למרות הכל - גאולה

שנת תש"ף נפתחת בטעם חמוץ. הדבש, התפוחים והרימונים לא ממש עזרו להסתיר את התסבוכת הפוליטית, המאיימת לא רק על היציבות השלטונית אלא על יסודות הדמוקרטיה. אירן עומדת עלינו לכלותנו, נחש הטרור עודנו כרוך על עקבֵנו, הפערים החברתיים מכבידים והגרעון התקציבי מאיים. מבט עולמי עלול לדכא עוד יותר: ארה"ב מפולגת ומקרטעת תחת נשיא בעייתי, בריטניה עלולה להתרסק ולגרור איתה את האיחוד האירופי, סין מתעצמת, רוסיה מאיימת. כן, יש הרבה בעיות שחלקן הגדול נמצאות הרחק מעבר לכוחותינו. המצב מתחיל להזכיר את הבדיחה, לה יש גרסאות רבות, על אלוקים העונה למנהיג כלשהו על שלוש שאלות: לא בקדנציה שלך, לא בקדנציה שלך, לא בקדנציה שלי. לפעמים נדמה שעלינו לחזור לפתרון של דוד בן-גוריון: בישראל לא מצפים לניסים אלא מביאים אותם בחשבון. ובכל זאת, ולמרות הכל, ואף על-פי כן – אנחנו מצויים בדור של גאולה. דורות רבים נהגו להצביע על צרות ובעיות, פוגרומים ורציחות כעל חלק מ"חבלי משיח". שוב ושוב ציטטו את דברי המשנה בסוף מסכת סוטה, ולפיהם "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא [החוצפה תגבר] ויוקר יאמיר... והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו... פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו". אני מציע קריאה אופטימית יותר במקור חשוב הרבה יותר: התורה.

פעמיים מופיעות בתורה נבואות זעם על שיתרחש לעם ישראל, אם וכאשר לא ישמור את המצוות. הפעם הראשונה היא התוכחה בפרשת "בחקתי" שבספר ויקרא; הפעם השנייה היא הקללה בפרשת "כי תבוא" שבספר דברים. דווקא לשתי פרשיות אלו ייחסו חכמינו חשיבות הלכתית ניכרת: את הראשונה יש לקרוא לפני חג השבועות, ואת השנייה – לפני ראש השנה. מאחר שהלכה זו נקבעה בארץ ישראל בתקופה בה הושלם מחזור של קריאת התורה פעם בשלוש שנים (הסיום אחת לשנה הנהוג בימינו הגיע מבבל, מאות שנים מאוחר יותר) – המשמעות הייתה שהוציאו ספר תורה נוסף, במיוחד כדי לקרוא את התוכחה והקללה בשבתות שצוינו. בהלכה זו רצו חכמינו להדגיש עד כמה חשוב שנשמע פעמיים בשנה את האזהרות המצמררות שבפרשיות אלו – לפני מועד קבלת התורה, שהוא יום חידוש הברית בינינו לבין אלקינו, ולפני יום הדין שבתחילתה של השנה החדשה. פרשיות אלו נועדו לכוון וליישר את דרכינו – אולי לא בצורה הכי נעימה, אבל חייבים להודות שהטבע האנושי גורם לכך שנקשיב לאיומים ביתר תשומת לב מאשר להבטחות. התורה מיועדת לבני אדם, ולכן גם השיטות שלה מיועדות לבני אדם. עד כאן הדמיון בין שתי הפרשיות. יש ביניהן גם הבדל משמעותי מאוד. בפרשת "בחקתי" נכללת הנחמה בתוך נבואת החורבן: "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור... וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגויים, להיות להם לאלוהים, אני ה'" – וכך מסתיימת התוכחה. בפרשת "כי תבוא", לעומת זאת, משתרעת הקללה על פני כ-60 פסוקים ולכאורה מסתיימת במקום הנמוך ביותר האפשרי: "והשיבך ה' מצרימה באוניות... והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות – ואין קונה". צריך לחכות לשבת הבאה, לפרשת "ניצבים", כדי לקרוא את פרשיית התשובה והגאולה.

