האדמו"ר מאלכסנדר, ר' יצחק מנחם דנציגר, בגטו ורשה לפני שגורש לטרבלינקה:
"הא לחמא עניא": מה שסבלו במצרים היה לטובה, וגם מה שעובר עלינו כעת הוא לטובה. "כל דכפין": מי שאינו מבין מדוע מגיעות לנו כל הצרות והשעבוד. "ייתי וייכל": מלשון "תיתי לי מהכא" [לְמד מכאן], שילמד מהמצה המרמזת לשעבוד וליציאה ממנו בזכות הצרות המתרבות, וכך גם יצמיח לנו הקב"ה את הישועה.
"כל דצריך ייתי ויפסח": מי שצריך לישועה – שיתפלל [בבחינת "פה סח"], כי פסח הוא זמן תפילה לישועה. "השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל": על-ידי הצרות שיש לנו היום, נזכה לגאולה שלמה להיות בני חורין.
הרב הראשי לצרפת, הרב יעקב קפלן, בדרשת שביעי של פסח תש"א (1941) בבית הכנסת של וישי – בירת החלק של צרפת שנשלט בידי ממשלה פרו-גרמנית:
ייעוד מיוחד, יחיד במינו, מחכה לישראל. ברור שה' משגיח על ישראל ושומר לו נצחונות גדולים. וכדי להכין אותו לקראתם, ה' בחר עבור עם ישראל בבית הספר של הסבל. שעבוד מצרים לא היה כי אם "כור הברזל" בו נוצר, כבר בשחר ההיסטוריה, העם של ה'. ומאז לא פסק ה' מלהכניס את ישראל לכורי ברזל נוספים. וכך קיבל הוא עם מחושל כברזל, אפילו חזק ממנו, מוכה בפטיש הגורל. לא מתבלה, חזק מהעינויים ומהמוות.
הסבל של ישראל הוא הנותן לנו את הנשמה הגוברת על הכל, התואמת את גורלנו כבני ישראל, כלומר: כמתאבקים אלוקיים, שתפקידם הוא לתמוך בכל מקום במתאבקים למענו יתברך, ושנאלצים אפוא שלא להתמוטט לעולם במאבקם אלא לצאת מהם תמיד מנצחים, ומוכיחים בכך שאכן הם, כפי שהתנ"ך מעיד עליהם, עם ה'.
...אל תישברו אפוא בשל סבלותיכם, אל תתנו לצרותיכם למוטט אתכם. הָבינו את משמעותן הנשגבת והאלוקית של צרותיכם, רְאו את חותמת הגדלוּת שהן מטביעות בכם. חזקו את הקשר שלכם עם בית הכנסת, הצטופפו סביב ה' שהוא אלוקיכם ואתם עמו. או אז, כאבותיכם גם אתם, תתחזקו באמונה ובעוז, וכמותם תבינו במלוא המובן את הפסוק: "ואֶתכם לקח ה' ויוציא אֶתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה".