|
| רוב האסירים "הובאו עדינו מארץ פרגוואי, ארץ העליזות והחדווה, ברוכת זבובים עד בלי די". יש גם "מקסיקני בקהילתנו, מה רבו חמודותיו! נערות שואפות צילו, שואפות גוררו לחופת נישואיו". יש גם "שתי שחרורות מניקראגווה", ולצידן "שלוש חמודות וטוריאדור, סבא וסבתא ונכדתם, עמוסים משא מזוודת לעייפה, חולמים על אקוודור מולדתם" | |
|
|
|
בספטמבר 1941, שנה לאחר הקמת גטו ורשה, נכתב שיר ארוך המתאר בהומור ציני את האירועים שהתרחשו כאשר רבבות יהודים נאלצו למצוא במהירות דירות בשטחו הקטנטן של הגטו. הכותב מספר כיצד התרוצץ אנה ואנה, עד שלבסוף מצא חדר מלוכלך ברחוב שווינטויירסקה. השורות הבאות מתעדות בצורה חיה את הצפיפות האיומה ששררה בגטו:
- לא משעמם לי פה אף פעם. כי מעבר לקיר הדק גר המון עם. מדברים, צועקים, עושים מהומות בלי הרף, בימים וגם בלילות. בעלת הבית, לא עלינו, רק פוקחת את עיניה, בעודה במיטה כבר צורחת, ופקודות על כולם נובחת. "שלמק, תן לי, אלה, קומי! חיים-יצחק – לאכול! שמולק'ה, תן לי נעלי בית. אנקה, סיר על כיריים! ובאים גם לקוחות. לופטמן הזקן סוחר, חוסך לאנקה לנדוניה, ובזנבות שועל מספסר. רעש-געש ללא פֶּסֶק, מן הבוקר עד הערב. שמולק'ה מתקוטט עם אלה, המחיצה כמעט נופלת. חבל, כי אם תקרוס כעת, אתקשה עוד לצותת.11
נישאר בגטו ורשה, ונקרא שיר המלמד על תופעה של גניבות בגטו – ומציע גם מבט הומוריסטי על החרמת הפרוות בדצמבר 1941. 12 הכותב האלמוני מספר, כי מאן דהוא גנב את מעיל הפרווה שלו, ובפרוטות שהיו ברשותו – יכול היה לקנות רק "שק ישן בשוק שחור. איזה שק, הו אלוהים! לא ראוי אף לכלבים. דק, בלוי, ישן, קרוע. במרפקים חורים גדולים. לא מעיל אלא סמרטוט, ואני בו כמו דחליל". הוא היה מבויש ומיואש מאין כמותו, ואז התרחש נס בדמות גזירת הפרוות: "הגורל התהפך בצ'יק. איזה אושר! איזה גליק! מכולם יקחו, אך לא ממני! שמחה גדולה כבר תרקידני!". האיש יצא לחגוג עם חבריו בבית קפה, בו מצב הרוח שחור כמו הקפה, שכן
- האולם מלא דחוס בבני שבט הפרווה, וכולם שולחים אלי מבטים מלאי איבה. מקנאה הם מוריקים, כי שקים לא מחרימים! על הקיר שקי תליתי וישבנו לאכול. התיישבנו סביב שולחן והזמנו מאכל. ומרוב שמחה ונחת הזמנו גם בקבוק או שניים ושתינו שם לחיים! בלב מלא שמחה ישבתי. אבל מרוב אושר התרשלתי, ועורף אל שקי הפניתי. וכשקמתי – מפח אל פחת, אין לא שק ולא קדחת! מה אעשה, צרה צרורה – החליפו שק לי בפרווה!!!13
ועוד מגטו ורשה: מרי ברג, שהייתה בת 15 עם פרוץ המלחמה ובת לאם אמריקנית, נכלאה בכלא פוויאק עם תחילת הגירוש הגדול ביולי 1942. היא רשמה ביומנה מעין-המנון של האזרחים הזרים (כמותה) שהוחזקו אז בכלא, ואגב כך העניקה מבט לתופעה של ריבוי אזרחויות פיקטיביות במדינות דרום-אמריקניות והרצון להסתפח לבעלי אזרחויות אלו. על-פי השיר, רוב האסירים "הובאו עדינו מארץ פרגוואי, ארץ העליזות והחדווה, ברוכת זבובים עד בלי די". יש גם "מקסיקני בקהילתנו, מה רבו חמודותיו! נערות שואפות צילו, שואפות גוררו לחופת נישואיו". יש גם "שתי שחרורות מניקראגווה", ולצידן "שלוש חמודות וטוריאדור, סבא וסבתא ונכדתם, עמוסים משא מזוודת לעייפה, חולמים על אקוודור מולדתם". 14
לסיום נעבור לקובנה, שגם בגטו שהוקם בה שררה צפיפות קשה מאוד. השיר הבא מתאר הן את הצפיפות והן את המתחים והעימותים הבלתי-פוסקים שהביאה עימה:
- ביחד גרים ארבעה דיירים. משפחות בילדים מטופלות. וכל שעה, כל רגע, מהומה ופגע. מריבות ומדנים ויללות. וכמעט לא יחסר בכל בית דייר מן העולם התחתון. ובכל פעם ימצאו טעם לקטטה, למריבה, לְמָדון. [...] זהו רמאי – זה ראוי לגנאי. ואלה סתם עמי-ארץ. הללו הולכים רכיל, מתבדחים. ואלה בני עוול ושרץ. כל אישה מזדרזת, לבשל היא נחפזת. זו חוטפת מאת חברתה. זו אש מְלַבָּה, זו הסיר שָפְתָה, ופורצת מריבה וקטטה. במטבח בהלה, גידופים וקללה. ועפים צלחות, מטאטא. ציפורניים, שָֹרֶטֶת, שערות מורטת, ובראש – קומקום של תה.
וכשהיום מעריב, שוב מדון וריב. הבעלים חוזרים עם ליל. ודירת מסכנים, היא קן מלשינים. והלשון טווה חוטי תיל. [...] מעופש וחרוך הכל כמו בכוך. פשפשים, עכברים. הקירות טחובים, המזרנים רקובים, הרהיטים שבורים. לאלוקים נתפללה, ייטיב נא עם אלה. כל אחד בד' אמותיו, ישכון לו בנחת עם כל המשפחה – אך בינתיים הסבל כה רב!15
ואכן, הסבל היה כה רב – אך הוא לא גבר על האמונה ולא כיבה את התקווה, שבאו לידי ביטוי גם בהומור היהודי עתיק היומין. היטיב לתאר זאת אחד מכותבי הקברטים בטרזין: "אם נתמוך זה בזה, נעבור גם את זה; אם מבעד לדמעות נלמד לצחוק, כן! ומחר יום חדש, זקנים נשים וטף לבתינו נחזור, משוחררים, כן! אם נתמוך זה בזה, נעבור גם את זה. על חורבות הגטו נתפקע מצחוק, הא!". 16
|