מה עושים עם המשטרה

זוכרים את הבדיחה על השוטרים שהולכים בשלשות – אחד יודע לקרוא, אחד יודע לכתוב ואחד יודע לטלפן? אני מתחיל לחשוב שהיא לא נכונה, כי יותר מדי שוטרים כנראה לא יודעים לקרוא. עובדה: הם מקבלים צווי חיפוש – ומפרים אותם. יש הוראות מפורשות בחוק כיצד לערוך חיפושים – והם מצפצפים עליהן. אז או שהם פושעים במזיד, או שהם רשלנים בקיצוניות או שהם אנאלפביתים. אחרת, אני לא מבין איך זה יכול לקרות. השבוע פרסמנו שלושה פסקי דין שהצביעו על מחדלים חמורים של המשטרה. שניים מהם נגעו לחיפושים בלתי חוקיים, ובעיני – דווקא הם חמורים במיוחד. מדובר בפעולה שגרתית ביותר, שהמשטרה מבצעת עשרות אם לא מאות פעמים ביום. החוק קובע בדיוק כיצד יש לערוך חיפוש, וברוב המכריע שלהם יש לשוטרים צו שיפוטי המגדיר בדיוק מה מותר ומה אסור להם לעשות. ובכל זאת, המשטרה "מצליחה" שוב ושוב לבצע אותם בצורה פסולה: בלי צו כחוק, בלי עדים כנדרש, בלי הסכמה כמחויב. בתי המשפט פוסלים ראיות ומזכים נאשמים – והמשטרה ממשיכה. פסק הדין השלישי לכל הפחות רמז לכך שהיחידה לחקירות סוהרים – חלק מיחידת העילית יאחב"ל השייכת ליחידת העילית להב 433 – תפרה תיק לקצינה בשירות בתי הסוהר. החשד היה לתקיפת עצור, אך החוקרים לא עשו את הדבר הבסיסי ביותר: לתפוס את סרטוני האבטחה. לאחר מכן הם התעלמו מעדויות שניקו את הקצינה ומבעיות קשות וסתירות מהותיות בעדויות המפלילות. זהו מסוג המקרים שאותם ניתן להסביר רק בשתי דרכים: טמטום מוחלט או זדון מוחלט.

הרשלנות, החובבנות והעבריינות של המשטרה מקבלות גיבוי גם כאשר התיקים מגיעים לבית המשפט. בחלק מן המקרים זה ממש לא מפתיע, כי גם התובעים הם שוטרים. אז לא רק שבאופן טבעי הם יאמינו לעמיתיהם, אלא שהם גם חלק מאותה תרבות ארגונית קלוקלת. 94%(!) מכתבי האישום מוגשים בידי המשטרה, ובהתחשב בעובדה שכמעט כולם נסגרים בהסדרי טיעון – הרי שאותו גוף הוא גם החוקר, גם התובע וגם השופט. מופרע? בהחלט. מציאותי? בהחלט. וזה נמשך, כי המשטרה רוצה את הכוח ואילו הפרקליטות לא רוצה להתעסק ברבבות תיקים קטנים ולא-מעניינים. אז מה אם מדובר בפגיעה מהותית בעקרונות יסוד של מינהל תקין. תיקים גדולים יותר עוברים לידי הפרקליטות, שגם היא איננה ממהרת להטיל ספק בעבודת המשטרה. להפך. במקרים בהם בתי המשפט מותחים ביקורת חריפה על מחדליה ועבירותיה של המשטרה, מתברר שהללו היו גלויים לעין-כל – אך הפרקליטות החליטה לנהל את התיקים עד תומם, לעיתים במשך שנים. כך הופכת הפרקליטות להיות שותפה לעינויי דין ואולי גם לעיוותי דין. ושוב: או שאנשיה עיוורים, חירשים ושוטים – או שהם פועלים לכל הפחות ברשלנות חמורה אם לא בזדון.

את המצב הזה יהיה קשה מאוד לתקן, אולי אפילו בלתי אפשרי. המצב במשטרה הוא כזה, שאם היה מדובר בגוף בלתי חיוני – ייתכן שלא היה מנוס מלסגור אותו ולפתוח מחדש עם אנשים אחרים. עושה רושם שמדובר בתרבות ארגונית המשלבת כוחנות, בינוניות, בורות ואדישות. וכאשר היא קיימת ומתעצמת במשך שנים בארגון של 30,000 איש, ספק רב אם ניתן לשנות אותה. אבל מאחר שאת המשטרה לא ניתן לסגור, ומאחר שמי שגדל בתוכה ודאי לא ישנה אותה, יש מקום לנקוט כמה צעדים חיצוניים שלכל הפחות יצמצמו את התופעות הפסולות ואף העברייניות הללו. הלוואי שאפשר היה להביא מפכ"ל משורות צה"ל (לא מהשב"כ; הספיק לנו רוני אלשיך) וראש אגף משאבי אנוש מבין המנהלים הבכירים במגזר העסקי, ולתת להם סמכויות נרחבות בתחומי האתיקה והמשמעת. זה אומר: סמכות לפטר כל שוטר לגביו נקבע שעבר על החוק במסגרת תפקידו, וכל שוטר לגביו נקבע ששיקר מהותית במסגרת תפקידו. וזה אומר: להחמיר בצורה משמעותית ביותר את העונשים המשמעתיים (על עבירות מרמה ומין מקבלים כיום קנסות של כמה אלפי שקלים). וזה אומר: העמדת ערכי היושרה ושמירת החוק הפנימיים בראש סדר העדיפות של המשטרה, כולל תימרוץ ותיגמול על יוזמות שיקדמו ערכים אלו.

