ההדחה שלא הייתה

הרגע המשמעותי ביותר במשפט ההדחה של דונלד טראמפ לא היה ההצבעה בה זוכה כצפוי, לא נאומיהם הממושכים של הצדדים וגם לא קטעי הווידאו העוקצניים שהקרינו זה כנגד זה. הרגע הזה התחולל מחוץ למשפט, 18 שעות לפני הזיכוי: כאשר יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, קרעה לגזרים בשידור חי את נאומו של טראמפ על מצב האומה. שעה וחצי קודם לכן, הותיר טראמפ את ידה המושטת של פלוסי תלויה באוויר, כאשר נכנס לאולם בית הנבחרים. זו כנראה לא הייתה טעות. טראמפ לא הושיט את ידו-שלו לסגנו, מייק פלס, אשר ישב ליד פלוסי – כדי שלא יצטרך להושיט יד גם לה. וכאשר היא ניסתה לברך אותו, הוא התעלם ממנה בהפגנתיות. בלשון הילדים אפשר לומר ש"הוא התחיל", אבל היינו מצפים ששניים מהפוליטיקאים החזקים ביותר בעולם יתנהגו בצורה קצת יותר בוגרת. בנאומו לא התייחס טראמפ אפילו במילה אחת למשפט ולפרשת אוקראינה, ולא הזכיר אפילו פעם אחת את הדמוקרטים ("השמאל הרדיקלי", כינה אותם) או את ברק אובמה ("הממשל הקודם", אמר כאשר תקף אותו). אבל המשפט היה באוויר, ועוד יותר מכך – העוינות כנראה חסרת התקדים השוררת בין שתי המפלגות וראשיהן. מה שעשה טראמפ בתחילת הנאום ומה שעשתה פלוסי בסיומו, אותתו שהליך ההדחה העביר אותם מ"רק" בוז או "רק" שנאה, למחוזות של חוסר לגיטימיות הדדי. כמה מן הדמוקרטים דיברו על הדחתו של טראמפ ימים אחדים לאחר השבעתו; הם לא סלחו לו על שהעז לנצח את הילרי קלינטון. טראמפ, כמו טראמפ, רק החמיר את המצב בהתבטאויות פוגעניות, ארסיות, אישיות, גזעניות ושקרניות. הוא לא ניסה אפילו פעם אחת להגיע להסכמות עם הדמוקרטים, אלא מיצב את עצמו כמי שרוצה להתעמת איתם על כל נושא – בדיוק כמו שה-base שלו אוהב. משפט ההדחה היה, נכון לעכשיו, השיא או השפל – תלוי איך מסתכלים על זה. משום מה יש תחושה, שבתשעת החודשים הקרובים המצב רק יהיה עוד יותר גרוע. וכאשר כך נראית הדמוקרטיה החשובה ביותר והחזקה ביותר בעולם, כולנו צריכים להיות מודאגים.

