פרחוחנה חייב ללכת

במדינה מתוקנת, אמיר אוחנה היה נדרש להתפטר חמש דקות אחרי פסק דינו של בג"ץ בנושא חיסון האסירים, ומפוטר אחרי עשר דקות אם היה מסרב. במדינה מתוקנת, אמיר אוחנה היה מסיים בחרפה את הקריירה הפוליטית שלו. אבל אנחנו מזמן לא מדינה מתוקנת, ופרחוחנה ימשיך להיות שר בכיר. אנחנו מזמן לא מדינה מתוקנת, ופרחוחנה ימשיך להיות הממונה על האסירים שאת חייהם היה מוכן ליטול. אנחנו מזמן לא מדינה מתוקנת, ופרחוחנה יזכה לתשואות מהקהל שלו. אוחנה החליט, על דעת עצמו ובניגוד להנחיות המקצועיות של משרד הבריאות, לא לחסן אסירים ועצורים נגד הקורונה, גם אם הם בקבוצות סיכון ולמרות הצפיפות הקשה והבלתי-אנושית בבתי הסוהר בישראל. הוא הודיע, שקודם כל יחוסנו אנשי השב"ס, ואחר כך נראה בהתאם לכמות החיסונים הזמינים. כאשר המשנה ליועץ המשפטי, עמית מררי, והמשנה למנכ"ל משרד הבריאות, איתמר גרוטו, הבהירו לו שמדובר בהחלטה בלתי חוקית ומסכנת חיים - אוחנה שלח אותם להתמודד לכנסת והכריז שהוא הקובע. כאשר היועץ המשפטי, אביחי מנדלבליט, הבהיר שלא יגן עליו בבג"ץ - אוחנה השתלח בו ודרש ייצוג נפרד. למרבה המזל, ברגע האחרון הוא התעשת ובטובו כי רב הורה לחסן את האסירים והעצורים. ראו מה אמר על הסאגה השופט נעם סולברג, מן השמרנים שבבית המשפט העליון, חובש כיפה סרוגה ותושב יו"ש: "אחריותנו-שלנו כשופטים, אינה מתמצית בשליחת אנשים אל מאחורי סורג ובריח; עלינו לעמוד על משמר זכויותיהם. מוּשׂכּל ראשון הוא, שככל אדם אחר, זכאי גם אסיר להתחסן... האסיר - אחינו הוא, אח לצרה, צרת המגיפה... חובת הדאגה לזולת לא מבחינה בין צדיק לרשע... נמצאנו למדים אפוא, מן המשפט העברי, מן המוסר הטבעי, ומן החוק הישראלי, כי מניעת חיסון איננה מדרכי הענישה; וכי אין להבחין בין מי שהוּשׂם מאחורי סורג ובריח, מי שניטלה חרותו מחמת מעשיו הרעים, לבין בני-חורין ישרי-דרך שמחוץ לחומות הכלא; הכל זכאים בשווה לחיסון קורונה (על-פי התיעדוף המקצועי שנקבע במשרד הבריאות)". השופטת דפנה ברק-ארז הוסיפה: "אני מבקשת להצטרף לדבריו היפים של חברי השופט נ' סולברג באשר לחשיבות הנודעת להגנה על זכויותיהם של אסירים - מן החוק, מן המוסר וממקורות ההשראה התרבותיים שלנו. ובאותה רוח ניתן אף להוסיף, כי בימים אלה המדובר בעניין של פיקוח נפש ממש. התנאים הנלווים לריצויו של עונש מאסר, המתאפיינים - גם במקרים הטובים יותר - בצפיפות יחסית ובשהות כפויה במקום סגור, חייבו אף ביתר שאת הקפדה על חיסונם של האסירים... המקרה שבפנינו נסב על זכות האדם הבסיסית של כל אסיר ואסיר להגנה על חייו, פשוטו כמשמעו. במקום שבו מחייב אותנו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, גם מי שחירותו ניטלה - כבודו לא ניטל". השופט מני מזוז (שהתעמת במישרין עם אוחנה כשר המשפטים וספג ביקורת ציבורית ואף נזיפה מנציב התלונות על