ומה אימא שלך אמרה לך כשהיא מזהה שהתפוח נפל על הגזע של אבא, אני מתעניין. "מה היא אמרה?", שואל אלבשן רטורית וצוחק, "התכוונת מה היא אומרת! זה לא משהו שקרה בעבר, ונגמר. זה קורה עד היום, כשאני כבר בן 51 והיא בת 84. כשרק התחלתי להיות עורך-דין כתבתי, במסגרת פעילותי בעמותת 'ידיד', מכתב לאהרן ברק ובו תקפתי אותו על עמדה מסוימת שלו. ב'הארץ' הייתה ידיעה קטנה על כך. רצתי בגאווה עם גזיר העיתון להראות לאמי, אבל מה ששמעתי ממנה היה 'לא למדת כלום ממה שקרה לאבא'. כך זה היה בעבר וכך זה גם היום, כשאני תוקף את המערכת המשפטית או כשאני תוקף את ביבי. לא משנה מי המותקף הבכיר שלי - אצלה תמיד זה מוביל לתוכחה שלא הפקתי לקחים". כשאמא שלך אומרת לך "לא למדת כלום" במשתמע היא גם אומרת "אבא לא היה בסדר", אני מחליט לגרד קצת את קצה המורסה המשפחתית. "כן ולא", הוא מגיב. "אתה צריך להבין שהיא ניהלה לבדה משפחה במצב של מחסור כלכלי. היא הייתה מורה לתנ"ך ועבדה מסביב לשעון. בדקה מבחנים, לא רק של תלמידיה, כבר מ-5 בבוקר. בחופשות נסעתי איתה לירושלים, שם היא הפקידה אותי אצל קרובי משפחה ומיהרה למשרד החינוך לבדוק בגרויות. מעולם לא יצאה לשנת שבתון, כי רצתה להרוויח יותר. למאבקים של אבא שלי היה גם מחיר כלכלי". וה"לא למדת כלום" המוכיח שלה נאמר גם כשאלבשן זרק, כמעט כלאחר יד, משרה נחשקת שקיבל כעורך-דין מתחיל מפירמה שנמצאת בצמרת הפירמות המשפטיות בישראל. "זה היה לאחר שסיימתי את הסטאז' אצל שופט העליון טירקל", הוא משתף. "ומי שמסיים סטאז' בעליון הרבה דלתות נפתחות לפניו. התקבלתי למשרד מאוד מאוד מוביל. ביום הראשון לעבודתי נדרשתי לייצג נושה נגד בעל חוב אומלל. שש שעות אחרי שנכנסתי לאותו משרד, הודעתי להם שאני עוזב ולא חוזר. מאז ועד היום לא עבדתי כעורך-דין שמקבל שכר טירחה על עבודתו, ואני לא מצטער על כך. אבל כשאמא שלי שמעה על נסיבות התפטרותי ביום הראשון לעבודתי, דעתה כמעט נטרפה עליה וכמובן אמרה פעם נוספת שלא למדתי כלום ממה שקרה לנו". אלבשן שירת ב-8200 ולאחר לימודי משפטים בירושלים והתמחות בעליון ייסד וניהל את המחלקה המשפטית של עמותת 'ידיד', המסייעת לנזקקים בקהילה בתחומים שונים. לאחר כמה תחנות נוספות מונה לדיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. 'ראש בקיר' ודון-קישוטיות הולכים בהרבה מן המקרים עם יחסי אנוש פגומים. בשיחות אקראי שערכתי עם כמה מתלמידיו לשעבר, הם שירטטו רישום שמשתקף ממנו מרצה חביב, לבבי, ואפילו נערץ על תלמידיו; ועל אדם עם יושרה אישית ויושרה חינוכית. מצד שני, קנאי-עד-המוות בוודאי שהוא לא. כשצריך הוא יודע 'לבלוע את הרוק' ולהפוך דף. אינדיקציה מעניינת לכך ניתן לראות בראיון שנתן לפני קרוב ל-20 שנה לשרה ליבוביץ-דר ב'הארץ'. שם הוא התוודה בפניה עד כמה קשה היה לו לשתף פעולה עם ההסתדרות, נגד רפורמות נתניהו כשר אוצר. "את לא מתארת לעצמך איזו הרגשה משונה הייתה לשבת שם (בבית הוועד הפועל). יש לי משקעי ילדות ביחס להסתדרות. אבי חשף שחיתויות. ההסתדרות לא עזרה לו ואפילו שיתפה פעולה עם ההנהלה. המאבק קיצר את חייו". מה אתה עוד זוכר כילד מאביך, אני שואל. "כלום. ממש כלום", הוא עונה. "אני זוכר לאחר מותו שפתחתי את המגירות שלו, בתקווה שאולי אמצא שם דברים שהוא כתב עליי או אליי - ולא מצאתי. תראה, הרומן הראשון שכתבתי 'תמיד פלורה' היה רק בגלל החשש שאולי אמות מוקדם והילדים שלי לא יזכרו כלום ממני. ולכן כשהבת הבכורה שלי נולדה, הדבר הראשון שעשיתי היה לכתוב את אותו ספר, שיש בו הרבה מוסר השכל לחיים. שאם אמות טרם זמני לפחות יהיה לה את זה, ולא רק תכתובות ותלונות למבקר המדינה".

