ישראל, יוון והאתגר הטורקי: לקראת מבחנים חמורים

ישראל ויוון ציינו (21 מאי 2020) את יום השנה השלושים לכינון היחסים הדיפלומטיים ביניהן, בין היתר בהודעה משותפת חגיגית של הנשיא ראובן ריבלין ומקבילתו (שתפקידה גם הוא סמלי בעיקרו) קטרינה סאקלארופולו, ובהרמת כוסית (בזום) של ראשי הממשלה בנימין נתניהו וקיריאקוס מיצוטאקיס. הודעותיהם ציינו את המפנה החד שחל ביחסים, בהשוואה לעשורים הראשונים לקיום המדינה (שבמהלכם העדיפה יוון במובהק את אינטרסיה בעולם הערבי – היא אף הצביעה ב-1947 נגד הקמת המדינה). בהמשך לכך – וכהמחשה למפנה זה – הגיעו לישראל (16 יוני), למפגש הבין-ממשלתי G2G)) הרביעי במניין בין שתי המדינות, ויחיד במינו בעידן הקורונה (שאף זכה לביקורת על עצם עריכתו בנסיבות אלה), מיצוטאקיס, עם רעייתו ובנו, ושישה שרים בממשלתו: שר ההגנה ניקולאוס פאנאיוטופולוס; שר החוץ ניקוס דנדיאס; שר האנרגיה ואיכות הסביבה קוסטיס חאצידאקיס; שר ההשקעות והפיתוח אדוניס גאורגיאדיס; שר התיירות חאריס תיאוחאריס ושר המדינה לענייני ממשל דיגיטלי וסייבר, קיריאקוס פייראקאקיס. כפי שעולה מן ההודעה המשותפת, נדון בין השרים המקבילים מגוון שיתופי פעולה ההולכים ומתהדקים בין שתי המדינות (וכן במשולש ישראל-יוון-קפריסין) בתחום הבריאות, שאי אפשר להפריז בחשיבותו כיום (שר הבריאות היווני – ואסיליס קיקיליאס, ידיד ישראל מובהק – לא השתתף במפגש אך אמור להגיע לביקור נפרד), וכן בנושאי האנרגיה, איכות הסביבה, "ערים חכמות", פיתוח החקלאות (בדגש על חקלאות ימית), עידוד השקעות, בדגש על מחקר ופיתוח, והגנת סייבר. בנסיבות האירוע, התמקדה תשומת הלב התקשורתית – לנוכח צימאונו של הציבור הישראלי, בעידן הקורונה, לאפשרות של יציאה מן הארץ – בשאלות התיירות והתעופה, והסיקור התמקד בהודעה על כוונת יוון לאפשר את חידוש הטיסות בראשית אוגוסט 2020. עם זאת, מנוסח ההודעה המשותפת הרשמית על נושאי הדיון, בדגש על ההגנה ומדיניות החוץ, עולה בבירור כי ברמה האסטרטגית עמדו במוקד המפגש הבין-ממשלתי ההיבטים הנובעים מן האתגר ההולך ומתעצם שמציבה מדיניותו הנוכחית של נשיא טורקיה, ארדואן.

