חוקרת הרגשות

בעקבות השאלות הללו התעוררה אצל תמיר שאלה נוספת: מה אנשים רוצים להרגיש כאשר הם מווסתים רגשות ומדוע. אחת התכונות המיוחדות אצלנו כבני אדם, היא מסבירה, היא היכולת שלנו לנווט את עצמנו. היא מגיעה עם המון אחריות אבל מאפשרת לנו לכוון את החיים שלנו כפי שאנו רוצים ולא רק כפי שיוצא במקרה. יכולת זו מובילה אותנו להישגים מופלאים שאחרת לא היינו מגיעים אליהם. היכולת שלנו לווסת את עצמנו, לקבוע יעדים ולשנות את התגובה האוטומטית כדי להגיע ליעדים האלה, היא אחד הדברים שמבדילים בני אדם מבעלי חיים.

מה החידוש שאת הבאת לתחום המחקר של ויסות רגשות?

תמיר: "הרעיון של ויסות רגשות אינו רעיון חדש. פילוסופים יווניים כבר דיברו על היכולת לשלוט בכעס. זה רעיון שגם זיגמונד פרויד, מאבות הפסיכולוגיה, דן בו לא מעט אבל עיקר השיח יצא תמיד מנקודת הנחה שאומרת שאנחנו מווסתים רגשות כדי להיפטר מהרגשות הרעים שלנו, ולכן צריך להתמקד באופן שבו עושים זאת ולא במה עושים ולמה. אחת מהתרומות שלי למחקר הייתה שאני שאלתי האם הנחת היסוד הזאת, שאומרת שאנחנו מווסתים רגשות כדי להיפטר מרגשות שליליים, היא אכן נכונה. לחלופין, הייתכן שאנו משתמשים לפעמים ברגשות שלנו כמו בארגז כלים. כלומר, יש מקרים שבהם נרצה להפחית רגש שלילי, אבל יש גם מקרים שנרצה להגביר רגש שלילי. יש מצבים שבהם נרצה להגביר רגש חיובי ומקרים שבהם נרצה להפחית אותו. יש גם המון משתנים שמשפיעים על מה אנו רוצים להרגיש ברגע נתון. ברגע שהשאלה הזאת נפתחה, המון שאלות צצו בעקבותיה. "'מה בעצם רגשות עושים'? 'האם בהכרח פחד תמיד מוביל לבריחה וכעס תמיד מוביל לאלימות'? אם לא, מדוע לא. האם אנשים נבדלים זה מזה באמונות שלהם לגבי רגשות והאם זה בכלל חשוב מה אנשים יודעים ומצפים מהרגשות שלהם. האם האמונות הללו משפיעות על האופן שבו אנשים מתנהגים, האם זה משפיע בסופו של דבר גם על האופן שבו אנשים מושפעים מהרגשות שלהם והאם גם שם קיימת שונות?".

מה למדתם מחקר השאלה 'מה אנשים רוצים להרגיש'?

תמיר: "הדבר הראשון שלמדנו מחקר השאלה הזאת, הוא שאנשים לא תמיד רוצים להרגיש טוב. אנשים רוצים הרבה פעמים להרגיש את הרגש שיהיה להם הכי כדאי להרגיש, הרגש הכי משתלם, זה שמשרת אותם. זה תלוי במה אנו צריכים ברגע נתון. לפעמים כשאנו מתמקחים על מוצר כלשהו שאנו רוצים לרכוש, או צריכים לשוחח בטלפון עם איש שירות ומעוניינים להשיג יותר, ייתכן שרוגע אינו הרגש שישיג את המטרה שלנו בהכרח. או למשל, כשאנו הורים והילד שלנו התנהג בצורה לא-טובה או לא-מוסרית, אז אולי רוגע וחיוך לא ישרתו את המטרה שלנו גם אם כעס זה לא משהו שנעים לעשות. דוגמה נוספת למצב שבו הפחתת כעס היא לא בהכרח טובה או נכונה לנו, קשורה לקבוצות מיעוט או להתנהגות מחאה. אם אנחנו רואים שכקבוצה אנחנו מופלים לרעה בגלל המגדר שלנו או בגלל צבע העור שלנו, או הנטייה המינית שלנו, עלינו לעמוד איתן ולהילחם על הזכויות שמגיעות לנו. אם במצב הזה ננטרל את הכעס שלנו, אנחנו עלולים לפגוע בעצמנו בטווח הארוך, כי יש דברים ששווה להילחם עליהם. דוגמה נוספת למצב שבו רגשות לא נעימים יכולים לסייע לנו, היא לחץ לקראת בחינה חשובה, שעשוי להיות רגש מדרבן להמשיך להשקיע וללמוד. אנחנו צריכים לנווט את עצמנו בחלל הזה בצורה שהיא מיטבית עבורנו".