ההבדל הזה אינו מקרי. כבר עמדו גדולים וטובים על כך, שהתוכחה בספר ויקרא מתארת את חורבן בית ראשון, ואילו הקללה בספר דברים מתארת את חורבן בית שני. בפרשת "בחקתי" מתארת התורה כמה סבבים של אסונות חקלאיים ותבוסות צבאיות, המובילים לחורבן המקדש ולשיממון בארץ. זה מה שאירע בסוף ימי בית ראשון, והדברים בולטים במיוחד בתיאור החורבן. התורה מנבאת, כי הארץ תקבל בחזרה לאחר החורבן את שנות המנוחה שלא ניתנו לה – דהיינו, את שנות השמיטה שלא יישמרו לפני כן. חשבון מדוקדק מלמד, כי עם ישראל לא שמר 70 שנות שמיטה – ואכן החורבן הראשון, עד לתחילת שיבת ציון בימי כורש, נמשך 70 שנה. גם תיאור הגאולה מתאים בדיוק לאותן שנים. אם נקרא את פסוקי הנחמה בהקשרם, נראה שהם מבטאים ישועה שתבוא מבחוץ, ללא הצבת דרישות מהעם החוטא והגולֶה: "אף אני אלך עימם בקרי והבאתי אותם בארץ אויביהם, או אז ייכנע לבבם הֶעָרֵל ואז יִרְצו את עוונם. וזכרתי את בריתי יעקב... והארץ תעזב מהם... ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם... וזכרתי להם ברית ראשונים". ושוב, זה מה שהתרחש אחרי חורבן בית ראשון. כורש הרשה לבנות מחדש את בית המקדש, כמה רבבות יהודים עלו ארצה – ואז החל תהליך מתיש ומתסכל, שרק בסיומו הייתה אוטונומיה יהודית זעירה סביב ירושלים, בה ניצב בית מקדש קטן ועלוב. הגאולה הזאת לא החזיקה מעמד. נכון, הבית השני עמד על תילו 420 שנה, אך ברוב התקופה היה העם שבארץ ישראל נתון לשלטון זר – פרסי, יווני, רומי – וחלק ניכר מהיהודים בכלל התגוררו בחו"ל. והסוף, כידוע, היה רע ומר: חורבן הבית השני, השמדה כמעט מוחלטת של היישוב היהודי בארץ ויציאה לכמעט 2,000 שנות גלות. הגאולה שבאה מבחוץ, בידי אלוקים באמצעות הקיסר הנוכרי, לא היה מבוססת די הצורך.

ההתאמה בין הקללה שבפרשת "כי תבוא" לבין חורבן בית שני בולטת עוד יותר. התיאור הנבואי הארוך והמפורט עד להזוויע, עולה בקנה אחד עם התיאור העובדתי וההיסטורי שאנו מוצאים הן במקורות חז"ל (במיוחד במסכת גיטין שבתלמוד הבבלי) והן בספרו של יוסף בן מתתיהו. כאשר אני קורא מדי שנה את הפרשיה הזאת, שני פסוקים בולטים בעיני יותר מכל: "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ, כאשר יִדְאֶה הנָשֶר, גוי אשר לא תשמע לשונו. גוי עז פנים, אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יחון". עם מרוחק ואכזרי, ששפתו אינה מוכרת וסמלו הוא הנשר – האין זה תיאור מדויק להפליא של רומי? ניתן לראות בקללה זו אפילו את תיאור השואה. בצדק אמרו שופטיו של איוון דמיאניוק בבית המשפט המחוזי, כי באסירי טרבלינקה התקיימו דברי התורה בפרשיה זו: "והיו חייך תלואים לך מנגד, ופחדת לילה ויומם, ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר: מי יתן ערב; ובערב תאמר: מי יתן בוקר, מִפַּחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה". אפשר שגם הפסוק החותם, אותו כבר הזכרנו, מרמז על הבוז וחוסר האונים היו מנת חלקם של יהודי אירופה תחת הנאצים: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות – ואין קונה". גם יהודים שהיו מוכנים לעשות כל עבודת כפייה בזויה, לא יכלו להינצל מעול המרצחים – וגם בפניהם לא נפתחו שערי העולם החופשי.

