אבל בטרם ניכנס לדוגמאות מרחבי אירופה, עלינו לעצור לרגע. הומור בשואה? האם אין זו סתירה במונחים מיניה וביה? כיצד בכלל ניתן להעלות על הדעת גילויים של צחוק, אפילו של חיוכים, בגיהנום? והאם מותר לנו לדבר על ההומור של הנרדפים והנרצחים? האם אנחנו יכולים להבין אותו?
הדין נגזר מן העובדות, נהגה לומר
מרים נאור, הנשיאה בדימוס של בית המשפט העליון – ומבחינתו של ההיסטוריון, המחקר נגזר מן המקורות. לא זו בלבד שיש מאות מקורות על הומור בשואה, אלא שחלק משמעותי מהם נרשמו בזמן אמת. ולא זו בלבד שהם נרשמו, אלא שהיו מקומות – בראשם ארכיון "עונג שבת" – בהם תיעוד ההומור היה מכוון לשימורו לדורות הבאים. לאמר: לא רק שיהודים צחקו תחת השלטון הנאצי, צחקו בגטאות, צחקו במחנות – הם רצו שנדע שהם צחקו. גם ניצולים רבים זכרו גילויים של הומור ואף תיארו אותם בעדויותיהם. דהיינו: המקורות מלמדים שיש לחוקר במה להתגדר.
מובן, כי קיומם של מקורות אינו מחייב את ההיסטוריון לעסוק בהם. מעבר לאילוצים הרגילים של משאבים, קיימים גם שיקולים של כבוד לנשוא המחקר, של מראית עין, של חשש מעיוות המחקר בידי אינטרסנטים למיניהם. לא במקרה של ההומור בשואה. כאן למחקר יש חשיבות כפולה ומכופלת. ראשית, הוא מציג זווית שהייתה קיימת ובצורה נרחבת. שנית, מדובר בהיבט מדהים של יכולת עמידה רוחנית. שלישית, הומור מטיבו מחייב מגע אנושי – וקיומו בשואה הוא אנטי-תזה מובהקת לתיאוריית ה"אונטרמנטש" הנאצית. רביעית, וכאן אנו מגיעים לנושא של מאמר זה, הוא מהווה מקור בפני עצמו.
3
ההומור היהודי תחת השלטון הנאצי שלח את חיציו לכל עבר: לגרמנים ולבעלות הברית, לכובשים ולמשתפי הפעולה, למנהיגים ולחיילים. כאשר אנו עוסקים בו כמקור היסטוריוגרפי, הוא כוון בראש ובראשונה כלפי ההנהגה היהודית וממלאי התפקידים מטעמה. פרופ' ישראל גוטמן המנוח הסביר,
4 כי הסיבה לכך היא שהשלטונות הגרמניים היו מרוחקים יותר ובדרך כלל לא היה ליהודי מן השורה מגע איתם. לעומת זאת, עם המוסדות היהודיים היה לתושבי הגטאות מגע יום-יומי, ולכן הנטייה הייתה להאשים אותם בצרות ובקשיים. מן המחנות שרד הרבה פחות הומור מאשר מן הגטאות, אך גם שם כידוע רוב המגע של האסירים היה עם בעלי תפקידים מקרבם.
בהקשר זה, ההומור מעניק לנו שני כלים היסטוריוגרפיים חשובים. האחד הוא עצם קיומו, וליתר דיוק – עצם קיומה של הביקורת אותה הוא מבטא. למשל: כפי שנראה בהמשך, אם בגטו ורשה נמצאו מי שהציגו את אדם צ'רניאקוב כמושחת והיה מי שהאזין להם ברצון, הרי לנו עדות לתפיסה שכזאת לגבי יושב-ראש היודנראט, גם אם אנו יודעים שהוא היה אדם נקי כפיים. השני הוא הפרטים הנובעים ממנו, ושוב נדגים מגטו ורשה: מסמך יוצא דופן באורכו ובפירוטו מתאר בארסיות את משטרת הגטו, ואגב כך מוסר מידע רב על בכיריה וגם על שוטרים מן השורה.