כיצד חשבתם לבדוק בניסוי את מטרת השימוש ברגש כזה או אחר?

תמיר: "ההחלטה מה משרת אותנו היא סובייקטיבית ושונה מאדם לאדם, אבל במעבדה אפשר לייצר מצבים קיצוניים שבהם לרוב האנשים יש מטרה דומה. אם המטרה הזו היא מטרה שרגש שלילי עשוי לקדם, האם אנשים ירצו לחוות רגש שלילי כדי לקדם את המטרה, למרות שהחוויה אינה נעימה? אם כן, זה יוכיח שיש מצבים שבהם אנשים מוכנים ואף רוצים להרגיש רגש שלילי כדי להשיג מטרות שהן לא בהכרח מטרות רגשיות בעצמן, וזה כבר מוכיח נקודה רחבה יותר – שאנשים לא תמיד רוצים להרגיש טוב כדי לקדם הנאה. ויסות רגשות הוא תהליך מורכב הרבה יותר.

תמיר וצוות המחקר שלה יצרו ניסויים במעבדה, והראו שאנשים אינם מונעים רק מהרצון להרגיש הנאה בכל רגע נתון ולמזער את הסבל, אלא שיש להם יכולת לווסת את עצמם לטווח הארוך, כך שהם יגייסו את הרגשות שלהם לטובת המטרה הזאת. הממצא הזה הוביל אותם לשאול שאלות ממוקדות יותר. מה היעדים? האם מה שאנשים רוצים להרגיש באמת משרת אותם? או שאולי במובן מסוים משרת אותם אבל פוגע בהם במובן אחר. מתי ואיך אנחנו חושבים שרגש ישרת אותנו, שהרי הוא יעיל רק במצבים מסוימים. מה הם בכלל המניעים שאנשים ישתמשו בהם כצידוק להרגיש או לא להרגיש רגש מסוים.

כיצד ויסות רגשות בא לידי ביטוי בקרב אנשים עם דיכאון קליני?

תמיר: "עד שאנחנו נכנסנו לזירת המחקר לא היו מחקרים אמפיריים ששאלו את השאלות הללו. במחקר שלנו על העדפות רגשיות בדיכאון, בהובלתה של הדוקטורנטית יעל מילגרם תהינו האם היעד אינו אותו יעד עבור כל האנשים, יכול להיות שהיעד שלהם הוא פשוט 'לנסוע מעבר לצוק', ואם ניתן להם כלי טוב יותר הם רק יגיעו לשם פשוט מהר יותר. על-מנת לבדוק זאת, שאלנו בין היתר, מה אנשים עם דיכאון קליני רוצים להרגיש. ההנחה הידועה הייתה שברור שהם רוצים להרגיש יותר שמחה ופחות עצב, ושצריך ללמד אותם את הכלים הנכונים כדי להגיע ליעדים הללו. שאלנו לראשונה, באיזו מידה אנשים עם דיכאון קליני רוצים להגביר שמחה ולהפחית עצב. "מצאנו שאנשים בדיכאון קליני רוצים להגביר שמחה ולהפחית עצב פחות מאנשים שאינם סובלים מדיכאון. ראינו שכשאנו מלמדים אותם אסטרטגיה יעילה לוויסות רגשות, הם משתמשים באסטרטגיה הזו דווקא כדי להגביר את העצב. הממצא הזה לימד אותנו שעלינו להבין מה אנשים בדיכאון רוצים להרגיש, ומדוע הם רוצים להרגיש כך. אין לנו עדיין תשובה חד-משמעית, אבל תשובה אפשרית היא שיש משהו ברגש שהוא לא רק החוויה ההדונית, אלא מה הרגש אומר לי על עצמי. אנחנו רוצים להיות בסביבה רגשית שנותנת לנו תחושה אותנטית, מוכרת ואמיתית. אם מדובר באדם שחווה דיכאון קליני, מה שהכי מוכר לו הוא לא בהכרח שמחה. לכן אולי יש מניע כלשהו שמושך דווקא לרגש המוכר, גם אם הוא פחות נעים.