צעד חיוני נוסף הוא הטלת אחריות אישית על שוטרים שעוברים במודע על החוק. כיום, כאשר מוגשת תביעת נזיקין נגד המשטרה, היא נוטלת על עצמה לא רק את ייצוגו של השוטר הנתבע, אלא גם כל חיוב כספי שיוטל עליו. יש בזה היגיון וצדק: שוטר צריך לבצע את עבודתו בלא חשש שהוא ייגרר לבית המשפט ויחויב בסכומים העלולים להביאו לפשיטת רגל. הגיוני וצודק – בסייג אחד: לא כאשר מדובר על עבירה. שוטר זכאי ברמה האישית לכל ההגנה שבעולם אם הוא טועה בתום לב; זה קורה לכולנו, והמשטרה צריכה לגבות את אנשיה. שוטר אינו זכאי לשום הגנה אם הוא מבצע חיפוש בלתי חוקי, מעצר בלתי חוקי, תקיפה בלתי חוקית ושאר מרעין בישין. המשטרה מסמיכה את אנשיה לשמור על החוק, לא להפר אותו. אין שום סיבה שבעולם, שהמשטרה – דהיינו, אתם ואני – נשלם פיצויים במקומו של שוטר שפעל בניגוד לחוק. את זה צריך לקבוע בחוק, ובהזדמנות זו – על כל עובדי המדינה. אם מישהו מהם עושה מעשה בלתי חוקי – שישלם, בדיוק כמו כל אזרח אחר. ושלא יפחידו אותנו בדיבורים על "אפקט מצנן". לכל היותר, זה יגרום לעובדי מדינה – ובמיוחד למי שיש להם כוח רב, כמו שוטרים – לחשוב פעמיים ולבדוק שלוש פעמים לפני שהם מנצלים את סמכויותיהם. ואם האפקט יהיה כזה שיקפיא או לפחות יצנן פעולות בלתי חוקיות – הרי שהוא השיג את מטרתו.

לא תמיד יש צורך בתביעת נזיקין כדי שבית המשפט יקבע ששוטר פעל בצורה בלתי חוקית. בשני פסקי הדין בנוגע לחיפושים בהם פתחנו, הקביעות הללו באו בתיקים פליליים. הבעיה היא, שהשופטים תמיד מסתפקים באמירות הללו, ולא עושים את הצעד המתבקש: להעביר את ממצאיהם לרשויות המתאימות. בפסק הדין השלישי, השופטת דווקא אומרת שיש לבחון את טענותיה של הקצינה בדבר התנכלות מכוונת מצד בכירים בשב"ס – וזהו. השופטים אינם יכולים להתנהג כאילו הם מהאו"ם. כאשר שופט מגיע למסקנה שנעברה עבירה – הוא חייב לפעול. זוהי אזרחות טובה מינימלית, ובוודאי שיש מקום לדרוש אותה משופטי ישראל. יש מקום לקבוע בחוק בתי המשפט, כי כאשר שופט מוצא ראיות לכאורה לעבירה, עליו להעביר את פסק דינו לרשות הרלוונטית (המשטרה, המחלקה לחקירות שוטרים, נציבות שירות המדינה ועוד). יש גם להעניק בחוק סמכות לכל רשות חוקרת לבקש ולקבל מיד את כל החומרים בתיק המבססים את מסקנתו של השופט. זאת ועוד: ראוי לשקול לחייב את השופטים לעקוב אחרי הטיפול בממצאיהם, או להעביר את המעקב לידי גוף מרכז בהנהלת בתי המשפט. אם לא יהיה מעקב כזה, אפשר להניח שהבירור יתמסמס – ודאי כאשר מדובר בשוטרים (ובמקרים נדירים גם בפרקליטים). אולי זה יטיל על השופט עוד קצת עומס, אבל מדובר בסך-הכל בכמה שעות עבודה בשנה – שהן חיוניות הרבה יותר מאשר הרוב המכריע של התיקים.

עוד שינוי מתבקש הוא הוצאתה של המחלקה לחקירות שוטרים מן הפרקליטות. מעבר לתפקוד הבעייתי שלה, מח"ש מצויה בניגוד עניינים מובנה: היא חלק מן הגוף העובד בצמוד למשטרה, וכפי שראינו – הגוף שלעיתים גם מגבה את פעולותיה הבלתי-חוקיות. ואילו פסק הדין בנוגע לקצינת השב"ס הפנה זרקור נדיר לעבר היחידה לחקירות סוהרים (יח"ס), ומתברר שלפחות במקרה הזה – ההתנהלות שלה הייתה בעייתית מאוד, בלשון המעטה. גם כאן המצב הבסיסי מזמין בעיות: שוטרים וסוהרים הרי עובדים יחדיו. יש מקום לחשוב על הקמת רשות נפרדת שתרכז את כל גופי החקירה הפנים-ממשלתיים: מח"ש, יח"ס, הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (המלמ"ב), יחידת המשמעת של נציבות שירות המדינה – בקיצור, כל הגופים שחוקרים את עצמם או את חבריהם. הרשות הזאת יכולה להיות כפופה למשרד ראש הממשלה, או אפילו למשרד מבקר המדינה. אני מבטיח לכם, שאם זה יקרה – פתאום תראו זינוק באכיפה הפנימית, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת התוצאות. זהו צעד חיוני לתיקון הליקויים הקשים להם אנו עדים.