רצה למרחקים ארוכים

מה נדרש להצלחה באקדמיה כפי שמצאת במחקרייך על הממשק בין בית ועבודה? קוליק: "הקריירה שלי אינה מאפיינת את הדור החדש, כי עבור הדור החדש הקריירה היא מהירה מאוד. אני הייתי הטיפוס המשלב שעושה 'גם וגם', אבל בעידן שלי עדיין לא הייתה מוכנות לתפישה הזאת. קיבלתי את התארים האקדמיים שלי, בשלב מאוחר יחסית לקצב האקדמי היום. בגיל 40 קיבלתי תואר דוקטור, ובגיל 50 קיבלתי תואר פרופסור חבר, ומאוחר יותר פרופסור מן המניין. במהלך השנים פיתחתי הבנה לגבי מה צריך לאמץ כדי להצליח באקדמיה. אני מסכמת זאת בשלושה אל"פים - אינטליגנציה, אנרגיות ואינטגריטי. הסבירי את משולש ההצלחה הזה. "כשאני מדברת על אינטליגנציה, אני לא מתכוונת רק לרכיב הקשיח שבה, אלא גם לאינטליגנציה הרגשית, לכל המורכבות השלמה הטמונה במושג. באקדמיה המרכיב הזה חשוב ביותר. צריך לדעת לתמרן באקדמיה, שהיא מקום פוליטי מאוד. צריך להרגיש את הדופק, לדעת באיזה תחום להיות, ולקבל את ההחלטות הנכונות. התמרון הזה והיכולת לראות את המפה הפוליטית הם פרמטרים חשובים מאוד. אני רואה זאת גם אצלי וגם בקרב עמיתים שלי. "מבחינת האנרגיות, העשייה באקדמיה ובוודאי ההצלחה בה, היא ריצה למרחקים ארוכים, ודרושות לשם כך אנרגיות אדירות. צריך ללמוד מטעויות, לא להתייאש, להסתגל וללמוד כיצד להתמודד. לאורך השנים, למדתי שאנרגיה היא לא מושג סטטי. כלומר, צריך לקחת עליה אחריות. יש אנשים עם אנרגיות רבות וחזקות, אך אין זה מספיק. צריך לדעת כיצד לנהל אותן. בחיי היומיום, אנו מדברים, על ניהול זמן, ניהול בריאות, וניהול מערכת יחסים, אבל אנחנו פחות נותנים את הדעת על הצורך לניהול אנרגיות נפשיות. היכולת לנהל אנרגיות נפשיות היא מיומנות נרכשת אך חשיבותה מכרעת. יש תקופות שצריך להגביר את קצב העשייה ותקופות אחרות שיש להאט על-מנת לצבור כוחות. זהו תהליך שיש לנהל אותו מתוך מחשבה והקשבה לעצמנו ולדופק ההתרחשויות בסביבה. "אינטגריטי, יושרה, הוא פרמטר נכון בחיים וגם באקדמיה. ישנם המון ממשקים באקדמיה, את עובדת מול הרבה גורמים - סטודנטים, עמיתים באקדמיה, עמיתים מחו"ל ויש גם את המתאם הפוליטי בין כל הגורמים הללו. את רוצה להתקדם, אבל תמיד צריך לזכור לשמור על היושרה. שלושת הרכיבים הללו, כל אחד הוא בפני עצמו, אך הם חלק מאשכול אחד. אם נאמץ רק את אחד הרכיבים, אנו עשויים להיכשל. שלושתם שלובים זה בזה".