פרופ' יובל אלבשן גרוש ("אם הייתי יודע עד כמה גירושים דומים למוות - לזוג עצמו ובעיקר לילדים - הייתי עושה מאמץ גדול יותר לשמר את הנישואים") ואב לבת (23) ולבן (18). הוא מארח אותי בדירתו הירושלמית, לא רחוק משדרת המוזאונים. אנחנו יושבים בפינת האירוח לצד חלון ענק, שמבעדו משתקף הנוף הקסום של הגן הבוטני. בחלל הציבורי הקטן של הדירה ריהוט בסגנון ענתיקה, וכצפוי הבית גדוש בספרים: חלקם בספרייה וחלקם מחוצה לה - במׇעַרוֹם, זה על גבי זה. על השידה מוצבות שתי תמונות מעניינות ולא מקריות. בראשונה בעל הדירה בחברת הסופר עמוס עוז. הקשר של אלבשן עם עמוס עוז החל כשכתב את ספר הביכורים שלו ושלח לעוז את הטיוטה לשמוע את דעתו. הסופר המיתולוגי הזמין אותו לשיחה ומאז נוצר קשר איתן ביניהם. לא בלי סיבה. "עמוס התייתם מאִמו בגיל שאני התייתמתי מאבי - בגיל 12", אומר אלבשן. "למרות שאצלו הרקע למוות היה שונה. היא התאבדה". אבל בסיפורו האישי של עוז היה מרכיב נוסף ששימש עבור אלבשן, כך נראה, כעין כדור אקמול לכאבי נפש. "עמוס סיפר לי שאביו תמיד ביקר אותו בחריפות בפניו. אלא שלאחר מות האב נודע לעמוס שמאחורי גבו אביו היה גאה בו: הראה לכולם את ספריו ואף ביטא כעס ועוינות כלפי מי שהעז לכתוב איזושהי ביקורת שלילית על יצירותיו. 'בשבילי הגילוי הזה היה מאוחר מדי', אמר לי עמוס באחת השיחות שלנו. אבל אז נפל לי אסימון והבנתי שגם אימא שלי, שתמיד מבקרת אותי על כך שלא למדתי כלום ממה שקרה לאבא שלי, גאה בי גם על אותם דברים ממש שהיא מוכיחה אותי". התמונה הממוסגרת השנייה שעל השידה שבסלון מפתיעה יותר: אלבשן בחברת אהרן ברק. אותו ברק, שאת חיצי הביקורת שלו הפנה כלפיו אלבשן ושבשל כך, כבר הזכרנו זאת, זעמה עליו אמו. "אהרן ברק הוא בשבילי מעין דמות אב", מכריז אלבשן. "משפטן משכמו ומעלה. אדם שיודע לשמוע ולהכיל ביקורת. שמחתי לגלות בו גם רגישות חברתית. ואתה יודע את מי ברק העריץ? את בגין. הייתה ביניהם הערצה הדדית. עכשיו תשמע, היחס שלי לבגין הוא מורכב: מצד אחד אהבתי את הממלכתיות שלו ואת הרכנת הראש בפני בית המשפט, אבל מצד שני הוא היה הדמות הפוליטית הראשונה שתיעבתי. עוד כנער ממש צעיר. אני זוכר בבחירות 1981 כשהוא הגיע לעצרת בת-ים הוא היפנט אנשים. ודווקא אצלי, שהייתי בן פחות מ-12, הסגנון שלו יצר בי אנטי. ואני, להזכירך, גדלתי במשפחה רוויזיוניסטית". אבל אז שיתף אותי אלבשן בנתון היסטורי-משפטי מדהים. אם הייתי יצרן פושים בווטסאפ, הייתי מכתיר את אותו מידע כ-בום עם 