העולם השתגע

העובדות ברורות: הנשיא דונלד טראמפ מחפש באוקראינה מידע שיזיק ליריביו הפוליטיים – טענות לשחיתות של ג'ו ביידן וטענה לפיה גורמים אוקראיניים שיתפו פעולה עם המפלגה הדמוקרטית בבישול החקירה הרוסית. לא משנה כרגע האם יש בסיס לטענות הללו (במקרה של ביידן יש אי-נוחות, הטענה השנייה הזויה לגמרי); זכותו של טראמפ לבקש מידע. אבל מה שהוא עשה, היה ליצור מול אוקראינה ערוץ העוקף את הנתיב הדיפלומטי הרשמי ולהציב בראשו את פרקליטו האישי, רודי ג'וליאני. והכי חמור: הוא ביקש סיוע מעמיתו האוקראיני, ולדימיר זלנסקי, אחרי שהקפיא סיוע ביטחוני חיוני ורמז בבירור שהענקת הסיוע – וגם ביקור של זלנסקי בבית הלבן – תלויים בנכונותו לסייע בחקירות הפוליטיות. אלו העובדות. וזה משוגע לגמרי. נשיא אמריקני המשתמש במדיניות החוץ מול מדינה חשובה (שכנתה ויריבתה של רוסיה) כדי להשיג מטרות פרטיות. והוא ואנשיו מותירים שובל של ראיות, ועוד טוענים שזה היה בסדר גמור. ואנשי מפלגתו יוצאים להגנתו או מתחמקים משאלות העיתונאים. ולפי מה שמתגלה בשבועות האחרונים, זה הולך להיות עוד יותר משוגע.

40 חודשים אחרי משאל העם בו החליטו לפרוש מהאיחוד האירופי, הבריטים לא מסוגלים להחליט כיצד לעשות זאת. הם כבר קיבלו שתי דחיות, עומדים לקבל שלישית, ואיש אינו מעז לנחש מתי ואיך הסיפור יסתיים. במדינה בה מהמרים כמעט על כל דבר, סביר להניח שהרבה אנשים כבר הפסידו הרבה כסף בהימורים כאלה. בינתיים הממשלה והפרלמנט משותקים כבר שלוש שנים, השירות לציבור מתפורר, החלטות חיוניות אינן מתקבלות והנזק למשק הבריטי הולך ומתעצם. הבעיה הגדולה ביותר הייתה ונותרה, כיצד יוצרים גבול בין שני חלקי אירלנד – בלי ליצור גבול כזה. הימנעות מגבול כלשהו ומנקודות ביקורת כלשהן בין אירלנד (מדינה עצמאית הנשארת באיחוד) לבין צפון אירלנד (הפורשת כחלק מבריטניה) היא חלק מרכזי בהסכם השלום שסיים את מלחמת האזרחים בצפון. אבל הבריטים לא שמו לב לבעיה הזאת כאשר הלכו למשאל העם ביוני 2016, ומאז הם מתברברים איתה. וזאת מדינה שהמשק שלה הוא אחד הגדולים בעולם, שיש לה נשק גרעיני ומושב קבוע במועצת הביטחון – והיא לא מסוגלת להשלים את המהלך. הכי משוגע: המצב הנוכחי בפרלמנט. לממשלתו של בוריס ג'ונסון אין רוב ובחודש שעבר הוא ביקש להקדים את הבחירות. אבל הבקשה נדחתה בידי סיעות האופוזיציה, שדרשו להבטיח תחילה עיכוב בברקזיט. אני לא יודע אם יש לזה תקדים בהיסטוריה הפרלמנטרית: הממשלה מבקשת להפיל אותה והאופוזיציה מסרבת. כעת מבקש ג'ונסון לקיים את הבחירות ב-12 בדצמבר; כמו הכל סביב הברקזיט, זה בסימן שאלה לפחות עד השבוע הבא. מה בסימן קריאה הוא, שבריטניה עושה מעצמה צחוק לעיני כל העולם ונראית כמי שהחליטה להתאבד בשידור חי.

