יוסי פלד גרוש (כאמור, שלוש פעמים. אחת מנשותיו הייתה הזמרת אביבה אבידן) אב לשני בנים (50, 40) וסב לחמישה נכדים. הוא מתגורר בדירה קטנה בקומה גבוהה במגדל בשכונת רמת-אביב החדשה בתל אביב.
בכניסה לדירה ויטרינה גבוהה. על מדפיה עומדות דמויות ינשופים מסוגים ובגדלים שונים. "אוסף הינשופים שלי מגיע כבר לכ-400 פריטים", הוא אומר בגאווה לא מוסתרת. "הכל התחיל לפני כ-50 שנה. הייתי אז מג"ד טנקים בתעלת סואץ ויום אחד הרמטכ"ל חיים בר-לב הביא לי מודל של ינשוף קטן. 'קח את זה', הוא אמר לי בדיבורו האיטי, 'אתה דומה לו'. קצת נפגעתי. 'חשבתי שאני יותר יפה', אמרתי לבר-לב. 'לא הבנת אותי - אתה דומה לו בתכונות: חושב ביום ופועל בלילה'".
אם לבר-לב היה זיכרון טוב יותר, נראה שפריט האוסף הראשון שהיה אמור להביא לפלד, צריך היה להיות קשור לבריכה.
"כשהייתי בן 16 בערך, התקיימה בבריכה של הקיבוץ שלנו אליפות השחייה של חיל השריון. בנוסף לטובי השחיינים מקרב הטנקיסטים, המארגנים אׅפשרו למקומיים מצטייני שחייה להשתתף באליפות. נחשבתי לשחיין טוב ואכן סיימתי במקום השני. בר-לב, שהיה אז מפקד גייסות השריון, העניק לי את המדליה, כשברקע שמעתי בגאווה עצומה את מחיאות הכפיים של חברי הקיבוץ. בר-לב קירב את פיו לאוזני ובקצב דיבורו האופייני אמר לי: 'אם בגיל כזה אתה זוכה במדליות, מה יהיה כשתגיע לשריון?'. עניתי לו: 'אני לא אהיה בשריון, אלך או לקומנדו הימי או לצנחנים'. בר-לב חייך במבוכה, והלך".
רק שהנבואה שלו, של בר-לב, לא הלכה איתו. היא פשוט התגשמה.
כשגויס בנובמבר 1960 נאמר לו, לדבריו, שלשייטת יוכל להתגייס רק באוגוסט הבא. הוא ויתר. הצנחנים ויתרו עליו, כי שקל רק 49 ק"ג. ניסיונות שלו להתווכח לא עברו את פסיקת הרופא: "שמע חייל, הרוח תעיף אותך כשתצנח. יאללה, תעוף..."
עם כל הכבוד לציונות ולרצון לשירות משמעותי, מה שהרס את טוראי פלד באותו רגע היה מה יגידו בקיבוץ. פקידת המיון העירה אותו מחלומות הסיוט שהזה, בעודו עומד בתור.
"'גולני או שריון', שאלה אותי. גולני לא בא בחשבון. בקיבוץ הרי בזו להם. 'שיהיה שריון', עניתי בלב כבד".
שם קנה את עולמו כטנקיסט מוכשר. מפקד מופלא, שאימת החיילים ממנו הייתה ביחס ישר להערצה אליו ("הרבה אמרו לי בצבא כי החיילים שלי בוכים אצלי פעמיים: כשאני מגיע אליהם - אבל גם כשאני עוזב אותם"). הוא זכה להערצת פקודיו גם בזכות חשיבתו הצבאית המבריקה, עוז רוחו וגישתו ושפתו הדוגריות והלא דיפלומטיות. וקיים בו עוד מרכיב, לא בלתי משמעותי בהקשר של סיפור חייו: יש בו כריזמה של מפקד צבא ישראלי. כן, כן, דווקא הוא - ג'פקה מנדלביץ' שגדל כקתולי, שהפך לגוסקיה בראשית דרכו בארץ, עד שזכה סוף-סוף שיקראו לו סתם יוסי. דווקא המנודה החברתי הגלותי, הבשיל להיות דמות ישראלית נערצת בשירותו הצבאי.
שמו נודע לתהילה צבאית-קרבית במלחמת יום-הכיפורים, כשהצליח כמח"ט 205 לגבור ולהניס בתל-ענתר בחזית הסורית, דיוויזיה עירקית שמנתה 120 טנקים, 100 נגמ"שים וכוח חי"ר; וכל זאת כשהוא מפקד על 14 טנקים בלבד שנותרו לו.
שילוב של נחישות, תושייה, עורמת קרב, מזל, כוח עליון - כל אלה גברו על מה שפלד ניסח בפגישה שלנו: "נתוני פתיחה כאלה היו מובילים, בכל בית ספר לשריון בעולם, רק למסקנה אחת: הכוח הישראלי אמור היה להיות מושמד עד אחרון הטנקים".
ב-1986 התמודד מול אהוד ברק על תפקיד אלוף פיקוד הצפון וגבר עליו. ב-1991 שוב התמודדו השניים, והפעם על תפקיד הרמטכ"ל. בקרב זה גבר ברק על פלד.
בספטמבר 1987, כשהיה אלוף פיקוד הצפון, פנה אליו שר הביטחון רבין וביקש ממנו שיתלווה אליו לביקור רשמי בגרמניה. פלד סירב. "לא מתאים לי לדרוך שם", ענה. "אני יכול לתת לך פקודה", אמר רבין. "לפקודות אני מציית", השיב פלד. "אבל אני מעדיף לשכנע אותך", הגיב שר הביטחון ונימק: "אני חושב שהגעתך - עם הביוגרפיה שלך וכעת עם המדים והדרגות - מסמלת משהו חשוב מאוד". פלד התרצה.
"כללי הטקס חייבו אותי, במהלך הביקור, להצדיע לדגל הגרמני ולשר הביטחון הגרמני. כשהצדעתי עברה בראשי המחשבה אם אבא שלי, יענקל מנדלביץ' שנספה באושוויץ, רואה אותי עכשיו מהשמיים - מה הוא חושב עליי: האם הוא גאה בי, כי הגעתי לשם כאלוף בצבא היהודי, או שהוא מתבייש על ההצדעה שלי לדגל הגרמני".
ומה התשובה שנתת לעצמך? "לא נתתי לעצמי תשובה. עד היום אין לי".