100 סימני קריאה. גם אחרי חפירה ארוכה בגוגל, לא מצאתי שאותו נתון פורסם אי-פעם. "אתה יודע בזכות מי אהרן ברק התמנה לנשיא בית המשפט העליון?", שאל אלבשן כשעל פניו חיוך בוחן ואפילו קצת מתגרה. "לא אחר מאשר מנחם בגין!" שיטת הסניוריטי הנהוגה בבית המשפט שלפיה בוחרים את נשיא בית המשפט העליון לפי הוותק, מאפשרת לדעת מראש מי יהיה הנשיא ומתי. בסוף שנות ה-70, כך אני למד מאלבשן, היו צריכים להיבחר שני שופטים לעליון: שלמה לוין ואהרן ברק. ומי שהיה נבחר ראשון היה מתמנה בבוא היום לנשיא. לדברי אלבשן בגין עשה הכל כדי שהמינוי של ברק יקדים את המינוי של לוין, כי הוא רצה שלימים ברק - מי שייהפך לנביא ואבי האקטיביזם המשפטי - יכהן כנשיא בית המשפט העליון. בהמשך השיחה בינינו, כשאלבשן אמר כי פרופ' רות גביזון הייתה עבורו מעין דמות אם, הזכרתי לו שדמות האב שלו, הנשיא ברק, מנע את כניסת דמות האם לבית המשפט העליון בטענה ש"יש לה אג'נדה". על כך הגיב אלבשן: "זה באמת כאב לי. לפעמים אבא ואמא באמת לא מסתדרים ביניהם..."

"תראה", הוא תופס לפתע את הגה הראיון ומשנה את כיוון נסיעת השיחה, "אני משתדל לא לומר דברים מתוך פוזיציה, אלא לומר ולעשות את אשר אני מאמין. בפרשת אלאור אזריה הלכתי לפגוש אותו במעצר. ראיתי אחד שגדל איתי בשכונה. אם היה מדובר במישהו מהקיבוצים או מההתנחלויות הוא היה יודע מהרגע הראשון אחרי המעצר מה לעשות, כדי למזער את חומרת מצבו המשפטי. אבל עזריה בא מרמלה ולא ידע איך לפעול משפטית נכון. ולכן החלטתי לעזור לו. אמרתי לעו"ד שלו שהמעשה שהוא עשה חמור ומגיע לו להיענש, אבל במידתיות. לא יותר ממה שמישהו אחר היה נענש על מקרה כזה. ולכן ביקשתי להעיד בשלב גזר הדין. "ידעתי שאני אשלם על כך מחיר. היה לי ברור שמאותו רגע אני אהיה משויך בקרב האליטות השונות לכת 'רק ביבי'. אני רק ביבי?! הרי אני תוקף אותו כל הזמן. אני חושב שהוא צריך לסיים את תפקידו, אבל גם כשמדובר במשפטי נתניהו אין זה אומר שהמטרה לסילוקו מקדשת את כל האמצעים. ההליך המשפטי נגד ביבי צריך להיעשות בדרך ישרה וחוקית. ולצערי שי ניצן פעל בדרך לא ישרה. הוא לא משרת את עקרונות הצדק. בין נתניהו וניצן אני כבר לא יודע מי אומר יותר אמת ומי משקר יותר..." יש לנתניהו סיכוי בבית המשפט, שאלתי את אלבשן, או שדעתך כדעתה של גביזון, שבאווירה שנוצרה אין מצב למשפט הוגן. "היו לי עם נתניהו הרבה שעות של שיחות אישיות על התיקים נגדו, למרות שהוא יודע את דעתי האישית עליו. לזכותו ייאמר שהוא אדם שקשוב