"אם לא הנחישות והעקשנות של אימא שלי לא הייתי מגיע לׇעולם", אומר האלוף (במיל') אהרון זאבי-פרקש. "אמא שלי התחתנה זמן קצר לאחר השואה. מבחינה גופנית היא הייתה שבר כלי. שקלה שלושים וכמה ק"ג. כשנכנסה להריון, אמר לה הרופא שהיא צריכה להפיל את העובר, כלומר אותי, אחרת היא עלולה שלא לשרוד את הלידה. אבל אימא שלי סירבה. כשנולדתי בעיירה בקליאן שבטרנסילבניה שעברה משלטון הונגרי לשלטון רומני, הגיעו כל היהודים מהסביבה לראות את התינוק הקטן. הייתי מהילדים הראשונים שנולדו לאחר השואה. יהודים ראו בזה פלא - העם היהודי ממשיך. הם לא הצליחו להשמיד אותנו". זאבי-פרקש מספר שבתום מלחמת העולם השנייה, ביום שחרורה של אִמו ממחנה ברגן-בלזן, היא יצאה אל מחוץ למחנה, כשלה ונפלה לתוך שלולית מים עמוקה. "ושם", הוא אומר, "בתוך השלולית הזו, היא עשתה את חשבון הנפש שלה עם אלוהים. כל הזמן היא שאלה 'למה דווקא אני נשארתי?' על כך לא הייתה לה תשובה". פעמיים בחייה מצאה האם את התשובה לשאלה ששאלה בשלולית: כשנולד בנה ו-50 שנה בדיוק לאחר אותה לידה, כשעל כתפי התינוק הקטן שלה, ענד רמטכ"ל צה"ל דאז, שאול מופז, דרגות של אלוף. "זה קרה בתום אותו טקס", אומר זאבי-פרקש, "אמא שלי אמרה לי: 'בני האלוף, עכשיו קיבלתי תשובה למה נשארתי בחיים'. כששמעתי אותה אומרת את זה התאפקתי לא לבכות". באותה שלולית שאלה אמו עוד שאלות: האם היא ממשיכה להאמין באלוהים? האם היא ממשיכה להיות דתייה? והתשובות שהיא נתנה לשאלות אלה היו חיוביות. "ההורים שלי היו דתיים, אבל לא חרדים", הוא ממשיך. "ולמרות זאת אגף שלם במשפחה שלנו הוא חרדי. לאחרונה נפגשתי עם כמה מהם. שאלתי אותם מה ההתעקשות שלהם בתקופת הקורונה להסתכן ולהתפלל דווקא בתוך בתי הכנסת. 'אם נפסיק את התפילות בבתי הכנסת היהדות תיעלם', הם ענו לי. צחקתי כששמעתי את זה. אני יכול להתחייב שהיהדות תשרוד מצוין את ההיעדרות הזמנית מבתי הכנסת, עד שהנגיף ימוגר. אתה שואל מאיפה הביטחון שלי? כי ההורים שלי, דב וחנה, הכירו זה את זה בזכות העובדה שבתקופתם רוב הזמן הם לא התפללו בבתי הכנסת. אבא שלי גר בעיירה שכנה לעיירה של אימא שלי. בימי חול וגם במרבית השבתות לא היו מספיק יהודים שומרי מצוות כדי לקיים מניין. משום כך בחגים הם הגיעו אל העיירה בה גרה משפחתה של אמי, כדי ליצור יחד מניין מתפללים. ולמרות כל זאת היהדות שרדה ובתי הכנסת לא נעלמו. אלא שבזכות נוהל התפילות שלהם אז, אבא שלי ראה את אמי והתאהב במה שהוא ראה. אחרי מלחמת העולם הוא העביר לה מסר דרך קרובי משפחתה, שהוא מבקש להיפגש איתה". זאבי-פרקש זוכר מילדותו בית עם זיקה גדולה, יום-יומית, למדינת ישראל. "אחד מזיכרונות הילדות שהכי נחקקו בי היה המטלה היומית שהטילו עליי הוריי כבר כילד קטן, כשהייתי בערך בגיל שש או שבע. בכל יום בשעה 19:45 הם הקשיבו לשידורי 'קול ישראל' לגולה ברומנית. חיינו במדינה קומוניסטית שאסרה לשמוע שידורים אלה והתפקיד שלי היה לרדת לחצר הבית ולתצפת. אם הייתי רואה מישהו זר נכנס לחצר, הייתי רץ הביתה ומתריע. למעשה", הוא מוסיף בנימה משועשעת, "זה היה איסוף המודיעין המשמעותי הראשון שעשיתי בחיים. לא רק שהרגשתי שאני שומר על ההורים שלי, אלא שהיה אסור לי לספר את זה לאחותי שצעירה ממני בארבע שנים, שלא תשתף את חברותיה בגן בסוד המבצעי הזה. מצד אחד הייתי מאוד גאה בעצמי, מצד שני המטלה הקבועה הזו עצבנה אותי". אחת לכמה זמן לקח אותו אביו לצפות בסרט קולנוע. באותה תקופה של טרום טלוויזיה, הקרינו לפני הסרט בבתי הקולנוע סוג של יומן חדשות ובו סרטוני אקטואליה. "אני זוכר שדיווחו שם על מבצע קדש. הדיווח היה כמובן מוטה נגד ישראל. אבא שלי אמר לי להתעלם ממה שאומרים ולחשוב רק על דבר אחד: המדינה היהודית הקטנה והצעירה כבשה שטח שהוא פי כמה מהמרחק שעשינו בחופש הגדול למקום הנופש שלנו. והמרחק מהבית שלנו לאתר הנופש, היה נראה לי אז, בגיל שמונה, כמרחק הכי גדול בעולם. קשה לי לתאר לך כמה גאווה ציונית הציפה אותי באותה שעה".