1. יש מחיר לחיי אדם. לא מחיר מוסרי, כמובן, אלא מחיר כלכלי. אף מדינה אינה משקיעה את כל 100% המשאבים הדרושים בתחום הבריאות, כי זה בלתי אפשרי. סל התרופות אינו כולל את כל התרופות מצילות החיים, כי אין כסף לכולן. בשדות התעופה לא עורכים בדיקות גופניות מקיפות ופולשניות לכל נוסע, כי זה יחסל את הענף. גם בתחום של חיי אדם, אין מנוס מהכרעה לפי עלות-תועלת - והכרעות כאלו מתקבלות מדי יום.
זה נכון גם לגבי הקורונה, אך ההיסטריה העולמית גורמת לכך שאיש אינו עוצר כדי לחשוב על המחיר הכלכלי. נכון לעכשיו, נמחקו מאות מיליארדים משווי הבורסות ברחבי העולם, שרשרת האספקה שמקורה בסין שובשה בצורה חריפה, ענפי התיירות והמלונאות ספגו פגיעה קשה - ומי יודע כמה זמן זה יימשך וכמה זה יעלה. אבל איש אינו חושב מהו המחיר שניתן לשלם תמורת הניסיון להכיל את המגיפה.
חשיבה צינית ותועלתנית הכרחית אפילו במקרים כאלו, כי גם להיסטריה ולתגובת-יתר יש מחיר שבסופו של דבר ייגבה בחיי אדם. מיתון משמעותו פחות הכנסות למדינה, דהיינו פחות כסף לביטחון ולבריאות. חיסול עסקים ואבטלה פירושם פגיעה בנגישות של רבים לרופאים ותרופות, במיוחד במדינות (ובראשן ארה"ב) בהן הביטוח הרפואי הוא נגזרת של מקום העבודה. ירידה ברמת החיים מובילה לצריכה של מזון פחות בריא.
הדברים צריכים להיאמר בצורה ברורה: יש מספר מסוים של חולים ואפילו מתים, שמדינות חייבות להשלים איתו כדי שלא לגרום לעצמן ולתושביהן נזק קשה עוד יותר ולטווח ארוך עוד יותר. בדיוק כשם שמדינות משלימות עם כך שיהיו מי שימותו משום שלא ניתן לספק לכולם את כל התרופות כל הזמן, או משום שלא ניתן להקים בתי חולים שיתנו תשובה לשיאי העומס הנקודתיים של השפעת. ככה זה היה וככה זה יהיה, כמובן - תוך התאמה למידע המגיע בזמן אמת.
תפקידם של מנהיגים הוא לקבוע סדרי עדיפות, גם אם הדבר כרוך בקבלת החלטות קשות ובלתי פופולריות. מנהיגים צריכים לעיתים להחליט לצאת למלחמה, גם במחיר של הרוגים בשני הצדדים. מנהיגים מחליטים שלא להעלות את שכרם של רופאים, כי חשוב לממן גם תיאטרון ומוזאונים. וכעת מנהיגים חייבים לקבוע מהו הנזק הכלכלי הסביר שניתן לספוג, כאשר מכניסים מיליונים לסגר, משביתים מפעלים ומבטלים טיסות.
2. אז מה, רק עבדכם הנאמן כזה חכם כדי להבין זאת? ודאי שלא. הבעיה עם מגיפת הקורונה היא, שאין איש שיתפוס מנהיגות ברמה העולמית. במשבר הפיננסי של 2008, שהיה עלול למוטט את הכלכלה הגלובלית, הפגינו בכירי ארה"ב ו
האיחוד האירופי את המנהיגות הדרושה, עבדו יומם ולילה, תיאמו צעדים ובסופו של דבר מנעו את הקריסה. אז נכון שאז מדובר היה בכסף ולא בחיי אדם, אך ברור לחלוטין שכסף בסופו של דבר מוביל לחיי אדם.
קיים הבדל משמעותי אחר בין 2008 ל-2020. המשבר הפיננסי היה טריטוריה מוכרת; היו משברים קודמים, גם אם מסיבות אחרות, וניתן היה להפיק לקחים. מגיפת הקורונה היא במידה רבה תופעה חדשה: נגיף המתפשט במהירות בכפר גלובלי שהוא למעשה חסר גבולות. ויש עוד בעיה: היא החלה בסין, שדי קשה לסמוך על הדיוק והשקיפות שלה - מה שמעורר פחדים גדולים עוד יותר.
ובכל זאת, הכללים לניהול משבר הם אותם כללים. צריך מנהיגות ברורה, צריך אדם אחד או קבוצה של אנשים שישאו באחריות, צריך תיאום בין כל המעורבים (56 מדינות נכון לעכשיו), צריך מסרים אחידים לציבור, צריך להפגין רצינות וביטחון. ולא משנה אם מדובר בחברה עסקית, במדינה קטנה, במדינה גדולה או בעולם כולו. דווקא ככל שהמשבר גדול יותר, עולה חשיבות הניהול הנכון שלו.
אז למה זה לא קורה? משתי סיבות. האחת: בכל זאת מדובר בחיי אדם, איש אינו רוצה להיות אחראי, ותרבות הכסת"ח ממש איננה מוגבלת לישראל. השנייה: אין מי שיעשה את זה. ארה"ב של
דונלד טראמפ שקועה בעצמה ואינה רוצה להיות מנהיגת העולם, וגם אם פתאום תרצה - יש לה יותר מדי עימותים עם יותר מדי מדינות בכדי שהן יקבלו כעת את מנהיגותה. ארגון הבריאות העולמי הוא גוף פקידותי, שאינו מתאים להפגנת הנחישות והחזון הדרושים במצב כזה. האיחוד האירופי שקוע בבעיות משלו, וסין היא כמובן האחרונה שאפשר לסמוך עליה - ודאי במצב הנוכחי. את התוצאה כולנו רואים.
3. אז מה הפלא שגם אצלנו המצב הוא ברדק אחד גדול? אין יד מכוונת אחת, אין קול מקצועי אחד, כל שר מתערב בחלקה הקטנה שלו, והראש של כולם נמצא בבחירות. דוגמה אחת מלמדת על אופן ניהול המשבר אצלנו. בשבוע שעבר (27.2.20) דיבר משרד הבריאות על כך ששלושה ימים מאוחר יותר, יידרשו מי שהגיעו מאיטליה להיכנס לבידוד. אומנם לאחר גילוי המקרה הראשון ניתנה ההוראה בו ביום, אבל בואו נחשוב לרגע על הכוונה הראשונית.
אם צריך בידוד - אז למה לחכות? ואם לחכות - אז האם צריך בידוד? זה מזכיר את אישור הבטיחות הזמני שניתן לרכבת החדשה לירושלים. בטיחות היא בינארית: או שמשהו בטוח או שהוא אינו בטוח. אין מצב שמשהו לא בטוח אתמול, בטוח היום ולא יהיה בטוח מחר בלי שום שינוי במהותו. בדיוק אותו הדבר היה עם הקורונה: היום אין בעיה עם מי שהגיע אתמול, אבל תהיה בעיה איתו בעוד שלושה ימים. ואחר כך הם רוצים שנתייחס אליהם ברצינות.