לדעות שונות, ולא רק למה שנוח לו לשמוע. אמרתי לו: אתה חושב שאתה דרייפוס? תנהל מערכה שלא מנפצת את בית המשפט. נתניהו בטיפשותו מנהל פה קרב, שגם לאנשים הישרים במערכת יהיה קשה לצאת להגנתו. יש פה על השולחן תיקים גבוליים. אי-אפשר לקחת את פרשת וואלה ולראות בכתבות מפרגנות קבלת שוחד. זו הלכה תקדימית. והלכה תקדימית לא עושים לראש ממשלה. אני בהחלט מאמין שניתן לרסק את האישומים האלה במהלך המשפט - במיוחד כשיש פה אכיפה בררנית; במיוחד שלפי חשיפת עמית סגל שי ניצן נגוע לכאורה בהפרת אמונים - אבל הלו, תנהל משפט בכלים שירסקו את האישומים נגדך. אל תנהל מאבק שירסק גם את מערכת המשפט. אדוני, אתה בן של היסטוריון דגול; אתה ראש ממשלה. יש לך אחריות". אלבשן נשמע מיואש כשהוא מנתח את מצב החברה הישראלית היום: "יש בארץ שתי כנסיות ענקיות - כנסיית 'רק ביבי', שחבריה מוכנים להחריב פה את הכל. אני נטרף מזה שיש יש לי בוגרים מצטיינים במשפטים שמוכנים גם הם לשרוף את המערכת, למרות שהם לא ביביסטים, כדוגמת סמוטריץ' ובן-גביר. ומול כנסייה זו יש את כנסיית 'רק לא ביבי', שעושה בדיוק אותו דבר. חבריה יגידו לך שאסור לבקר את התובעת של נתניהו, ליאת בן-ארי, שעשתה עבירות בנייה, כי 'זה יזיק למאבק להעיף את ביבי'. תראה, אני הייתי נשוי לפרקליטה צעירה בפרקליטות המדינה ואחרי זמן וחיפושים רבים מצאנו סוף-סוף דירה שהתאימה ליכולת שלנו, אבל הייתה שם חריגת בנייה קטנה ואשתי אמרה שאין מצב - דירה כזו אנחנו לא קונים. והיא צדקה. תובעת, ובטח במשפט משמעותי ותקדימי שכזה, חייבת להיות נקייה וצחה, שלא יהיה ניתן למצוא עליה כלום. ועל זה אני לא מוכן ולא יכול להגן ועל שי ניצן אני לא מוכן ולא יכול להגן ועל האמבוש שעשו לדן אלדד, שהיה מתאים להיות פרקליט המדינה, אני לא מוכן ולא יכול להגן. או פרשת רות דוד. לא הפסקתי לכתוב על זה. זה טירף אותי. והמערכת הגנה עליה. צופפה שורות. רק כי 'זה לא העת לתקוף מישהו מהמערכת'. עכשיו תגיד לי", הוא שואל רטורית, "אם אלה פני הדברים, איך אני יכול לומר לסטודנטים שלי שחשוב להגיע לשירות בפרקליטות המדינה? המלחמה המרכזית שלי כיום היא נגד שתי הכנסיות האלה". אז מה הפתרון, אני שואל. "צריך להמשיך בתיקי נתניהו כאילו אין בעיה במערכת המשפטית, וצריך למגר את אותן בעיות כאילו אין את משפט נתניהו". פרפראזה יפה על דברי בן-גוריון במלחמת העולם השנייה, אני מעיר, אבל זה נראה לך מתווה ריאלי? "כן, בהחלט", עונה אלבשן בנחרצות. "עמדנו כבר מול אתגרים גדולים יותר".