1. הססמה החדשה של תומכי בנימין נתניה היא: "10,000 איש רוצים לבטל את הצבעתם של 2 מיליון". הכוונה כמובן למספר המפגינים נגד נתניהו בהשוואה למספר הקולות שקיבל הליכוד בבחירות האחרונות. נניח בצד את העובדה שמדובר בטיעון מספרי מופרך: מספר המפגינים מוגבל בשל תנאי המקום והזמן, בעוד מספר המצביעים אינו מוגבל. נתמקד בטענה עצמה, שהיא מסוכנת ביותר.
מה בעצם אומרים לנו? שאם 2 מיליון איש בחרו באדם מסוים, אסור להפגין נגדו. אין שום דרך אחרת להבין את הטענה הזאת. אין שום סיבה שלא להבין אותה כפשוטה: 2 מיליון איש בחרו בנתניהו, ולכן אין לגיטימיות להפגנה של 10,000 איש נגדו.
זוהי אמירה שמשמעותה אחת ויחידה: דיקטטורה. העיקרון מספר אחת בדמוקרטיה הוא, שמותר לאזרחים למתוח ביקורת על השלטון ולמחות נגדו בכל עת ובכל דרך, כמובן במגבלות החוק. הדבר הראשון שנאסר בדיקטטורה הוא זכות המחאה. כדי לרסק זכות זו, משטרים דיקטטוריים מכניסים לכלא את מתנגדיהם, סוגרים אמצעי תקשורת ביקורתיים, שולחים חיילים לרחובות ומציבים טנקים בכיכרות.
בדמוקרטיה מותר לאדם בודד להפגין נגד
ממשלה שקיבלה 99% מהקולות. בדמוקרטיה מותר לקרוא להפלת הממשלה בדרכים חוקיות. בדמוקרטיה מותר לנסות ולשכנע את נבחרי העם להחליף את הממשלה. בדמוקרטיה מותר למיעוט לומר שהכרעת הרוב הייתה שגויה. מי שאינו מבין את זה או רוצה להתעלם מזה - שואף להשליט עלינו דיקטטורה.
2. ב-31 בדצמבר 1973, חודשיים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים, הלכו אזרחי ישראל לקלפיות לבחור את הכנסת השמינית, בחירות שנדחו בשל המלחמה. המערך בראשותה של
גולדה מאיר - אותה מפלגה ואותה ממשלה שהובילו למחדל ולאלפי הקורבנות - קיבל 51 מנדטים; מפלגות-הלווין הערביות שלו קיבלו עוד שלושה מושבים, וביחד היה לו כמעט רוב מוחלט. יחד עם המפד"ל והליברלים העצמאיים (ל"ע) הייתה לגולדה קואליציה של 68 חברי כנסת וממשלתה הושבעה ב-10.3.1974.
לממשלה הזאת הייתה לגיטימיות מוחלטת. המפלגה הגדולה ביותר והעומדת בראשה זכו באמון הציבור. הרוב הקואליציוני שלה היה יציב. אבל היא קרסה בתוך חודש וכיהנה פחות משלושה חודשים, משום שגולדה התפטרה ב-11.4.1974. הסיבה: תנועת המחאה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. התנועה הזאת החלה בפברואר 1974 עם אדם בודד - קצין המילואים מוטי אשכנזי, אשר התייצב מול משרד ראש הממשלה ופתח בשביתת רעב. אשכנזי, כפי שהוכיחה דרכו בשנים הבאות, היה איש מרכז-שמאל. אבל הוא דרש את התפטרותם של גולדה מאיר ומשה דיין, כמי שנשאו באחריות למחדל. עד מהרה הצטרפו אליו רבבות אזרחים נוספים, ללא כל שיוך פוליטי.
ב-1.4.1974 פורסם דוח הביניים של ועדת אגרנט, אשר הטיל את כל האחריות על הדרג הצבאי ובראשו הרמטכ"ל, דוד אלעזר, וראש אמ"ן, אלי זעירא. הוועדה ניקתה מאחריות את גולדה ודיין. כעת הייתה להם לגיטימיות כפולה: גם בקלפי וגם בוועדת חקירה ממלכתית בראשותו של נשיא בית המשפט העליון. אבל המחאה רק גברה, ועשרה ימים מאוחר יותר הסתיימה הקריירה של גולדה. איש לא העז לטעון שהמחאה פסולה משום שהציבור אמר את דברו בקלפי. איש לא העז לטעון שגולדה אינה נושאת באחריות משום שוועדת חקירה קבעה כך. ובצדק.