בני גנץ מזמן את הרשימה המשותפת למו"מ קואליציוני – וזה לא פחות מאשר טירוף. המפלגה הזאת (ולפחות חלקים ממנה) רוצה לבטל את אופיה היהודי של ישראל ולהעניק זכות שיבה – דהיינו למנוע בה רוב יהודי. היא דורשת לשחרר את כל האסירים הביטחוניים (כולל רוצחי המונים) ותומכת בבשאר אל-אסד. אחמד טיבי הגדיר את ישראל כ"מדינת אפרטהייד" בה "הדמוקרטיה היא ליהודים בלבד". לדבריו, "אין ערך נעלה יותר מהשהאדה. השהיד הוא אשר פורץ את הדרך ומשרטט בדמו את הדרך לחרות ולשחרור. ברכות לאלפי השהידים במולדת וברכות לשהידים שלנו ושלכם בתחומי הקו הירוק". הוא קורא לבטל את סמליה היהודיים של המדינה - מגילת העצמאות, הדגל, ההמנון וחוק השבות; דורש את זכות השיבה; וטוען, כי הר-הבית שייך למוסלמים בלבד וליהודים אין זכות לטמא אותו. לדעת עופר כסיף יש לשנות את הדגל וההמנון, לבטל את חוק השבות ולמנוע את "הפרהסיה היהודית של המדינה". ממשלת ישראל היא "ממשלה פשיסטית פר-אקסלנס ובה מוטיבים נאצים של ממש... ובראש, מעל כולם: נבל חדל אישים שהרס כל דבר חיובי שאי פעם היה פה... תלמיד מצטיין של משנת גרינג". כסיף גם קרא לפגוע בחיילי צה"ל: "פגיעה בחיילים אינה טרור. אפילו בספר של נתניהו על טרור הוא מגדיר במפורש פגיעה בחיילים או באנשי כוחות ביטחון כמלחמת גרילה. זה לחלוטין לגיטימי, לפי כל קריטריון מוסרי, ודרך אגב, גם משפטי בינלאומי". בני גנץ מוכן לדבר עם האויבים הללו, שמטרתם הברורה היא לחסל את המדינה. הוא מעולם לא פסל את האפשרות להסתמך עליהם מבחוץ כדי להקים ממשלת מיעוט. אבל החרדים הם מוקצים מחמת מיאוס מבחינת כחול-לבן. זהו שיא של טירוף מערכות.

חודשים ארוכים ומשאבים צבאיים ניכרים נדרשו כדי לחסל את אחיזתו הפיזית של דאעש בשטחי סוריה ועירק; את הארגון עצמו הרבה יותר קשה לחסל, ואת שורשיו האידיאולוגיים בלתי אפשרי לחסל. אבל ברור שצריך לעשות הכל כדי לדחוק אותו ולצמצם את מספר לוחמיו ואוהדיו. בצפון-מזרח סוריה ביצעו הכורדים חלק ניכר מן העבודה, ואחרי סילוק דאעש הם החזיקו בשטח וגם בלוחמים-לשעבר שנפלו בשבי. עד שבא דונלד טראמפ, והחליט באבחה אחת – נגד דעתם של כל אנשי המקצוע – להוציא את מעט החיילים האמריקנים שנותרו בסוריה ולהפקיר את הכורדים לחסדיו של רג'פ טאיפ ארדואן. בשחצנות ובורות אופייניים, אמר טראמפ ש"הכורדים לא נלחמו לצידנו במלחמת העולם השנייה", שהוא עצמו היה זה שתפס וחיסל את דאעש, ושמעכשיו זו בעיה של הטורקים ושל כל מי שירצה להתעסק איתה. תראו כמה טירוף אפשר להכניס להחלטה אחת: לבגוד בבעלי ברית, ליצור חוסר אמון מצד בעלי ברית אחרים, לאפשר לדאעש להתאושש, להשליך את הכורדים לידי אסד (דהיינו לידי רוסיה ואירן), להעניק לרוסים במתנה את השטח ולתת לשליט רודני יד חופשית לבצע טיהור אתני כפול – של סוריה מהכורדים ושל טורקיה מהסורים. והשיגעון הכי גדול: להתגאות בכל זה.

