פסק דין רע - מחוסר ברירה

"תיקים גדולים כמו תיקים קשים יוצרים חוק רע. שכן שתיקים גדולים קרויים 'גדולים' לא בשל חשיבותם... אלא משום שבמקרה יש להם חשיבות מיידית עצומה, הפונה לרגשות ומעוותת את הפסיקה". דברי שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, אוליבר וונדל הולמס, בשנת 1904. עברו 116 שנים, והדברים נכונים במלואם לפסק דינו של בג"ץ בנוגע לבחירת יו"ר הכנסת (23.3.20). זהו פסק דין קשה לעיכול. הנשיאה אסתר חיות, המשנה חנן מלצר והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן ויצחק עמית - ההרכב הבכיר ביותר של בית המשפט העליון - התערב בצורה חסרת תקדים בקביעת סדר יומה של הכנסת. ולא סתם התערבות, אלא בהחלטה חשובה במיוחד: בחירת היו"ר. ולא סתם החלטה חשובה, אלא כזו העשויה להשליך במישרין על הסיכוי להקים ממשלה יציבה, בעיצומו של משבר בריאותי וכלכלי קשה במיוחד. על פניו, פסק הדין הזה שובר בצורה בוטה את הפרדת הרשויות. בית המשפט, הקנאי כל כך לעצמאותו ואי-תלותו, פוגע חזיתית בעצמאותה ובאי-תלותה של הכנסת. יתרה מזו: בית המשפט נראה כאילו הוא נכנס לזירה הפוליטית, באומרו במפורש שייתכן שלפסק דינו תהיה השפעה על המערכת בכלל ועל הרכבת הממשלה בפרט. דומה כאילו השופטים אינם ערים לביקורת העזה עליהם מימין, או שהם ערים ועושים "דווקא". אלא שזוהי התרשמות ראשונית בלבד, ומן הסתם תשמעו את הדיה מפיהם של מי שלא יטרחו לקרוא את פסק הדין (אכן, משימה קשה מנשוא: 19 עמודים, מתוכם כתריסר הם ליבת הפסיקה). בפועל, הדברים מנומקים היטב ואף משכנעים. אנחנו מצויים במצב שלא היה כמותו, ולכן גם הפסיקה היא שלא הייתה כמותה - תוך שהשופטים אומרים בפה מלא, שהם מקווים שלא ייאלצו לפסוק שוב בסוגיות דומות. נכון, אומרת חיות (שכתבה את חוות הדעת העיקרית): ליו"ר הכנסת יש שיקול דעת רחב בקביעת ענייניו של הבית ובניהול סדר היום שלו. אך כבר נפסק, שגם שיקול דעת זה כפוף לביקורת שיפוטית, ובית המשפט עשוי להתערב אם היו"ר פוגע בצורה קשה ביסודות השיטה הדמוקרטית והפרלמנטרית. נניח - ודוגמאות אלו אינן בפסק הדין - שהיו"ר מחליט שלא לקיים דיונים במשך חודש, או שהוא לא מוכן להעלות להצבעה הצעת אי-אמון בממשלה. האם יש למישהו ספק, שבית המשפט יהיה חייב להתערב? שהרי בלא התערבות כזו, היו"ר הנבחר של בית הנבחרים הופך את עצמו לרודן, תוך שימוש ציני בסמכויותיו - שלא לכך נועדו. נחזור לפסק הדין. חיות מסבירה, שיש מקום להתערב הפעם בהחלטתו של אדלשטיין שלא לדון בהחלפתו, וזאת בגלל שלושה שיקולים מצטברים. שימו לב: שלושה שיקולים מצטברים - מה שמראה עד כמה הפסיקה הזאת נדירה ונובעת במישרין מהמצב המטורף בו אנו מצויים. הראשון: אדלשטיין הוא יו"ר זמני, שלא נבחר מאז הכנסת ה-21, ולכן הוא מקביל לממשלת מעבר מבחינת הפעלת סמכויותיו. השני: הנושא נוגע אליו אישית, ולכן יש מקום לפיקוח הדוק יותר. השלישי: 61 ח"כים מבקשים לדון בהחלפתו, וסירובו לעשות זאת הוא-הוא הפגיעה האמיתית בדמוקרטיה. חיות ועמיתיה מנצלים את ההזדמנות כדי לתת תזכורת לחברי הכנסת ולממשלה: הכנסת היא הריבון והממשלה עובדת עבורה, ולא להפך (הכנסת אינה להקת המעודדות של הממשלה, מצטטת חיות את השופט בדימוס אליקים רובינשטיין). אכן, בשנים האחרונות חל פיחות מתמיד ומעמיק במעמדה של הכנסת, בין היתר משום שלעיתים רבע מחבריה היו גם שרים וסגני שרים. אם יש פגיעה אמיתית ומתמשכת בהפרדת הרשויות, היא בין המחוקקת למבצעת. במקרה הנוכחי טען אדלשטיין, שיש להמתין עם בחירת היו"ר עד להרכבת הממשלה. בג"ץ משיב: הכנסת לא צריכה לחכות לממשלה בשביל לנהל את ענייניה. נשוב ונדגיש: פסק הדין הזה נובע מן המציאות הקיימת, וסביר להניח שהוא לא יהווה תקדים להתערבויות דומות בעתיד - כי השופטים תוחמים אותו בצורה ברורה לנסיבות של מארס 2020. גם התסכול של השופטים ניכר בין השורות: שנה וחצי בלי ממשלה קבועה, שנה וחצי של שיתוק, ועכשיו אנחנו כאמור בעיצומו של משבר העולה בחיי אדם ובפגיעה קשה במשק ובחברה. לא היה מנוס מפסק דין זה, ולא רק כדי שהכנסת תמלא את תפקידיה - אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לאותת לכל הפוליטיקאים: תתחילו להתייחס ברצינות לחובותיכם ולמשימות שהוטלו עליכם בידי הבוחרים. תפסיקו להתעסק בנושאים פרסונליים ותתחילו להתעסק בענייני המדינה. באיזשהו מקום, הלוואי שבג"ץ היה יכול להוציא פסק דין דומה שיחייב להקים ממשלה עד תאריך מסוים. פסקי דין כאלו אינם טובים; הם אפילו רעים. אבל החלופה רעה עוד יותר.