הפִסקה המתייחסת לשיחות בין שרי החוץ, אשכנזי ודנדיאס, מונה נושאים חשובים שעלו בדיון, כמו תפקידה של יוון במאבק באנטישמיות (כולל על-פי הגדרת IHRA, שממנה עולה כי שלילת הציונות היא סוג של אנטישמיות), ותמיכתה בעמדות ישראל בדיוני האיחוד האירופי, בין היתר לגבי תוכנית "Horizon". בה בעת היא גם מונה – בפתח הדברים – את הדיון שהתקיים על המצב האזורי, וספציפית, בסוריה, לבנון, לוב, עירק ותימן. להוציא לבנון, שבה המעורבות היא אירנית, כל היתר הן זירות שבהן בוחשות בקדרה הן אירן והן טורקיה, ששאיפותיה האסטרטגיות מטילות את צילן על עתידו של מזרח הים התיכון (במאמר עיתונאי על הפעילות הטורקית הגדיר זאת באחרונה חוקר המכון יונתן ספייר כ"קשת ערעור היציבות"). כמו-כן, ההודעה המשותפת קובעת כי ישראל ויוון "קוראות לכיבוד הזכויות הריבוניות של כל המדינות במדף היבשתי שלהן ובמים הכלכליים בהתאם לחוק הים הבינלאומי המנהגי. אנו מתנגדים בתוקף לניסיונות להפר זכויות אלה באופן המסכן את היציבות במזרח הים התיכון ובים האגאי, מפר את הדין הבינלאומי, וסותר את קיומם של יחסי שכנות טובה. שתי המדינות תמשכנה לתאם את מדיניותן". גם אם טורקיה, או ארדואן, לא הוזכרו במפורש, ברור כי הדברים מכוונים בראש ובראשונה כלפי מזכר ההבנה שחתמו הטורקים עם ממשלת ההסכמה הלאומית (GNA) השולטת במערב לוב (טריפוליטניה), בנובמבר 2019. המזכר (שפרטיו המלאים נותרו חסויים) מתווה מפה של חלוקת המים הכלכליים במזרח הים התיכון כך שללוב יהיה גבול ימי משותף עם המים הכלכליים של טורקיה, ולמצרים לא יהיה גבול משותף עם יוון; מפה שהיא אפשרית רק אם מתעלמים כליל – בין היתר – מזכויותיה של יוון באזור האי כרתים. זאת, כאשר במקביל ארדואן משמיע רמזים בדבר האפשרות לפתוח מחדש את שאלת תוואי הגבול בים האגאי עם יוון. בשבועות שמאז המפגש הבין-ממשלתי המצב רק החמיר: על-רקע כוונות טורקיה לבצע חיפושי אנרגיה בקרבת כרתים – באזורים שהיא טוענת שהם שייכים לה – נשמעו הצהרות לוחמניות ואזהרות הדדיות מצד קצינים טורקיים ויווניים בכירים. למרות הזיכרונות (הקשים) שהותיר העימות בקפריסין ב-1974, האפשרות של מלחמה בין שתי מדינות החברות בנאט"ו הצטיירה משך שנים כרעיון הזוי, אולם בנסיבות הנוכחיות זו אפשרות שלא ניתן להוציאה מכלל חשבון. שר החוץ היווני הביע אומנם נכונות לשאת ולתת בתום לב וללא תנאים מוקדמים עם טורקיה על תיחום המים הכלכליים, אולם לארדואן אין בשלב זה סיבה להתפשר. זאת, על-רקע הישגיה הצבאיים של "ממשלת ההסכמה הלאומית" במערב לוב. כוחות ה-GNA, בגיבוי ההתערבות הצבאית הטורקית, הדפו את "הצבא הלאומי הלובי" של ח'פתר ושברו את המצור שהוטל על טריפולי; לפחות להלכה, יש כעת ביכולתה של ממשלת פאיז סראג' בטריפולי לממש את ההסכם עם טורקיה ללא פשרות, אלא אם התערבות צבאית נגדית של מצרים תהפוך את הקערה על פיה. מרכיב נוסף התורם לעליית המתח ולערעור היציבות האזורית הוא רצף הצעדים הפרובוקטיביים שארדואן נוקט חדשים לבקרים בניסיון לשוב ולבסס את ההגמוניה הפוליטית והרעיונית של מפלגתו האיסלאמיסטית, ה-AKP (ושל שותפיו מן המפלגה הלאומנית, ה-MHP), על פני יריביו מבית: הן הכמאליסטים החילוניים, והן אישים מקרב ה-AKP שפרשו על-רקע קרע אישי איתו. לאחרונה זכתה לתהודה עולמית החלטתו להיענות לפסיקת בית משפט טורקי להסב את כנסיית "איה סופיה" באיסטנבול למסגד. עוקצה של מדיניות זו מופנה בין היתר כלפי ישראל, אם לשפוט על-פי הקישור התכוף בטורקיה בין צעד זה לבין החזון של "שחרור" אל-אקצה.