כיצד את מנהלת את האנרגיות שלך? קוליק: "יש כל מיני אסטרטגיות לניהול אנרגיות בממשק שבין הבית ובין העבודה. אני אימצתי את האסטרטגיה של עבודה קשה, שאני מכירה עוד מהילדות. בבחירה באסטרטגיה הזאת, כדי לשרוד את התהפוכות של המתח בין הבית ובין העבודה, אני מסמנת כוכבית, כי זאת אסטרטגיה לטווח קצר. האנרגיות נגמרות. מה שאימצתי במסע האקדמי שלי, הוא הצורך לעבוד קשה, אבל לאורך זמן. פיתחתי מיומנות לשמר, לחדש ולווסת את המשאב של האנרגיה, כך שיישאר ברשותי לאורך זמן. באקדמיה זה כמו בצנטריפוגה, אם אתה לא מסתובב במהירות, לא משנה באיזה גיל אתה, אתה פשוט נפלט מהמערכת". רכיב התשוקה לעשייה אף הוא חלק מהצלחת האסטרטגיה של עבודה קשה לאורך זמן? קוליק: "זהו רכיב בעל חשיבות מכרעת. הפיתוי להרים ידיים הוא גדול מאוד, כי התחרות היא גם גדולה מאוד והמסגרת היא אינדיבידואלית. אני מדגישה זאת, כי בעבודות אחרות, יותר מאשר באקדמיה, יש לרוב גם את מרכיב עבודת הצוות. באקדמיה יש עבודת צוות בחלק מהתחומים, כגון במדעי החיים, אבל במדעי החברה, את מירב המחקרים שלי אני עושה לבד, כמו גם את העשייה האקדמית. את מסיימת הרצאות עם הסטודנטים ואת לא מגיעה למעבדה עם עוד אנשי צוות, את מגיעה למשרד שלך. את לבד במובן מסוים ולא תמיד יש לך את התמיכה, כמו בדיסציפלינות אחרות. באקדמיה, באופן כללי, עבודת צוות היא לא תמיד הכרחית, כי את יכולה לעשות את המחקר שלך לבד ולפרסם אותו תחת שמך בלבד וזה בסדר". ההתנגשות בין בית לעבודה מועצמת יותר בקרב נשים ומגזרים שונים? קוליק: "בקרב נשים, ההתנגשות הזו באה לידי ביטוי באופן מועצם. יש את זמן העבודה באקדמיה אבל יש גם נפח עבודה גדול בבית. במשך השנים, חקרתי את חווית המתח וגם כיצד ניתן להתמודד עם המתח הזה, גם במגזרים השונים - במגזר החרדי, במגזר הערבי, וכמובן בחברה הישראלית בכללותה וגם בקרב סטודנטים לומדים ועובדים, שזו אוכלוסייה ייחודית. בהקשרים המסורתיים של החברה הישראלית, למשל, תחושת הניגודיות בין הבית לעבודה לא כל כך פוגעת ברווחה הנפשית, כי היא נתפשת כחיונית לטיפוח המשפחה ולקידומה, ונשים מוכנות לשלם מחיר זה". האם מצאת שינוי באופן ההתמודדות בקרב נשים בעידן הקורונה? קוליק: "במחקר שערכתי בגל הראשון של מגפת הקורונה, חקרתי את הדרך שבה אימהות עובדות מנהלות את ההתנגשות בין הבית לעבודה. מצאתי שאסטרטגיות שהצליחו לנשים בעלות קריירה ומשפחה לפני עידן הקורונה, קרסו בתקופה זו. בשל החשש להדביק את המבוגרים במשפחה, לא היה ניתן לגייס את עזרת הסבים והסבתות, כדי להעסיק את הילדים כשמערכת החינוך הושבתה. אסטרטגיית ההתמודדות היחידה שעבדה בתקופה זו, הייתה לגייס כוחות ולסמוך רק על עצמן, תוך ניהול עצמי נכון. לאתר את הזמן הכי שקט בבית ואז לבצע בו מטלות הדורשות ריכוז הנוגעות לעבודה המקצועית. ארגון והתעלות היו גם אסטרטגיות שכיחות בקרב נשים בתקופת הקורונה".

לפני מספר שנים הצטרפה קוליק למיזם של הג'וינט והממשלה, שהמטרה שלו הייתה למנף את ההתנדבות בארץ. במיזם זה שימשה כראש פורום מחקר, והחיבור שלה למיזם הניע אותה לחקור מתנדבים. כך ביצעה מספר מחקרים בנושא מתנדבים מבוגרים ומתנדבים עם נכויות. בשני המחקרים האחרונים בתחום ההתנדבות, חקרה גם את חווית ההתנדבות בשני מצבי החירום, האחד מעשי ידי אדם (מבצע צוק איתן) והשני מעשה הטבע (מגפת הקורונה). למרות שבשני המקרים מדובר במצבי חרום הרי שהם שונים מהותית זה מזה, כך היא מסבירה. בתקופת הקורונה רב הנסתר על הגלוי ואי-הוודאות גדולה. לאיום הקיומי מתווסף גם המשבר הכלכלי בשל פליטת אנשים רבים משוק העבודה. את המחקר ערכה בשיתוף פעולה עם