ההליך עצמו היה הכל – חוץ מאשר משפט. היו שם קרבות פוליטיים, הצגות לתקשורת, נאומים אין-סופיים, הברקות ופדיחות. היו שם עורכי דין והיה שם אפילו שופט – נשיא בית המשפט העליון, ג'ון רוברטס, שגם היה אחראי להבלחות הבודדות של הומור. אז למה לא היה משפט? משתי סיבות: פרוצדורלית ומהותית. מבחינה פרוצדורלית, הרפובליקנים מנעו את החלק החשוב ביותר בכל משפט: הצגת ראיות. ליתר דיוק, הסנאטורים קיבלו את כל הראיות שאספה ועדת המודיעין של בית הנבחרים, אבל הרוב הרפובליקני מנע זימון עדים נוספים וקבלת מסמכים חדשים. טראמפ אסר על הממשל לשתף פעולה עם החקירה שהובילו הדמוקרטים בבית הנבחרים, וספציפית מנע מכמה בכירים להעיד ובלם מסירת מסמכים. הדמוקרטים החליטו שלא לנהל מאבק משפטי ממושך נגד האיסור, במיוחד לנוכח העובדה שהיו לא מעט פקידים – דיפלומטים ואנשי ביטחון לאומי – שהפרו את האיסור והעידו בכל זאת, ועדויותיהם היו מרשיעות. הם קיוו שיצליחו לשכנע ארבעה סנאטורים רפובליקנים לתמוך בזימון עדים, ולרגע נדמה היה שיש לכך סיכוי – לאחר שנחשפו קטעים מספרו של היועץ לשעבר לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, שהעמידו באור שלילי במיוחד את התנהלותו של טראמפ בפרשה. אבל בסופו של יום, רק שני רפובליקנים "ערקו", והמשפט כולו התנהל סביב הנאומים והתשובות לשאלות מצד התובעים והסניגורים. מבחינה מהותית, ההכרעה הייתה פוליטית לחלוטין – כמו בשני משפטי ההדחה הקודמים. למעט מיט רומני הרפובליקני שהצביע בעד הרשעה בסעיף האישום הראשון (הסנאטור הראשון בהיסטוריה המצביע נגד נשיא ממפלגתו), כל יתר הסנאטורים יישרו קו: הרפובליקנים זיכו, הדמוקרטים הרשיעו. אם ההליך היה משפטי ולא פוליטי, כמו אצלנו, יש בהחלט סיכוי שטראמפ היה מורשע לכל הפחות במרמה והפרת אמונים אם לא בבקשת שוחד. הראיות לכך היו רבות, ובאו מפיהם של אנשי ממשל מקצועיים, מפיו של השגריר גורדון זונלדנד (שתרם מיליון דולר להשבעה של טראמפ) ואפילו מדבריו של טראמפ עצמו. למי שחושב שהשיטה האמריקנית טובה יותר מזו הישראלית – הנה עוד הוכחה לכך שהדבר אינו נכון. נשיא ארה"ב השתמש במשאבי ציבוריים ובסוגיות של ביטחון לאומי כדי לקדם את בחירתו מחדש, ויצא פטור בלא כלום. אצלנו, למרבה השמחה, קלושים הסיכויים שזה היה קורה בנסיבות דומות.

באחד הרגעים הנדירים בסדרה "הבית הלבן" בהם ראש הסגל, ליאו מק'גארי, מלגלג על הנשיא ג'ד בארטלט, הוא צופה בו חוגג ניצחון פוליטי גדול ומעיר: "נראה באיזה מצב רוח הגנרליסימו יחזור לפה". בארטלט מתואר כסדרה כגאון טוב לב – וזה מה שעלול לעשות לו ניצחון נקודתי. עכשיו תחשבו מה יכול לעשות הזיכוי לדונלד טראמפ, עם אופיו הבעייתי והתנהגותו המתריסה. סנאטורים רפובליקנים טענו השבוע, כי ההליך כולו יגרום לטראמפ להשתנות ולנהוג ביותר אחריות בעתיד. בלשון המעטה נאמר, שמאוד קשה להאמין. ראשית, אנשים לא משתנים בגיל 73. שנית, טראמפ הוכיח בעבר שהוא חוזר שוב ושוב על אותה התנהגות בעייתית בעסקים וכלפי נשים, פשוט משום שהוא לא נענש עליה. שלישית, וזה העיקר, טראמפ אמר במפורש שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואמר במפורש שישמח לקבל עזרה בבחירות ממדינות זרות. תוך כדי הליך ההדחה, וגם לפניו, טען טראמפ שהחוקה מרשה לו לעשות ככל העולה על רוחו. זה כמובן לא נכון, אך זה מה שהוא חושב ולפעמים זו גם הדרך בה הוא מנסה לפעול. אחרי הפרשה הרוסית אמר טראמפ לעיתונאי הבכיר ג'ורג' סטפנופולוס, כי לא יהסס לקבל מידע ממדינה זרה על יריביו. בעיצומה של החקירה בפרשת אוקראינה אמר טראמפ, כי גם סין צריכה לחקור את ג'ו ביידן והנטר ביידן. והנה, הוא יצא בשלום גם מהפרשה הרוסית וגם מהפרשה האוקראינית – אז למה שינהג אחרת? ביל קלינטון, אשר זוכה ברוב גדול יותר מזה של טראמפ (55 מול 45), התייצב לאחר הזיכוי מול המצלמות, הודה בטעויותיו בפרשת מוניקה לוינסקי וקרא לאחדות. טראמפ אינו מפסיק לטעון שכל מעשיו היו תקינים לחלוטין, ואמש (6.2.20) כינה את הדמוקרטים "מרושעים", "אנשים נוראים", "מושחתים" וכך הלאה. מישהו באמת חושב שהוא יהיה מתון יותר וממלכתי יותר לקראת הבחירות?