שיטות מחקר

כדי להבין מה אנשים רוצים להרגיש ומדוע הם רוצים להרגיש כך, עושה צוות המחקר שימוש בכמה שיטות משלימות. בשיטה הראשונה, פשוט שואלים אנשים באיזו מידה הם רוצים להרגיש רגשות שונים. התשובות שאנשים נותנים עוברות את המסנן של מודעות ורצייה חברתית, לכן יש להיזהר מתשובות שהן תשובות של דיווח עצמי. השיטה השנייה בוחנת התנהגות. בעולם שמחוץ למעבדה, אם אנו רוצים להרגיש טוב יותר, אנו עושים משהו שגורם לנו להרגיש טוב יותר ומשמח אותנו. את אותו הרעיון מעבירים למעבדה.

כיצד אתם מיישמים זאת בפועל בניסוי?

תמיר: "אנחנו בוחרים גירויים על-פי ההשפעה הרגשית הצפויה שלהם, ומציעים לנבדקים לבחור לעצמם גירויים, למשל סוגים שונים של מוזיקה או קטעים מסרטים. בניסוי מקדים אנחנו חושפים נבדקים לגירויים האלה, ובודקים מה הם מרגישים או מצפים להרגיש כשהם נחשפים לאותם גירויים. אנחנו גם שואלים את הנבדקים עצמם בניסוי, מה הם ציפו להרגיש או מה הם הרגישו בפועל. בשלב הבא אנחנו עושים הצלבה של נתונים שאספנו על התנהגות עם הדיווח העצמי, ומוצאים שלרוב יש התאמה בין השניים. שיטה נוספת בה אנו משתמשים, שגם היא שיטה התנהגותית, כוללת הדרכה באסטרטגיה לוויסות רגשות. אנחנו מלמדים אנשים לווסת רגשות, ואז מראים לנבדקים גירוי ומבקשים מהם לבחור האם להשתמש באסטרטגיה שהם למדו כדי להגביר או להפחית את התגובה הרגשית שלהם. ההתנהגות מדברת בעד עצמה".

מה החשיבות של מחקר ויסות הרגשות בעולם האמיתי?

תמיר: "השאלות שאנו שואלים נוגעות בכמה רבדים. סוג אחד של שאלות הוא שאלות יישומיות, כי אנו רוצים להבין מה מלמדת אותנו העובדה שאנשים רוצים להרגיש רגשות שונים ואיך היא יכולה לייצר עולם רגשי וחברתי טוב יותר. המדע הרי לא נועד רק לספק את הסקרנות הבלתי נדלית של המדענים, אלא בסופו של דבר לייצר עולם טוב יותר עם הידע שאנו מפיקים. רגש משחק תפקיד מהותי כמעט בכל תחום של עשייה אנושית. הוא משפיע על החשיבה שלנו, על היחסים החברתיים שלנו, על קבלת ההחלטות שלנו, על יכולת הביצוע ההכרנית (קוגניטיבית) ועל המוטיבציה שלנו. כמובן הוא גם משפיע באופן דרמטי על חיי הרווחה והבריאות הנפשית שלנו. הוא משחק תפקיד בכל ערוץ של קיום אנושי. "כחוקרי רגש, אנו צריכים להבין למה אנו צריכים לשאוף מבחינה רגשית, מהו עולם רגשי בריא, ואז לראות איך אנחנו יכולים לעזור לאנשים לווסת את הרגשות שלהם בצורה שתסייע להם לחיות את החיים הרגשיים הכי טובים להם, הן ברמת הפרט והן ברמת החברה והקהילה. אפשר לנסות, לדוגמה, להבין מה מאפיין מצבים קליניים ואיך אפשר לסייע שם. ואכן, יש לנו מחקרים ששואלים מדוע אנשים בדיכאון רוצים להרגיש כך ולא אחרת ואם נבין את ה'למה' נוכל להבין כיצד ניתן לעזור להם להרגיש אחרת. יש לנו גם מחקרים ששולחים זרועות לכל מיני הפרעות קליניות שאינן דיכאון. התחלנו לחקור העדפות רגשיות בהפרעה בי-פולארית, בהפרעות חרדה. יש לנו קבוצת מחקר שחוקרת מה אנשים פסיכוטיים ועבריינים רוצים להרגיש".

