"נולדתי להורים שבאו ממשפחות ייקיות - ממינכן ומפרנקפורט. משפחות דתיות ציוניות. סבא שלי היה ממקימי קיבוץ פועלי אגודת ישראל, חפץ-חיים, ואבי נולד באותו קיבוץ", אומר אל"ם (במיל') מתן כהנא (48), המכהן כיום כח"כ מטעם סיעת 'ימינה'.
"אני הילד הבכור. בעקבותיי הגיעו עוד ארבעה. כשהייתי בן שלושה חודשים יצאו הורי לארה"ב, לצורך לימודי הנדסת חשמל של אבי. כשחזרנו עברנו להתגורר במושב של הפועל המזרחי בית-גמליאל, הנמצא בין יבנה לרחובות.
"ילדי בית-גמליאל למדו בתקופתי בקיבוץ יבנה. ההורים שלי רצו שאקבל חינוך דתי-תורני יותר בקיבוץ חפץ-חיים, שלא היה ממוקם באזור הרישום שלנו. ולשם כך הם, וחברים אחרים במושב שדעתם הייתה דומה, ניהלו מאבק ציבורי ארוך, עד שהשיגו את רצונם. המאבק הזה הצריך את אבא שלי להיות בקשר עם פוליטיקאים, דבר שלא ממש השאיר בו טעם של עוד. אני זוכר שהוא אמר לי: 'רק אל תהיה יום אחד פוליטיקאי'..."
איזו אווירה אתה זוכר בבית, אני שואל אותו. "של חריצות, של עבודה קשה", הוא ענה במיידי. "זה היה בית שהעריך מאוד תוצאות, אבל יותר מזה העריך מאמץ. אבא שלי הקים חברה שעסקה בייבוא, שיווק ושירות של מוצרים שקשורים ברפואה ובמקביל היו לו גם כרמים והוא גידל ארטישוקים".
מה היה תפקידך בכוח, אני מתעניין. "עבדתי. גם בכרמים, גם בארטישוקים. אבל אל תוציא אותי חקלאי כזה גדול, כן? והיה לי עוד תפקיד: כיסוח הדשא. במקטע הזה אני זוכר חוויה שנצרבה בי. ולדעתי, נצרבה לטובה. באחת הפעמים כשכיסחתי את הדשא רחב הידיים שלנו, פשוט נשבר לי ממה שעוד חיכה לי. עצרתי את עבודתי ועזבתי את המכסחת. אבא שלי ראה את זה, ובלי לומר מילה לקח לידיו את המכסחת וסיים את כיסוח הדשא. העביר לי שיעור: איך משלימים משימה, גם אם היא קשה לך. זה ליווה אותי בגדול גם בסיירת מטכ"ל וגם בטׇיס".
כהנא זוכר שגם השירות הצה"לי האיכותי ישב חזק בהווי המשפחתי. לא בלי סיבה. "אבא שלי היה מג"ד מילואים בצנחנים ובארוחות משפחתיות ובכלל, הרבה פעמים עלו החוויות שלו מהצנחנים".
אז איך לא הגעת לשם? "שנים הייתי בטוח שאני אהיה צנחן. כשהתבגרתי ונחשפתי לסיירות, אמרתי לעצמי: אם יש משהו שהוא יותר - למה לא להגיע ליותר? גם זה דבר שהוא מאוד מאוד מובנה אצלנו במשפחה - החתירה למצוינות".
אלא שהמצוינות גובה מחירים לא פשוטים ממי ששואף אליה. כהנא נחשף לזה לראשונה בחייו כנער בישיבה התיכונית. "תראה", הוא אומר, "ההורים שלי דרשו ממני דברים שהם אקסטרה - לא רק הצטיינות בלימודים. הם כפו עליי ועל אחיי ללמוד כלי נגינה. לא יכולתי לצאת מהבית אחר-הצהריים, לפני שהתאמנתי איזה חצי שעה בחצוצרה. אמי, אורה, תמיד אמרה לי: 'יום אחד תודה לנו על כך' - והיא צדקה. אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שנדרשתי בישיבה התיכונית 'נתיב מאיר' בירושלים.
"בתקופתי זו הייתה ישיבה שאספה את כל המבריקים מכל הארץ ואמרה להם מהיום הראשון: מכם אנחנו מצפים ליותר. העמיסו עלינו משקלים שלא דרשו במקומות אחרים. בכל המקצועות. המקום הזה גם קידש את התחרותיות. כמה מוסדות חינוך אתה מכיר, שמפרסמים את הציונים של כולם על לוח מיוחד? לאורך כל הלימודים ביסודי הייתי בין שלושת הטובים בכיתה, עם ציונים שבין 90 ל-100. ופתאום במבחן הקבצות במתמטיקה קיבלתי 5 נקודות מתוך 100. פתאום הבנתי שאני נמצא בתחתית - ברבעון התחתון של הכיתה. זו הייתה הכאפה של החיים שלי עד אז".
ועברה בך מחשבה לעזוב את המקום הזה, אני שואל. "מה פתאום! בחיים לא".
ומה אומרים ההורים על המציאות החדשה בחייך? "שלוש מילים: תתאמץ, תתאמץ, תתאמץ. וזו לא אמירה שהפתיעה אותי. כך הם תמיד אמרו לי, כשנתקלתי במחסום רציני. ואני הייתי ילד 'ביי דה בוק' - מה שאמרו לי עשיתי. אתה מכיר את המשפט שהמורים אוהבים לומר: 'יש בו פוטנציאל, הוא רק צריך לרצות'? אז זהו, שהמורים שלי אף פעם לא אמרו את זה. אני לחצתי כל החיים על דוושת הגז של המאמץ עד הסוף".
וכשלוחצים על הדוושה של הגז עד הסוף מצליחים לעלות מ-5 ל-100 במתמטיקה? "לא תמיד", הוא עונה. "אתה עושה את כל המאמצים, אבל לפעמים זה לא מצליח. ובאמת העיפו אותי ב'נתיב מאיר' מההקבצה הראשונה - גם במתמטיקה וגם בפיזיקה, אבל המשכתי ללמוד באותו מוסד. נשארתי בקבוצה הטובה ב-NBA".
תגיד, אף פעם לא עברה בך המחשבה שאולי כדאי להיות ראש לשועלים, אני מסתקרן. "בחיים לא! אני נשאר עם האריות, גם אם לא אהיה הראש לאריות", הוא פוסק.
בקיצור, אני אומר לו, המקום הזה התאים כמו כפפה ליד, לחינוך למאמץ ולמצוינות שקיבלת מהוריך בילדותך. "לגמרי", הוא מסכים.