כאמור, קריאת הקללה במנותק מהפרשה שאחריה, עלולה להוביל ליאוש מוחלט. אין כאן נחמה וגאולה כמו בפרשיית התוכחה. לכאורה, בנבואות איומות אלו מסתיימים "דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב". משה לוקח אוויר, פונה אל בני ישראל בתמצית קצרצרה של 40 שנות הנדודים במדבר ומסיים באמירה כוללנית המוכרת להם היטב, כי הוא חזר עליה פעמים רבות בנאומו בחודש הקודם: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון". רש"י מתאר את תגובת העם: "לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, חוץ מארבעים ותשע שבתורת כהנים [התוכחה שבפרשת "בחקתי"], הוריקו פניהם [החווירו] ואמרו: מי יוכל לעמוד באלה?!". לפי רש"י, תשובתו של משה הייתה הפסוקים הפותחים את הפרשה הבאה: "'אתם ניצבים היום כולכם' – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה איתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו". אלא שיש קושי בדבריו: האם משה אומר לבני ישראל, כי לא משנה מה יעשו – בסופו של דבר הם ישרדו? האין זה עומד בניגוד למטרת הקללה? דומה, שהתשובה לעם מצויה בהמשך אותה פרשה, בעשרה פסוקים מופלאים של נחמה הקשורה במישרין אל הקללה. "והיה כי יבוא עליך כל הדברים האלה, הברכה והקללה, והשֵבוֹתָ אל לבבך בכל הגויים אשר הִדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמֶךָ, ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" ועוד ועוד. שלא כמו הגאולה שבאה מבחוץ אחרי חורבן בית ראשון, הפסוקים כאן מדברים על תהליך משולב, בו עם ישראל הוא שותף מלא והכרחי. עליו "להשיב אל לבבו" – ואזי ה' "ישוב את שבותו". הקדוש ברוך הוא ישיב את העם לארצו, יסייע לו לחזור בתשובה ויניס את אויביו. כעת תורו של העם: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה'". ואזי – שוב תורו של ה': "ישוב ה' לשֹוּש עליך לטוב כאשר שָֹשֹ על אבותיך". התשובה היא המובילה לשיבה – המובילה לתשובה נוספת שמובילה לשיבה הסופית. שוב ושוב, תרתי משמע.

כעת נשווה פסוקים אלו להיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל ב-120 השנים האחרונות. השלב הראשון: "והשבות אל לבבך, בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלקיך שמה. ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו... אתה ובניך, בכל לבבך ובכל נפשך". הדחיפה הראשונה לעליות לארץ ולהרחבת ההתיישבות בה היו מצד שומרי תורה ומצוות. מבשרי הציונות היו רבנים, מקימי פתח תקוה היו אנשי היישוב הישן בירושלים. נכון שלאחר מכן באו חלוצים רבים שהפנו את עורפם לדת, אך כפי שאמר הרב אברהם יצחק קוק – הם מקיימים את הגדולה שבמצוות: יישוב ארץ ישראל. ובמדינת ישראל קיים ריכוז התורה הגדול ביותר בתולדות העם היהודי. השלב השני: "ושב ה' אלקיך את שבותך וריחמך, ושב וקיבצך מכל העמים... אם יהיה נידחך בקצה השמים – משם יקבצך ה' אלקיך ומשם ייקחך". לא צריך להכביר במילים על קיבוץ הגלויות המופלא שהוא מנת חלקנו בדורות האחרונים. באמת "בקצה השמים": מתימן ואתיופיה, מאוסטרליה וצ'ילה, מאוזבקיסטן והודו. מספר העולים מעירק לבדה לישראל, היה גדול פי שלושה ממספר העולים מבבל לארץ ישראל בתחילת ימי בית שני. לראשונה מאז גלות עשרת השבטים, רוב העם היהודי יושב בארץ ישראל. השלב השלישי: "ונתן ה' אלקיך את כל הָאָלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך". זה הולך ומתממש. תראו את מצבן של סוריה ועירק, תראו להיכן שקעה מצרים, תראו מה קורה ברצועת עזה. השלב הרביעי: "ואתה תשוב ושמעת בקול ה' אלקיך". גם זה מתגשם, בדמותה של תנועת התשובה הבלתי-פוסקת. השלב החמישי: "והותירך ה' אלקיך בכל מעשה ידך – בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך – לטובה". ראו את שיעור הילודה ותוחלת החיים שלנו ואת היבולים החקלאיים שלא ייאמנו. השלב השישי: "כי תשוב אל ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" – את זה עדיין עלינו למלא. מובן שהגאולה איננה מלאה ואיננה מושלמת. הרי עוד לא הגענו לימות המשיח. ודאי שיש בעיות ונסיגות. הרי אנחנו בעיצומו של התהליך. אך אוזניים קשובות לדברי התורה ועיניים פקוחות למציאות חיינו, חייבות להוביל למסקנה שאנחנו עמוק בדרך הנכונה. המשימה שלנו היא לדבוק בה ולהבטיח שנגיע ליעד: גאולה שלמה. גמר חתימה טובה.