המועצה הלאומית להתנדבות ופיקוד העורף. כיצד נבחנה חווית ההתנדבות בצוק איתן ובזמן קורונה? קוליק: "מטרת המחקר הייתה לבחון הבדלים בין חוויית ההתנדבות בשני מצבי חרום: מבצע צוק איתן ומגפת הקורונה. במחקר השתתפו 993 מתנדבים, מתוכם 498 בצוק איתן ו-504 במגפת הקורונה. חוויית ההתנדבות נבחנה באמצעות שלושה היבטים: מניעי ההתנדבות, שביעות רצון מההתנדבות ומחויבות להתנדבות, שהוערכה על-ידי שלושה מדדים המתייחסים לעתיד: תדירות ההתנדבות, כוונה להתנדב, וכוונה להמליץ למכרים להתנדב. המחקר נערך בשיטת Mixed Method שבה רוב הנתונים נאספו באמצעות שאלונים שהופצו בקישור אלקטרוני. בחלק האיכותני נערך ניתוח תמטי של תשובות המשתתפים לשאלה פתוחה, שבה הם התבקשו לתאר רגעים מיוחדים שחוו בהתנדבות". באילו היבטים מתמקדת חוויית ההתנדבות בשתי התקופות? קוליק: "מהמחקר האיכותני עולה, כי הרגעים המיוחדים שחוו מתנדבי הקורונה קשורים לחוויות מרגשות בהיבט האישי, ואילו הרגעים המיוחדים בקרב מתנדבי צוק איתן נשאו אופי הממוקד במוטבים ובקהילה. אחת המסקנות העולות מהמחקר היא, כי לעומת ההתנדבות במבצע צוק איתן, אופיה של ההתנדבות במגפת הקורונה היה מעורב, בהיבט של מניעי התנדבות. כלומר, בצד המניע של סולידריות חברתית שאפיין את שני מצבי החירום, מתנדבי הקורונה התאפיינו ברמה גבוהה יותר של מניעים אישיים המתבטאים במניעים אינסטרומנטליים ובמניעים של בריחה מהמציאות באמצעות ההתנדבות. בהשוואה, בשני מצבי החירום נמצא כי המניע של בריחה מהמציאות באמצעות ההתנדבות, אינו תורם לחוויה חיובית בהתנדבות, ובמבצע צוק איתן מניע זה אף מפחית את המחויבות להתנדבות. "עוד עולה מהממצאים, דמיון במערך המשתנים המסבירים את המחויבות להתנדבות בעתיד. נמצא כי בשני מצבי החרום היא מוסברת על-ידי התנדבות בשגרה, מניעים של סולידריות חברתית ושביעות רצון כללית מההתנדבות. מכלל ממצאי המחקר עולה כי ההתנדבות במגפת הקורונה נשאה אופי מעורב וסגנונה היה רפלקטיבי-קולקטיבי, ואילו במבצע צוק איתן אופיה היה קולקטיבי-קהילתי יותר, והיא התבססה על מניעים הקשורים לאחר". האם נשים וגברים נבדלים זה מזה בחוויית ההתנדבות? קוליק: "גברים מתאפיינים באוריינטציה אינסטרומנטלית בהתנדבות, יותר מאשר נשים, וראיית ההתנדבות כגורם העשוי להיטיב עם המתנדב, מודגשת יותר בקרב גברים. נשים לעומת זאת מאופיינות במכוונות נמוכה יותר מגברים להתנדב בעתיד, נטייה שייתכן שהיא קשורה, לתפקידי המגדר ולתפקיד הטיפולי של הנשים. יתר על כן, כאשר תפקיד ההתנדבות הוא בנוסף לתפקיד האימהי ותפקיד העבודה, חוויית הקושי בקרב נשים רבה יותר, וזו בתורה מפחיתה את רצונן של נשים להתנדב בעתיד". אילו עוד הבדלים מצאת בין התנדבות בצוק איתן ובין התנדבות בעידן הקורונה? קוליק: "אחד ההבדלים הבולטים היה בשימוש בערוץ הווירטואלי באמצעות התנדבות מקוונת, בעידן הקורונה. מהמחקר עולה, שמתנדבים היו שבעי רצון מההתנדבות בערוץ זה, ולמרות שהוא לא כרוך במגע פנים אל פנים עם המוטבים, המתנדבים הרגישו בעת ההתנדבות הווירטואלית תחושת קירבה למוטבים. הם העריכו שההתנדבות תורמת להם באופן איש, מסייעת להם בהתמודדות עם המגיפה ואף תורמת לפיתוח קשרים חברתיים ואינטראקציות אנושיות חיוביות ומהנות. "הקורונה כאן כדי להישאר. לכן נראה שאחת ההמלצות היישומיות של המחקר מופנית לגופים המפעילים מתנדבים בארץ. יש לתת את הדעת על פיתוח צורת ההתנדבות המקוונת וללמד מתנדבים בקורסים מזורזים כיצד ניתן לשכלל ולהרחיב את השימוש באמצעים וירטואליים. זאת על-מנת להרחיב את העשייה המבורכת הטמונה בהתנדבות ולממש את הערך של כל ישראל ערבים זה לזה".

