הבלתי-שקופים

השבוע חשף יואב יצחק, כי בהיותו בן 25 רכש השר גלעד ארדן דירת יוקרה בירושלים, שאת מקורות המימון לה הוא מסרב לחשוף. בהמשך – וזה כבר פורסם בעבר – התגורר ארדן בשכירות בגני יהודה, ומשם זינק לווילה בסביון ולאחר מכן לדירת יוקרה ברמת אביב. ארדן הוא לא היחיד מבין שרינו בעבר ובהווה שצברו נכסים נאים; די אם נזכיר את המיליונים המסתוריים של אביגדור ליברמן, את הווילה של בנימין נתניהו ואת המיליונר אהוד ברק. בואו נצא מתוך הנחה שהכל, כולל הכל, כשר לחלוטין. שמדובר באנשים מוכשרים ביותר, שיש מי שמוכנים לשלם להם ביד רחבה תמורת שירותיהם. שאין לזה שום קשר לפעילות הפוליטית שלהם. שכל המיסים שולמו כחוק. אז למה לא לחשוף בפנינו את הפרטים? למה שלא נדע מה וכמה וכיצד יש למנהיגינו? וזה לא קשה במיוחד: השרים מגישים מדי שנה הצהרות הון למבקר המדינה; כל מה שצריך לעשות הוא פשוט לפרסם אותן. נכון, יש בכך פגיעה בפרטיותם. אבל קודם כל, הם יכולים להביא זאת מראש בחשבון ולהחליט שאינם רוצים להפוך לשרים – כמו שכל חברה עסקית יכולה להימנע מחובות הדיווח אם אינה מנפיקה בבורסה. שנית, יש הרבה יתרונות בתפקיד של שר: כוח, השפעה, חשיפה, יוקרה. דרישה לחשוף את נכסיהם ודרכי השגתם, מאזנת במקצת את היתרונות הללו. ושלישית, אנחנו משלמים את שכרם של השרים ואת כל היתר העלויות הנלוות להעסקתם – אז מותר לנו לדעת מה הם קיבלו וממי, האם נותרו להם אינטרסים כלכליים ומה הם צפויים להרוויח בעתיד. הסירוב העיקש של השרים לחשוף את הצהרות ההון שלהם – וסליחה על ההכללה – מעורר תחושה לא-נעימה, בלשון המעטה. הוא גורם לנו לחשוב שיש להם מה להסתיר. הבה ונראה כמה שרים שיקומו ויאמרו: הנה הצהרות ההון שלנו, בצורה וולונטרית. מותר להניח שעמיתיהם יתקשו לעמוד בדרישה ללכת בעקבותיהם. אבל כל עוד איש מהם אינו עושה זאת, תרשו לנו להישאר ציניקנים ואפילו חשדנים.

הייתם מצפים ששופטי ישראל יעמדו בראש הדוגלים בשקיפות, והם באמת כאלה – עד שזה מגיע אליהם. בתי המשפט שלנו אוכפים את חוק חופש המידע, מאזנים בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות לפרטיות, מחייבים לחשוף מסמכי מכרזים, ובית המשפט העליון מצטט עשרות פעמים את אמרתו של ברנדייס. שכרם ותנאי עבודתם של השופטים אכן גלויים לכל, אבל תראו מה קורה כאשר נציב התלונות על השופטים מוצא תלונה כמוצדקת: שמו של השופט נשמר בסוד כאילו מדובר בביטחון המדינה. השופטים לא אהבו את הרעיון של נציב תלונות עליהם, ולבסוף התפשרו על כך שהוא לא יחשוף את שמות אלו שפעלו שלא כהלכה. הנציב הקודם, אליעזר ריבלין, רצה מאוד לשנות את החוק ולהתיר את הפרסום, אך ללא הועיל. וכך, אנחנו לא יכולים לדעת (לפחות לא באופן רשמי) מיהו השופט שחתם בלאנקו על צווי חיפוש, מיהו הדיין שהתערב בבחירת רב עיר, מיהם הדיינים שקנסו בעל דין שהעז להתלונן עליהם, מיהם השופטים שהעליבו עורכי דין ואצל אלו שופטים תקועים תיקים במשך שנים – וכל אלו רק מקצת האירועים שהתרחשו ובהם קבעו הנציבים לדורותיהם, כי שופטים התנהלו בצורה בלתי תקינה ולפעמים אף פסולה. עכשיו תראו את האבסורד: כאשר ערכאת ערעור מותחת ביקורת על שופט, הדברים גלויים לכל. ולעיתים הביקורת הזאת חריפה יותר ומשמעותית יותר מזו של נציב התלונות. מדי פעם ערכאת הערעור קובעת שהערכאה המבררת טעתה בצורה חמורה, התעלמה מראיות, לא יישמה כראוי את הפסיקה ועוד כהנה וכהנה. אבל כאשר הנציב מוצא ששופט איננו יעיל או איננו מנומס – שמו נשאר חסוי, וכך נפתחת הדלת לספקולציות ולהאשמות שווא כלפי שופטים רבים אחרים. ומעל הכל: מי שמלאכתו מחייבת מדי יום שקיפות – הן מכוח עקרון פומביות הדיון והן מכוח סדרי הדין – איננו יכול להתבצר בחדר אטום כאשר מדובר בו-עצמו. קשה לתת אמון במי שדורש משהו מאחרים, ואיננו דורש את זה גם מעצמו. כדאי לשופטים לחשוב היטב על כך, במיוחד לנוכח משבר האמון בו מצויה המערכת, לפחות בעיני חלקים משמעותיים מהציבור.