כיצד, לאור מחקרייך, היית מנתחת את מקרה 'הגננת המתעללת'?

תמיר: "אני לא פסיכולוגית קלינית למרות שאני עושה מחקר גם על פסיכו-פתולוגיה ואני לא יכולה לתת חוות דעת קלינית, אבל מה שאני יכולה להגיד זה שחוויה של רגש או העדרו, כשלמשל את רואה ילד קשור לכיסא וזה לא עושה לך כלום, עלולה להעיד על בעיה כלשהי. הרבה פעמים חוויה רגשית היא בראש ובראשונה תגובה ולא תוצר של ויסות. כשיש מצבים לא-נורמליים, כגון המצב הזה, יש משהו שיש בו בעייתיות בשלב של יצירת הרגש. הבעיה ברגש היא לרוב בעיה בתגובה. אם אנחנו בדיכאון, למשל, יש בעיה מהותית בתגובות הרגשיות שלנו, כי לא משנה מה קורה סביבנו, התגובה היא תמיד שלילית ומכוונת לעצמי. לראות זאת מהצד, שובר את הלב, כי אנשים מאשימים את עצמם, לוקחים פנימה ורואים כל דבר באופן שלילי, גם אם באופן אובייקטיבי הוא לא כזה. זאת שאלה אחת, מה הם הדברים שאנחנו לא שולטים בהם. שאלה אחרת היא מה הם הדברים שאנחנו כן יכולים לשלוט בהם. בנקודה הזאת נמצא המקום שמאפשר לנו יד חופשית במובן מסוים ושם אנחנו מתמקדים. "אנחנו מתמקדים במקום שבו אנשים יכולים לשנות, אבל גם שם זה לא תמיד עובד. אנשים דכאוניים, למשל, לא תמיד מצליחים לשלוט ברגש שלהם. אנחנו מנסים לבדוק למה. האם הבעיה נובעת מכלי לא נכון שבו הם משתמשים כדי להגיע למקום טוב יותר, או שהם בכלל לא מנסים להגיע ליעד טוב יותר, ואז אנחנו רוצים לכוון אותם לשם. שאלות כגון אלה נכון לשאול לא רק לגבי דיכאון, אלא גם במקרים של אנשים עם הפרעות חברתיות, כמו פסיכופתים. האם אנשים כאלה לא רוצים להרגיש אמפתיה כלפי מישהו אחר, או שהם רוצים לחוש אמפתיה אבל לא יכולים. אם הם לא רוצים להרגיש אמפתיה, לא יעזור לתת להם כלים כדי להרגיש אמפתיה, כי הם לא רוצים להרגיש אמפתיה, ואז אנחנו צריכים להבין האם יש דרך לעודד אצלם את המוטיבציה להרגיש אמפתיה, גם אם זה לא בא ממקום רגשי אלא ממקום שכלתני. אנחנו מנסים להבין בעולם הקליני מה אנשים רוצים להרגיש ומה אנשים לא רוצים להרגיש כדי לראות האם יש הבדלים מאנשים בריאים, ואז לבדוק מה המנגנונים עליהם נוכל אולי להשפיע".