מידה דומה של שיגעון היא ליצור תופעה פסולה – ואז לגנות אחרים על אותה תופעה עצמית. גם זה מגיע מבית מדרשו של דונלד טראמפ: האיש שהפך את השקר, הכזב, הבלוף וסתם האי-דיוק לסימן ההיכר שלו – ובמקביל תוקף את התקשורת הממוסדת בטענה שזה מה שהיא עושה. האיש שממציא מספרים, מעוות נתונים, מסלף עובדות, טועה בשמות – הוא האיש שמכתיר את התקשורת החופשית בשם המסית "אויבי העם". החלק אולי המפחיד ביותר בתרבות הדיבור המגונה שיוצר טראמפ (וגם דומיו ותומכיו, בארה"ב ואצלנו ובמקומות אחרים), הוא שאין בו שום משמעות לעובדות. כאשר הללו נתקלים בעובדות מביכות, כאשר מעמתים את ההמצאות שלהם עם המציאות – הם מסתפקים בנפנוף יד קל: פייק ניוז. לעיתים הם אפילו לא טורחים להשתמש במילים אלו, אלא פשוט מבהירים שכל מה שאומר עיתונאי מסוים או אמצעי תקשורת מסוים – הוא פסול מראש בעיניהם ולא יטרחו להתייחס אליו. גם זה סוג של טירוף: לעצום את העיניים, לאטום את האוזניים – ואז לומר שלא רואים ולא שומעים. להתעלם מן העובדות ואז להגיד שהן לא קיימות. לפסול מראש לא על בסיס טיעון ענייני, אלא על בסיס זהותו של מקור המידע. זהו ניתוק מסוכן מן המציאות, העלול להוביל לקבלת החלטות הרסניות.

השלב הבא של החדשות המזויפות והכוזבות הוא מסוכן עוד יותר ועלול לשבש את חיינו כמעט בכל מובן. כיום כבר קיימת טכנולוגיה המאפשרת לזייף סרטונים והקלטות קול, ברמה שקשה מאוד – ודאי בלא אמצעים טכנולוגיים מתקדמים – לזהות את הזיוף. הטכנולוגיה הנוכחית אינה מאפשרת זיופים כאלו בקנה מידה רחב, אבל זו רק שאלה של זמן – וכנראה של מעט זמן. ברגע שהטכנולוגיה הזאת תהיה זמינה, נגיע מהר מאוד למצב בו יהיה עלינו לחשוד לפחות בחלק ממה שאנחנו רואים ושומעים. האם ראש הממשלה באמת אמר את זה? האם באמת התפוצצה פצצה ברחוב פלוני? האם הניסוי הרפואי המוצג לנו באמת התרחש? האם סרטון האבטחה המראה שודד הוא אמיתי? האם הקלטת שיחת הסחיטה היא אמיתית? מה שהוצג כסאטירה בסרט "לכשכש בכלב", עלול להפוך למציאות: ניתן יהיה לספר לנו על אירועים דרמטיים ולהציג ראיות משכנעות להתרחשותם – בעוד שבפועל לא אירע דבר וחצי דבר. אנשים חפים מפשע עלולים להישלח לכלא בשל בישול ראיות. החלטות עלולות להתקבל על סמך מציאות וירטואלית. זה נשמע אפוקליפטי, אבל המציאות הזאת כמעט על הסף. יהיה צורך לפתח מנגנונים נגדיים של וידוא ואימות – וכמו תמיד, זה יהיה הרבה יותר איטי מאשר פיתוח מנגנוני השקר והזיוף. האם נגיע למצב בו נהיה תלויים במידע ממשלתי/ממלכתי/רשמי בלבד? זה יהיה עולם משוגע לחלוטין, כזה שיהיה רע מאוד לחיות בו. הזמן למנוע אותו הוא עכשיו.