ברק-ארז תוהה על הדין המתיר להרוג
גנב הבא במחתרת: "מקומה של המידתיות נפקד לכאורה גם בהתייחסותה של פרשת 'משפטים' להמתתו של גנב... אכן, גנב שנמצא על-ידי בעל הבית כשהוא מתחבא ('במחתרת') עלול להוות מקור סכנה, ואפשר להבין את החשש ממנו את הרצון להתגונן מפניו. עם זאת, על-פי תפיסות עכשוויות, ההתגוננות מפני הגנב צריכה להיות סבירה בנסיבות העניין" (עמוד 171).
אלא שההלכה עוסקת בדיוק בקביעת גבולות אלו, כפי שפוסק ר' משה איסרליש (הרמ"א): "הבא במחתרת לגנוב, גם כן דינו כרודף. ואם ידוע שלא בא רק [=אלא] על עסק ממון, ואף אם יעמוד בעל הממון נגדו לא יהרגנו – אסור להורגו" (חושן-משפט, סימן תכ"ה, סעיף א'). ר' יושע וולק כהן, בפירושו "מאירת עיניים" על אתר, מסביר, כי סתם גנב "יודע שאין אדם עומד ורואה שגונבים ממנו ממונו ושותק, ומתחילה בא אדעתא דהכי [מתוך כוונה] שבאם יעמוד בעל הבית לנגדו למחות בידו – אזי יעמוד עליו להורגו, והרי זה כרודף, ומותר [לבעל הבית] להציל עצמו בנפשו [של הגנב]". אבל אם ברור שאין סכנה כזאת – למשל אב שגונב מבנו או חברו של הבעלים – הרי שאסור להרוג אותו. הרי לנו שיש כאן מידתיות ברורה.
דוגמה אחרונה: דיני
השבת אבידה. לדעת ברק-ארז, "בעוד שבחוק המקראי, חובת ההשבה חלה בראש ובראשונה על הדוגמה של בהמה אבודה, הרי שבחוק השבת אבידה, המוצא בעל חיים רשאי למכור אותו בדרך סבירה, ממש כמו נכס שעלול להתקלקל או לאבד משוויו" (עמוד 239). אלא שכאן הטעות שלה היא כפולה, והייתה נמנעת תוך עיון בהלכה.
התורה אומרת: "על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על זה, על שַֹלְמָה, על כל אבידה" (שמות כ"ב, ח'). זהו אחד המקרים הבולטים בהם המקרא משתמש בדוגמאות כדי ליצור את הכלל, כפי שמסבירים חז"ל (בבא קמא, דף ס"ד). ואכן, ההלכה היא נרחבת וחד-משמעית: "הרואה אבידת ישראל – חייב לטפל בה להשיבה לבעליה" (חושן-משפט, סימן רנ"ט, סעיף א'). לא רק בהמה, לא רק בגד, אלא כל אבידה שהיא.
לאחר מכן באים דינים רבים ומפורטים בנוגע לאופן הטיפול באבידה, שמטרתם לאזן בין שמירתה לבין מניעת הוצאות וטרחה מיותרות מן המוצא (סימן רס"ז, סעיפים י"ז-כ"ו), כולל רשות למכור בעלי חיים, באמצעות בית הדין, לאחר פרקי זמן מוגדרים. הא למדנו, כי המצוה התורנית איננה מוגבלת לבהמות, וכי ההיתר למכור אותן – מקורו כבר בתורה שבעל-פה.
דוגמאות אלו מלמדות, כי מי שמנסה להבין את התורה בכתב – ובוודאי את הצד ההלכתי שלה – בלא התורה שבעל-פה, צפוי להיכשל באי-הבנות ובטעויות בסיסיות. זה לא עניין דתי או אמוני; זה עניין של הדרך היחידה ללמוד ולפרש את התורה – בדיוק כשם שזו הדרך היחידה ללמוד ולפרש את החוק. חג שבועות שמח.