השאלה הגדולה היא האם וכיצד הליך ההדחה ישפיע על תוצאות הבחירות בעוד שבעה חודשים. לא ראיתי סקרים בשאלה עד כמה הפרשה האוקראינית חשובה לציבור האמריקני; הפרשה הרוסית הייתה רחוקה מאוד מראש הנושאים שהטרידו את הבוחרים. בנאום מצב האומה, כאמור 18 שעות לפני הזיכוי, התמקד טראמפ בקלף החזק ביותר שלו: המצב הכלכלי הטוב. זה מה שהכי מעניין את האמריקנים, וזה מה שנותן לו את הסיכוי הכי טוב לנצח. הדמוקרטים מצידם ינסו בוודאי לסחוט ככל שיוכלו את לימון ההדחה – על התוצאות החמוצות שלו. הם לוקחים כאן סיכון לא מבוטל. טראמפ מציג ויציג את ההליך כניסיון לבצע פוטש נגד תוצאות הבחירות של 2016 ולסכל מראש את בחירתו ב-2020. הוא צריך לשכנע כמה מאות אלפי מצביעים מתנדנדים בכמה מדינות מפתח שזהו הסיפור, לצד הדגשת המצב הכלכלי, וזה עשוי להספיק לו. הדמוקרטים יצטרכו להסביר מדוע מעשיו היו פסולים ואף פליליים, ומדוע הם כה חמורים עד שיש לתת להם יותר משקל מאשר לשפל באבטלה ולשיא בבורסה. שאלת מפתח נוספת תהיה כמובן זהותו של המועמד הדמוקרטי. במקביל לזיכוי בסנאט, התקיימו הבחירות המקדימות הראשונות במדינת אייווה, שהסתיימו בפארסה של תוצאות מעוכבות, מבולבלות ושנויות במחלוקת. המנצח היה ככל הנראה פיט בוטייג'יג' בן ה-38, לשעבר ראש עיריית סאות'-בנד בת 110,000 התושבים במדינת אינדיאנה. הסנאטור ברני סנדרס בן ה-78, שמאלני קיצוני במונחים אמריקניים, הגיע שני. סגן הנשיא לשעבר, ג'ו ביידן, נדחק למקום הרביעי; מייקל בלומברג, לשעבר ראש עיריית ניו-יורק, עדיין לא מתמודד בקלפיות. אם זו תהיה התמונה בהמשך הדרך, אזי הדמוקרטים יאותתו שהם נפלו לחלוטין על הראש. בוטייג'יג' יכול להיות נשיא ארה"ב?! בקנה מידה יחסי לאוכלוסייה ולתפקיד, זה בערך כמו שמזכיר קיבוץ גבעת ברנר יהפוך לראש הממשלה. מקבילה לסנדרס אין לנו; זה בערך שילוב של סתיו שפיר מבחינת הדעות ובני בגין מבחינת הגיל. יש להם שני מועמדים מנוסים ומתונים – והם שוקלים את האפשרויות הקוטביות ביותר: המועמד הכי צעיר והמועמד הכי קיצוני. ב-2016 "הצליחו" הדמוקרטים לבחור את האדם היחיד שהיה יכול להפסיד לטראמפ – הילרי קלינטון, בעלת תדמית הרובוט והעבר הבעייתי מבחינת יושרה. אם יחזרו השנה על ה"הישג" הזה, הם יוכלו להאשים רק את עצמם על כך שנשיא מושחת יכהן בבית הלבן ארבע שנים נוספות.