כיצד ויסות רגשות מיושם בתחום החברתי?

תמיר: "יש לנו מחקר שאנו עושים עם הפרופסור עירן הלפרין שהוא פסיכולוג פוליטי, המתעסק בעיקר ברגש ובהתנגשויות בין קבוצות. אחד המיזמים עליו אנו עובדים בוחן מה אנשים רוצים להרגיש כלפי אחרים בסכסוך ולמה. האם אני רוצה להרגיש אמפתיה כלפי מישהו שאני בסכסוך עמו? אם התשובה היא לא, אזי גם אם יהיו ברשותי כלים טובים מאוד להפחית את הכעס ולהגביר את האמפתיה, לא אשתמש בהם. להפך, אשתמש בהם כדי להגביר את הכעס, כי זה יעזור לי לבסס את הדומיננטיות שלי ואת המטרות החברתיות שלי. לא כולם רוצים להגיע לפשרה - יש כאלה שרוצים לשמר את הסטטוס-קוו. אותו רציונל יכול להסביר התנהגות גם בהקשר פוליטי. אם אני רוצה להיות הצד החזק ביחס לצד השני, ארצה לשמר את הכעס שלי ולא להרגיש אמפתיה כלפיו. "אנשים רוצים להרגיש רגשות שתואמים את המטרות החברתיות שלהם. אנשים ימניים, לצורך הדוגמה, רוצים להרגיש יותר כעס ואנשים שמאלניים רוצים להרגיש פחות כעס כלפי הצד השני של הסכסוך. רגש הוא בראש ובראשונה תגובה, והאופן שבו אנו מגיבים הוא, בין היתר, נגזרת של המשקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם. אם אנחנו מרגישים שבאים לפגוע בנו ואנחנו חזקים, נחווה כעס. אם אנחנו מרגישים שבאים לפגוע בנו ואנחנו חסרי אונים, נחווה פחד. כך שהאופן שבו אנו מפרשים את העולם מעצב את התגובות הרגשיות שלנו. עם זאת, גם את התגובה הרגשית שלנו אפשר לעצב ולשנות. אפשר לעצב תגובה רגשית שכבר קרתה ואת זו שצפויה לקרות. כשאנחנו באים לעצב את הרגש שלנו אנחנו מונעים ממטרה מסוימת, והמטרה הזאת יכולה להיות הפחתה של רגש או שימור והגברה שלו. בחירתנו תלויה במה אנחנו רוצים להשיג באופן כללי במצב בו אנחנו נמצאים".

איך ניתן ליישם את ויסות הרגשות בכל הקשור לעמדות פוליטיות?

תמיר: "אנחנו יודעים שכנזרת של האידיאולוגיה הפוליטית, יש לאנשים מניעים שונים לווסת כעס ואמפתיה בהקשר של סכסוך. ברור שהתגובות הראשוניות שלהם יהיו תואמות. מעבר לכך, גם מה שהם רוצים להרגיש משפיע על הרגש עוד לפני שהוא נוצר. למעשה אפשר להשפיע על מה שאנשים רוצים להרגיש בלי להחליף להם את המשקפיים דרכם הם רואים את העולם, שכן כל אחד זכאי לדבוק באמונות ובערכים שנכונים לו, אבל אנחנו שואפים שכולם יחיו חיים בריאים ומאושרים יותר. "בין אם אנשים הם ימניים או שמאלניים, ניתן להוביל אותם לחוות פחות כעס, אם נהפוך את כעס לפחות מושך. למשל, אם אנחנו אומרים להם שכעס יכול לפגוע בהם, ייתכן שהם ירצו פחות לחוות כעס, וזה יוביל אותם להפחית אותו כשהוא מתעורר. זה סוג התפעולים שאנחנו עושים במעבדה, כדי לבחון האם אנשים מווסתים על-פי אמונות לגבי רגש. אנחנו מוצאים שכשאומרים לאנשים שהכעס עלול לפגוע בהם, הם מגייסים כלים כדי להפחית את הכעס שלהם, וכתוצאה מכך הם מרגישים פחות כעס כלפי הצד השני. אנחנו גם יודעים שכאשר אנשים מרגישים פחות כעס כלפי הצד השני, יש להם יותר נכונות להקשיב ואז יש פחות תמיכה באלימות. זאת עוד דוגמה שמראה איך אנחנו כחוקרים יכולים להוביל לעולם טוב יותר ופחות אלים, בין אם ברמת הפרט או ברמת הקבוצה. עולם שבו אנחנו יכולים לקיים מערכות יחסים בריאות יותר".

