומצהיר עליהן כידועה בציבור שלו (מה שאסור לחלוטין בחוק המוסלמי) אך על-פי החוק הישראלי היא ממשיכה לקבל את זכויותיה בבטוח הלאומי ובכל התחומים.

לפי דעת חליל מסגרת השבט "מתה", כך גם החמולה שאיבדה את השפעתה לא כל שכן השיח' והקאדי. הבדואים ממשיכים להחזיק בריבוי נשים כי זה טוב לכולם. הבנות המשכילות לעומת זאת כבר אינן מסכימות לנהגים אלה אך עדיין מדובר במיעוט בקרב נשות השבטים. חליל טוען שאין להרתיע את הגברים באמצעות עונשים אלא הדרך להתמודד עם המשך הנוהג של ריבוי נשים הוא באמצעות הסברה, חינוך בבתי הספר ובדרשות במסגדים. הוא הוכיח במאמרים ובמחקרים שלאחר מות הבעל פורצות מריבות בין הנשים הרבות על הירושה והתסבוכות הללו גורמות לאיבה בין הפלגים. להערכתו נוהג זה לא יפסק בקרוב לא בערי הקבע ולא בפזורה.

השכלתו הרחבה של אבו רביעה באקדמיה ובעריכת דין ומחקריו האמיצים שנוגעים במסגרות האינטימיות שבשבט הפכו אותו לבר סמכא בתחום. הרצאותיו שריתקו את ציבור הסטודנטים כמו גם מאמריו הרבים והסתמכותו על הווי החיים הבדואי הציבו אותו בחזית החוקרים הבדואים המציגים בפני הדור הצעיר את האלטרנטיבות להשתלבות בעולם הישראלי תוך שמירה על עקרונות שעוצבו במסורת הבדואית ומתוך רצון בולט לקדם את מעמדה של הנערה/אישה בשבט, להקנות לה השכלה וחופש בחירה ולהפכה לגורם שווה ערך לגברים בכל הנוגע להחלטות ולהווי החיים במשפחה, בשבט ובפלג כולו. ראוי לו לקורא להשוות את ספריו ומחקריו של אבו רביעה לספריו ומחקריו של הד"ר יוסף בן-דוד שעסק בתחומים שהזכרנו מנקודת מבט ישראלית ולעמוד על ההבדלים ביניהם.