במערכה מול השאיפות הטורקיות במזרח הים התיכון בוחשים בקדרה גורמים אזוריים ומעצמתיים נוספים שיש להם השפעה על מאזן הכוחות (ועמדותיה של ישראל צריכות להביא את מעורבותם בחשבון):

• עבור מצרים, הנתונה בצבת כפולה של אילוצים – מול אתיופיה בסוגיית הסכר, ומול מי שנתפס בעיניה כאיום המזוהה עם תנועת האחים המוסלמים בחזית הלובית – מדובר בסוגיה בעלת משמעויות קיומיות עבור המשטר. אזהרתו של סיסי לגבי "קו אדום" במרכז לוב – אזור סירת – יוצרת, לפחות להלכה, אפשרות של התנגשות חזיתית בין מצרים לטורקיה. יוון מעניקה תמיכה מלאה למהלכיה המדיניים של מצרים בלוב, אך ספק אם תוכל להתערב בעימות צבאי.

• צרפת מתאמת באופן עקבי את מהלכיה עם יוון ומעניקה גיבוי לעמדותיה. היא איננה מסתירה את תמיכתה בכוחות ה-LNA של ח'פתר ואת מורת רוחה ממדיניותה של טורקיה, עד כדי קרע גלוי בשורות נאט"ו וחילופי מהלומות מילוליים בין מאקרון לבין ארדואן. עם זאת, מעבר לניסיונות בודדים לסכל העברות אמל"ח מטורקיה לממשלת סראג', יכולתה להשפיע על מהלך המאורעות נותרה מוגבלת.

• למרות ההידברות האינטנסיבית שהיא מנהלת בדרג המדיני העליון עם טורקיה (ואירן) על עתיד סוריה, רוסיה רוחשת אהדה מטעמים דתיים והיסטוריים ליוון ולקפריסין, ובעיקר מעורבת במישרין (בעיקר באמצעות שכירי חרב שיש להם זיקה ישירה לקרמלין, אך כנראה גם בסיוע אווירי ישיר) במערכה נגד טורקיה בלוב, מתוך אינטרס לשלוט באזורי הנפט של המדינה (שמהם סולקו לאחר ההתערבות האמריקנית והאירופית נגד קד'אפי ב-2011), כמו גם מתוך עוינות עמוקה לאחים המוסלמים, שהם גורם דומיננטי בממשלת טריפולי.

• איטליה, לעומת זאת, שוברת באחרונה את אחדות השורה של המדינות החברות ב-EMGF (פורום הגז של מזרח הים התיכון) ומגלה אהדה כלפי משטר סראג' בטריפולי; התנהלותה משבשת את מבצע "איריני" של האיחוד האירופי, שנועד לאכוף את האיסור על העברות נשק ללוב, ומקשה על גיבוש עמדה מדינית אחידה.