כאשר שמותיהם של שופטים נשמרים בסוד, אין פלא שגם הפרקליטים ראו כי טוב, והם דרשו וקיבלו בדיוק את אותה חשאיות בפעילותו של נציב הביקורת עליהם. שם זה עוד יותר בולט, כי הפרקליטים – בהובלתו של יו"ר הוועד בפועל, שי ניצן – הצליחו למסמס במידה רבה את עבודתו של הנציב. שמירת הסודיות על שמותיהם היא רק חלק מאותו סירוס, עיקור ושאר מרעין בישין. אלא שאצל הפרקליטים הביקורת עלולה להצביע על יותר מאשר בעיות מינהליות בעיקרן, שהן רוב התלונות המוצדקות על שופטים. פרקליטים (ונציגים אחרים של המדינה) עלולים לעבור על החוק, להעלים ראיות, להטעות את בית המשפט, לפגוע שלא כדין בחרותו ובנכסיו של אדם – וכבר היו (יותר מדי) דברים מעולם. אבל אנחנו לעולם לא נדע (שוב, לפחות לא באופן רשמי) מיהם – משום שהחוק אוסר על הנציב לפרסם את שמותיהם. כך גם לא נדע האם מי שעשה מעשה פסול שילם את המחיר, ולא נדע האם הוא חוזר על מעשיו. טענה מרכזית של הפרקליטות נגד עצם הקמתה של הנציבות הייתה, שיש עליהם מספיק ביקורת – בעיקר מצד בית המשפט. אבל תראו מה קרה כאשר בית המשפט המחוזי בירושלים מצא שתובעת בתיק פדופיליה, דפנה אברמוביץ, פעלה בצורה פסולה כאשר שוחחה עם חוקרת ילדים בנוגע לעדותה של מתלוננת על פדופיליה, וכי הכחשותיה בנושא לא היו אמת; התנהלותה הייתה אחת הסיבות לזיכויו של הנאשם. פרקליט המחוז, דני ויטמן, זעם על הפרסום, אץ-רץ ללשכתו של השופט והצליח להביא למחיקת שמה של אברמוביץ' מפסק הדין. וכאשר הח"מ חשף את הפרשה – נקם בו ויטמן בביטול הזמנתו להרצות על משפטי הקאפוס. הבנתם? אם בית המשפט ימתח ביקורת על פרקליט, עשוי להימצא מי שידאג להעלים את שמו. והשמות לא יתפרסמו מלכתחילה במסקנותיו של נציב הביקורת, כי הרי דמם של הפרקליטים סמוק יותר משל כל אדם מן היישוב, וחלילה ששמם הטוב ייפגע – גם אם עשו מעשים שלא ייעשו. ואחר כך הם מתפלאים, כמו השופטים, שלחלק משמעותי מן הציבור אין אמון בהם.