האם הדחקה היא גם סוג של ויסות רגשות?

תמיר: "הדחקה היא אמצעי להשיג מטרה רגשית, כלומר היא דרך לווסת. כל שינוי שאני עושה, בין אם שימוש באסטרטגיה שהיא יעילה או שימוש באסטרטגיה הרסנית, הוא סוג ויסות, כל עוד אני רוצה לשנות את הרגש שלי בכיוון מסוים. אם הדחקה נעשית כדי להפחית רגש היא סוג של ויסות שיכול להיות מוצלח או לא מוצלח. רומינציה (מחשבות דכאוניות), למשל, היא הנטייה לחשוב שוב ושוב על משהו, והיא יכולה להיות אמצעי לווסת רגש. רומינציה היא אחד הדפוסים שמאפיינים אנשים בדיכאון קליני, והיא גורמת להחמרה של הרגש השלילי שאנחנו חווים. לפעמים אנחנו משתמשים ברומינציה באופן בלתי רצוני, ולפעמים אנחנו משתמשים בה כדי להפחית רגש שלילי, למרות שהתוצאה לרוב היא דווקא הגברת הרגש השלילי".

תמיר מספרת על תקופות הדוקטורט והפוסט דוקטורט שלה כתקופות מדהימות, ומייחסת זאת לא-מעט לדמויות של המנטורים שליוו אותה לאורך הקריירה האקדמית. המסלול לא היה קל אבל היה לה המון מזל, כך היא מעידה, שזכתה לעבוד עם מנטורים שמעבר לכך שהיו מבריקים, איש-איש בתחומו, היו גם בני אדם מופלאים שהנחו ותמכו בכל דרך שיכלו, גם זמן רב אחרי שכבר לא הייתה בחסותם.

מה המסר שלך כמי שבעצמה משמשת כיום כמודל להשראה?

תמיר: "חשוב לי שדוקטורנטים ופוסט דוקטורנטים גם יקבלו את התמיכה הזאת. חלק גדול מההצלחה שלנו כחוקרים צעירים, מותנית בהנחיה ובהכלה שאנחנו מקבלים מהמנחים שלנו לאורך הדרך. זה תלוי, ראשית דבר, בשאלה עד כמה קשה אנחנו עובדים ומשקיעים, אבל זה תלוי גם באנשים שתומכים בנו. כיום במעמדי האקדמי ובוודאי כראש מחלקה, אני עושה כל שביכולתי כדי לייעץ, לעודד, לתמוך ולהגן על הדוקטורנטים אצלנו במחלקה, כי זה חשוב מאוד לטובת ההתקדמות וההתפתחות שלהם. אני מעודדת את החוקרים הצעירים לשאול שאלות חדשות ואמיצות ומעניינות גם אם הן לא מתיישבות בדיוק עם דברים קיימים, כי כך אנו נעים קדימה. אני חוקרת מוטיבציה לכל דבר, כך שאני מעודדת אותם להתאמץ ולהשקיע כדי להשיג את המטרות שלהם, ובוודאי לא לתת למאפיינים דמוגרפיים או מגדריים או אתניים, או לכל מאפיין אחר אובייקטיבי, לנווט עבורם את הדרך".

ספרי על חוויה מכוננת במסעך האקדמי.