חשיבות יתרה נודעת, בנסיבות אלה, לעמדת ארה"ב – שכבר הוכח בהקשרים אחרים שיש לה יכולת להפעיל מנופי השפעה יעילים על ארדואן (היועץ לביטחון לאומי הנוכחי, רוברט או'בריאן, היה לפני כן מעורב, מתוקף תפקידו כשליח נשיאותי מיוחד לענייני בני ערובה, בלחץ על טורקיה שהוביל לשחרורו של הכומר אנדרו בראנסון). עם זאת, הנשיא טראמפ מתנודד, ביחסו כלפי טורקיה, בין קצוות: קשר אישי עם ארדואן מחד-גיסא, ואזהרות בשפה גסה ובוטה מאידך-גיסא; ובשורות הממשל יש אנשי מפתח שעמדתם פרו-טורקית במובהק, המזהירים מפני דחיפתה של טורקיה לזרועותיה של רוסיה. בקונגרס יש תהודה רחבה יותר לעמדותיה של יוון, והדבר השתקף במהלכי חקיקה בעת האחרונה, כולל חידוש האופציה לסיוע צבאי (אומנם סמלי בעיקרו) לקפריסין. שגרירות ארה"ב בניקוסיה הודיעה (ב-8 ביולי 2020) כי הממשל ישלב את קפריסין החל מן השנה הבאה בתוכנית ההכשרה הצבאית IMET – International Military Education and Training, כפוף לאישור סופי של תקציב 2021; החלטה המעוגנת בחקיקה, ועוררה תגובה טורקית זועמת. הממשל עדיין בוחן את יישומם של מרכיבי החקיקה הנוגעים להסרת אמברגו הנשק על קפריסין.

גם אם יחריפו העימותים במזרח הים התיכון, עד כדי הידרדרות לקראת עימות צבאי, לא תוכל ישראל להיות מעורבת במישרין בלחימה, לא לצד יוון או קפריסין ולא לצד מצרים בלוב. ההגינות מחייבת להבהיר זאת מבעוד מועד. בראש ובראשונה, על צה"ל להיות כיום דרוך כמיטב יכולתו לקראת מאבק, שעשוי בנקל להגיע לכלל התלקחות בחזית הצפון, עם אירן ושאיפותיה בתחום הגרעין, על כל הסתעפויותיו האפשריות. אין פירוש הדבר שאין לישראל תפקיד במאזן הכוחות. יש שורה של תחומים שבהם היא יכולה וצריכה לעמוד שכם אל שכם עם יוון (ועם שותפותיה האחרות ב-EMGF, כאשר צרפת, שביקשה להצטרף לפורום, ממלאת תפקיד אסטרטגי, גם אם איטליה מראה סימנים של אובדן דרך.

• •בממד המודיעיני – המציאות המשתנה במזרח הים התיכון מחייבת התאמות בצי"ח (ציון ידיעות חשובות, ההנחיה הקובעת את סדר היום של גורמי האיסוף) בהקצאת המשאבים ואף במבנה המערך המחקרי של קהילת המודיעין, גם אם האיום האירני והמכלול הפלשתיני חייבים מטבע הדברים להישאר בראש סדר העדיפות. העמקת שיתוף הפעולה עם יוון בתחום זה (והמשך שיתוף הפעולה המודיעיני עם מצרים) הם מרכיבים הכרחיים בהיערכות נכונה אל מול האתגר המסתמן מצד טורקיה.

• בהיבטי שיתוף הפעולה הביטחוני – לפעילות משותפת, בדגש על תרגילים של חילות האוויר והים (וביתר שאת, בשילוב כוחות אמריקניים), כמו גם לנושאי רכש ומו"פ, יש משקל הן בהידוק הקשר והן בשימור מאזן הכוחות האזורי. הדברים באו לידי ביטוי במפגש הרמטכ"לים של שתי המדינות. למרות המגבלה הברורה והגלויה שצוינה לעיל, יש לכל אלה בכל זאת אפקט מרתיע. בכל מקרה, צריך לחזק את חיל-הים הישראלי מול התחמשות ימית טורקית.

• מול הזירה האמריקנית – עמדות ממשל טראמפ, מחד-גיסא, וחקיקת הקונגרס, מאידך-גיסא, יכולות להיות "הנקודה הארכימדית" שתביא לשינוי בהתנהלות הטורקית ולחסימת אופק השאיפות המסוכן של ארדואן. ישראל ויוון, בסיוע פעיל ומשולב של קהילות הפזורה של שני העמים (בארה"ב, ולא רק בה) יכולות למלא תפקיד מדיני מעצב בסוגיה זו, ויפה שעה אחת קודם.