3. הכנסת אישרה ב-22.3.1979 את הסכם השלום עם מצרים ברוב עצום של 95 מול 18. הוויכוח הכואב ביותר היה סביב פינוי חבל ימית; הכנסת החליטה שיש לשלם את המחיר תמורת השלום. ב-30.6.1981 התקיימו הבחירות לכנסת העשירית והליכוד ניצח עם 48 מנדטים. הסכם השלום קיבל הן את אישור הכנסת הקודמת ברוב מוחץ, והן את אישור הציבור בבחירות שנערכו אחריו.
העיר ימית פונתה ב-21.4.1982. אלפי מפגינים התבצרו בה וצה"ל נאלץ לפנותם בכוח. איש לא העז לטעון שהמחאה אינה לגיטימית בשל האישור מראש של ההסכם בידי הכנסת ובשל האישור בדיעבד שלו בידי הבוחרים. ובצדק.
4. טענה נוספת של תומכי נתניהו היא, שאין להעמידו לדין משום שהציבור בחר בו למרות כתב האישום נגדו. גם זו טענה שמשמעותה דיקטטורה: מתן חסינות לשליט רק משום שהוא שליט, תוך המרת ההליך המשפטי בהליך פוליטי.
בהקשר זה מנופפים תומכי נתניהו ב"חוק הצרפתי": נשיא צרפת חסין מהליכים פליליים בעת כהונתו. אלא שיש שלוש עובדות קטנות שהם שוכחים לציין: הבחירות לנשיאות צרפת הן אישיות ולא מפלגתיות, כהונת הנשיא מוגבלת לעשר שנים ויש סיבה לכך שהחוק הזה אינו קיים במדינות אחרות - הוא פוגע בצורה קשה בעקרונות שלטון החוק והשוויון בפני החוק, ולמעשה הופך את הנשיאות לעיר מקלט לעבריינים.
חסינות דומה קיימת בארה"ב, שם - לפי הפרשנות המקובלת של החוקה - לא ניתן להעמיד לדין את הנשיא בעת כהונתו על עבירות פליליות רגילות. אבל גם כאן יש שלוש נקודות חשובות: הבחירות הן אישיות, הכהונה מוגבלת לשמונה שנים וניתן להעמידו לדין בסנאט על עבירות כגון קבלת שוחד. חוץ מזה, כפי שכבר נאמר כאן, אי-אפשר להעתיק פיסה קטנה מתוך שיטה שלמה - הן הצרפתית והן האמריקנית - ולהשתיל אותה לתוך שיטה שונה לחלוטין.
בדמוקרטיה הבחירות אינן מוכרעות בבית המשפט, והליך פלילי אינו מוכרע בקלפי. רק בדיקטטורה מקבל השליט מעמד על-חוקי, שהוא במידה רבה גם מעמד אל-חוקי. מי שטוען שלנתניהו מגיעה חסינות בפועל בגלל תוצאות הבחירות (ונזכיר: הבחירות אצלנו הן מפלגתיות, לא אישיות) - רוצה לתת לו מעמד של דיקטטור.
5. עוד אנחנו שומעים מחוגי הימין, שלא ייתכן שבית המשפט העליון יפסוק בניגוד לדעתם של נבחרי הציבור. כדי למנוע את המצב הזה, מדברים שם על בחירה פוליטית של שופטי בית המשפט העליון. ושוב, מציעים לנו לקחת חלק קטן מן השיטה הפוליטית האמריקנית ולהלביש אותה על השיטה שלנו - למרות שהדמיון היחיד בין שתי השיטות הוא קיומן של בחירות.
רק בדיקטטורה בית המשפט כפוף לממשלה. רק בדיקטטורה נמחקת ההפרדה בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. רק בדיקטטורה השלטון מצפצף על בית המשפט או מנסה להלך עליו אימים. בדמוקרטיה בית המשפט הוא הפרשן המוסמך של החוק (והחוקה, ככל שיש כזאת) - והכל מחויבים להישמע לו, מראשון השליטים ועד אחרון האזרחים. בדמוקרטיה אם הפסיקה אינה נראית לרוב של הנבחרים, הם יכולים לשנות את החוק עליה היא מתבססת - בתנאי שהדבר נעשה בתוך המסגרת של כללי המשחק הדמוקרטיים.
מי שרוצה שבית המשפט יפסוק בהתאם לרוב המשתנה בכנסת או לדעות המשתנות בממשלה - רוצה להפוך את ישראל לדיקטטורה. מי שרוצה שבית המשפט יאבד את עצמאותו - רוצה להפוך את ישראל לדיקטטורה בה הרוב ימחץ את המיעוט. מי שרוצה לסרס את מערכת המשפט - רוצה להפוך את ישראל לדיקטטורה, למענו של אדם אחד ויחיד:
בנימין נתניהו.