תמיר: "הרגע המכונן שלי התרחש דווקא כשחזרתי ארצה, כי חזרתי אחרי 11 שנים בארה"ב שבמסגרתן עבדתי גם כאשת סגל. החזרה לארץ הפתיעה אותי מהבחינה הזאת שהאנשים הם שונים מאוד. אם את חוקרת נירונים או תאי גזע, למשל, זה לא משנה היכן בעולם את חוקרת, אבל אם את חוקרת רגשות ומטרות, יש הבדל דרמטי בין תרבות לתרבות. אחרי שבמהלך 11 שנים חקרתי אוכלוסייה של תרבות אחת, הגעתי פתאום לחקור אוכלוסייה שהיא שונה מאוד. להבין את הקושי הזה ולעשות כיול מחדש היה מאתגר ביותר. מצד שני, כמי שהיא חוקרת חברתית, זה עזר לי להבין דברים שלא יכולתי להבין באותה רמת עומק רק מלקרוא מאמר על הבדלים בין תרבותיים. פה יכולתי לראות ולהרגיש את השונות. זה סייע לי להפוך את המחקר שלי לעשיר ולאחר. בארה"ב לא יכולתי לחקור פסיכולוגיה פוליטית או הבדלים בין-תרבותיים בכזאת התעמקות כפי שאני חוקרת תחומים אלו בארץ. אנחנו דומים מאוד בהרבה מובנים, אבל גם שונים מאוד במובנים אחרים. התהליך הזה כלל גם הרבה למידה על רגש, כי לישראלים יש מאפיינים ייחודיים".

היכן את רואה את עצמך בעוד 10-5 שנים?

תמיר: "כמובן אני רוצה להישאר באקדמיה. להיות מדענית זה משהו שאת לא יכולה לגמרי להתנער ממנו, אבל כדי להיות מדענית טובה את חייבת מדי תקופה להמציא את עצמך מחדש. אין לי מושג איך אני הולכת לעשות זאת, אבל אני מאחלת לעצמי שאעשה זאת גם באופן שהוא מעניין וגם מועיל, לא רק לי אלא גם לאחרים. "האקדמיה צריכה להתמודד עם מספר אתגרים, שאני לא בטוחה שהתמודדה איתם. האקדמיה כבר מזמן אינה מגדל שן. היא גוף שמייצר ידע לא רק למען הידע, אלא גם כדי להביא בסופו של דבר שינוי טוב לעולם. עד כה היה לנו כמדענים נוח מאוד לייצר את הידע ולהשאיר כל דבר אחר שקשור להשלכות שלו בעולם, בידי אחרים. אני מודה שגם אני עושה זאת כי המחקר שלי הוא מחקר בסיסי, אבל אני חושבת שהאקדמיה צריכה לפעול בצורה פעילה יותר ליצירת ערוצי הידברות עם השדה. צריך להתחיל מכך שאנו פותחים דלתות וחלונות לתת לעולם להיכנס אלינו, וגם באיזה שהוא שלב להוציא יד או רגל מהוססות מחוץ לדלת, כדי לייצר קשרים. האתגר השני קשור לעובדה שהעולם שלנו השתנה באופן דרמטי מאוד, בכל הקשור למידע ולנגישות למידע. זה משהו שמשפיע גם על האופן שבו אנחנו מתקשרים ולומדים על העולם. האקדמיה צריכה להיערך בהתאם. מצד אחד לשלב ולהכניס את הדברים הללו לאקדמיה, ואלו דווקא דברים שכבר קורים בהצלחה כזו או אחרת. צריך לחשוב גם כיצד אנחנו כמדענים מכניסים את עצמנו לשם, כדי להשתלב בעולם המשתנה גם מבחינת המחקר וגם מבחינת ההוראה".

משפט לסיכום?

תמיר: "רגש הוא חבר ולא אויב, כי ההשפעות השליליות של הרגש נובעות הרבה פעמים לא מהרגש עצמו, אלא ממה שאנחנו חושבים או מהפחד לתת לו מקום. אנחנו ביקורתיים לנוכחות של הרגש במקום לתת לו להתגלגל בדרך הטבעית שלו. יש לנו היכולת גם לנווט וגם פשוט לעמוד מהצד בלי להיבהל. אלו שתי יכולות שאם נשתמש בהן נוכל לייצר לנו עולם רגשי בריא יותר".