השופטים) היה חריף בהרבה: התנהלותו של אוחנה "הייתה כרוכה בהנחיה בחוסר סמכות תוך התרסה כלפי המופקדים על ביצוע החוק, ובהתעלמות מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה... אסיר, ככל אדם אחר, זכאי לטיפול רפואי, ואסור להפלותו לרעה בקבלת טיפול רפואי, לרבות חיסון נדרש. יתרה מזו, בהיותו של האסיר נתון במשמורתה של המדינה, בשונה מאדם בן-חורין, מוטלת על המדינה חובה מיוחדת לספק לו את הטיפול הרפואי לו הוא נזקק. עקרונות בסיסיים אלה מעוגנים בהוראות הדין, כמו גם בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים. "...המשיב לא הוסמך בחוק לשלול או לעכב טיפול רפואי לו נזקק אסיר. הנחייתו כאמור להימנע מחיסון אסירים עד לקבלת אישורו, ניתנה בחוסר סמכות מובהק ובניגוד לדין, וממילא היא נעדרת כל תוקף משפטי; זאת במיוחד כאשר הובהר במפורש על-ידי משרד הבריאות, כי 'אסירים וסוהרים יחוסנו בתיעדוף ראשון'. המשיב התעלם מהחלטה זו של משרד הבריאות - שהוא בעל הסמכות החוקית לעניין מתן חיסונים - כמו גם מחוות דעתו הברורה של היועץ המשפטי לממשלה". את תשובתו של אוחנה למררי וגרוטו כינה מזוז "התרסה מקוממת [ה]מצביעה על שיבוש מוחלט בתפיסתו של המשיב את תפקידו וסמכותו. השר לביטחון הפנים אינו מוסמך להורות לנציב שב"ס שלא להעניק טיפול רפואי לאסיר או עצור, כפי שאינו מוסמך להורות למפכ"ל המשטרה או לראש אגף החקירות להימנע מביצוע חקירה פלילית, או לפתוח בחקירה פלילית. עצם העובדה שהמשיב הוא נבחר ציבור אין בה כדי להקנות לו סמכות לנהוג כרצונו, בניגוד לחוק, לפגוע בזכויות אדם, ולהורות לגורמי שב"ס לפעול שלא כדין. מצער הצורך לומר דברים כה מובנים מאליהם". שלושת השופטים אומרים, כי אוחנה פעל בניגוד לחוק ובחוסר סמכות, וכי הנחייתו הבלתי-חוקית עלולה הייתה לסכן את חייהם של אסירים ועצורים. חד וחלק. במילים אחרות: אוחנה נטל את החוק לידיים והפך את עצמו למוציא להורג. אוחנה לא טרח לספק הסבר כלשהו להתנהגותו השערורייתית, וכך נותרנו עם שתי אפשרויות - וקשה להחליט איזו מהן גרועה יותר. האחת: אוחנה מזלזל לחלוטין בחייהם של אסירים ועצורים, ורואה את בתי הסוהר במדינת ישראל כסוג של מחנה ריכוז שתושביו נדונים למיתה. השנייה: הוא רצה במכוון להתריס נגד הדרג המקצועי והייעוץ המשפטי, כדי לנהל קרב מתוקשר שיתן לו נקודות בקרב מצביעים בימין, וחיי האסירים היו בעיניו לא יותר מאשר כלי משחק. כך או כך, פסק הדין ברור ביותר: על המשטרה ושירות בתי הסוהר מופקד פרחח שחיי אדם חשובים בעיניו כקליפת השום, שמערכת הערכים שלו משובשת לחלוטין ושגאוותנותו ואנוכיותו גוברות מבחינתו על זכויות האדם הבסיסיות ביותר. מי שהפקיד בידיו את המשרד לביטחון פנים ומי שממשיך לתת לו גיבוי - בנימין נתניהו - הופך בכך לשותף לפשע. כבר סבלנו שרים שהיו חרפה למשרדיהם ולמדינה; פרחוחנה קובע שפל חדש.