כיצד את תופשת את החשיבות של תפקידך כמנטור לדור ההמשך, בכובע שלך כמרצה בכירה? קוליק: "זאת משימה לא פחות חשובה מהכובע שלי כחוקרת. את מגיעה לשלב מסוים בחיים שאת גם רוצה לתת ולהנחיל לדורות הבאים, להעביר את זה הלאה. בשנים האחרונות אני נהנית מאוד מההוראה, ולא רק מההוראה, אלא בפרט מההוראה של אנשים צעירים. נהניתי מהאינטראקציה דווקא עם סטודנטים מהשנה הראשונה, שמגיעים עם הברק בעיניים וסקרנות לדעת. זה לא רק ללמד אותם, אלא להעביר אותם תהליך חברות באוניברסיטה. "אחת המטרות שלנו כמרצים היא לדעת שבהוראה תמיד קיימת הסכנה לשחיקה נפשית, ואנחנו חייבים לזכור שהתפקיד שלנו הוא לתת לסטודנטים את השירות הזה בצורה הטובה ביותר, לנסות להתמודד עם השחיקה הנפשית שלנו ולהעביר תכנים חיוביים. היה לי, למשל, קורס גדול מאוד של 90 איש, ובכל שיעור הקדשתי את החלק הראשון לאקטואליה, כדי לחבר את נושא הלימוד לחיים שלהם ולמה שקורה כאן ועכשיו, למציאות. אמרתי להם 'קחו את המושגים, צאו החוצה ונסו ליישם אותם במציאות'. הם הביאו את התכנים שלהם לכיתה וזאת הייתה חוויה אדירה בשבילי. זה הופך את הלימוד לפעיל ומעניין יותר וכמובן למהנה. גם אני למדתי רבות מהם. נקודת המבט הרעננה שלהם היא תמיד מפתיעה ועוררה אצלי שאלות, למרות היותי בעלת הידע והניסיון". האם בבר-אילן יש התייחסות מכוונת למטרה הזאת של גיוון ושיפור ההוראה? קוליק: "בבר-אילן יש יחידה שנועדה לשיפור ההוראה, הנקראת Micro Teaching, ומציעה צורות הוראה שונות. למשל, מקליטים הרצאה של המרצה ולאחר מכן יושבים עם המדריך ומנתחים את כל הפרמטרים - שפת הגוף, המלל, המסרים ואת הסינכרוניזציה. כלומר, מנתחים את יחידות ההרצאה שלך ונותנים לך משוב. זה חשוב ביותר, כי הדור הוא דור אחר וקיימת תחרות גדולה מאוד בין האוניברסיטאות. צריך תמיד למצוא דרכים להמציא את עצמנו מחדש או לגוון, כדי שנהיה מעניינים לעצמנו ואז גם לאחרים. האקסיומה הזאת שבכל נתינה יש קבלה חזרה, קיימת בהוראה בדיוק כפי שהיא קיימת בהתנדבות. גם הוראה היא דרך להחזיר לחברה את מה שהיא נתנה לך". קוליק מצויה כעת בתהליך של כתיבת ספר שנקרא 'לבלוב בימי שלכת', בו היא מתכוננת אולי לשלב ה'פוסט אקדמי' ומנסה למצוא את התמהיל שבו אפשר לפרוח גם בימי שלכת. לדבריה, מדובר בספר מחקר שבו היא מנסה להבין על-ידי מחקר איכותני וכמותי, מה יש אצל אותם אנשים הנמצאים בתקופת הפרישה מהעבודה, שמאפשר להם להמשיך ללבלב, שהרי יש כל כך הרבה אובדנים בפרישה. האם זאת התשוקה לעשייה, האם זאת פילוסופיית חיים, או אולי הסתכלות פנימה. ליאת קוליק מנסה לגלות את הסוד ומאמינה שגם בימי שלכת יש פרחים שצומחים. כאשר אני שואלת אותה האם היא חושבת שאי פעם תוריד את הרגל מדוושת הגז, היא מנידה בנחישות ראשה בשלילה ומוסיפה: "צריך למצוא את המינון הנכון בכל תקופת חיים ואת הנתיבים הנכונים להתנהל בהם וכמובן לדעת לנהל את האנרגיות. למצוא את הצבע והמינון הנכון להמשיך בעשייה. זה עניין עצמי, לא קשור תמיד לטיפול פסיכולוגי. זאת אומנות, לדעת לחזק את האנרגיות ולדעת מתי להרפות, וצריך לעבוד על זה".