בנימין נתניהו הוא גאון תקשורתי – זה ידוע, וזו רק אחת מן המעלות הרבות שהביא עימו לתפקיד ראש הממשלה. הבעיה היא, שכמו בחלק מן התכונות האחרות שלו, נתניהו לא תמיד משתמש לטובה בגאונות התקשורתית בה ניחן. הדוגמה העדכנית ביותר ואולי הבולטת ביותר: המנטרה לפיה משפטו נועד "להפיל ראש ממשלה חזק מן הימין". זו תולדה של המשוואה "המדינה זה אני", סליחה – "הימין זה אני". נתחיל מטענת היסוד. הימין איננו נתניהו (ויש שיטענו גם שנתניהו איננו ימין, אבל נניח את זה בצד). הימין הוא מחנה אידיאולוגי, בעל עמדות של ארץ ישראל השלמה, קפיטליזם ליברלי ומסורת יהודית. הוא היה לפני נתניהו והוא יהיה אחריו. הוא היה בלי נתניהו והוא יהיה בלעדיו. ותשמעו עוד הפתעה: מותר להיות איש ימין ולהתנגד לנתניהו. אתם יודעים, כמו שמקובל במשטרים דמוקרטיים בהם מנהיג המפלגה איננו נציג האל עלי אדמות. כמו שעושים כעת נפתלי בנט וגדעון סער, וכמו שאני הקטן טוען כבר כמה שנים. מכאן – לטענת המשנה. יש עובדה קטנה שסותרת אותה: מי המעורבים בתיקי נתניהו. מפכ"ל המשטרה היה רוני אלשיך חובש הכיפה, אשר התמנה לתפקידו בידי – בנימין נתניהו. היועץ המשפטי לממשלה הוא אביחי מנדלבליט חובש הכיפה, שהיה מזכיר ממשלתו של – בנימין נתניהו; ואשר התמנה לתפקידו בידי – בנימין נתניהו; ואשר מינויו הותקף בידי האופוזיציה בטענה שהוא יהיה נאמן ל-בנימין נתניהו. וזהו אותו מנדלבליט אשר סגר את תיקי הצוללות והמניות נגד – בנימין נתניהו. פרקליט המדינה היה שי ניצן, דתי לשעבר ובוגר ישיבה תיכונית, אשר התמנה לתפקידו בידי – בנימין נתניהו. את התיקים הובילו ליאת בן-ארי ויוני תדמור, שהובילו גם את תיק הולילנד נגד – לא, לא בנימין נתניהו, אלא אהוד אולמרט. בחקירות היו מעורבים מאות קציני משטרה ופרקליטים, וכולם-כולם-כולם רוצים להפיל ראש ממשלה חזק מהימין? אז נכון שלימין יש רק 50% מהקולות בבחירות בעשורים האחרונים, אבל אפילו המיעוט הקטן הזה לא מיוצג בשורות החוקרים, הקצינים והפרקליטים? כולם התיישרו לפי רוח המפקד מלאת השנאה לנתניהו (סליחה, לימין)? איש לא קם כדי להתריע? איש לא פנה לנציב הביקורת דוד רוזן? איש לא פנה למבקר המדינה מתניהו אנגלמן? איש לא הדליף לישראל היום ולערוץ 20? בקיצור: בעיה קטנה של עובדות.

מתנגדי נתניהו אינם טומנים את ידם בצלחת בהתעלמות מעובדות סביב משפטו. הטענה האהובה ביותר עליהם: נתניהו מטיל סגר ומגבלות כדי לפגוע בניהול משפטו. יש בהחלט הצדקה לפקפק באמינותו של נתניהו, ראינו שיש בהחלט הצדקה לצאת נגד טענותיו בנוגע למשפטו, ויש בהחלט המון הצדקה למתוח ביקורת על טיפולו בקורונה. אבל הטענה הספציפית הזאת פשוט מתפוררת ברגע שמעמתים אותה עם העובדות. נתחיל מזה, שנתניהו אינו הקובע היחיד. ההחלטות מתקבלות בידי קבינט הקורונה ומבוססות על חוות דעת מקצועיות (וסותרות). כבר היו מקרים בהם הוא רצה לנקוט פעולות מסוימות ולא הצליח להעביר אותן, כולל לגבי מועדי הסגר והמגבלות שיכלול. והכי חשוב: אם הקורונה מאפשרת לנתניהו לדחות את משפטו, מדוע הוא פעל בצורה כה נמרצת להביא את החיסונים ולעודד את תושבי ישראל להתחסן? טענה אחרת מכיוון השמאל הייתה, מדוע נדחה הדיון של 13 בינואר למרות שהאולם בבית המשפט המחוזי בירושלים הורחב מאוד. גם זו הייתה התעלמות מן העובדות: משפט נתניהו מושך עשרות אנשי תקשורת שאינם נכנסים לאותו אולם, ושאין כל אפשרות שיעבדו תוך שמירה על ריחוק חברתי. תארו לעצמכם שהדיון היה מתקיים בלא תקשורת; אותם אנשי שמאל היו מתנפלים על בית המשפט בטענה שהוא מעניק לנתניהו הגנה מפני הציבור. לבסוף, טענה כוזבת המשותפת לימין ולשמאל, ושכבר עמדתי עליה: "שלושה כתבי אישום נגד נתניהו". יש כתב אישום אחד ובו שלושה אישומים. אז למה הבלוף הזה הוא הדבר היחיד עליו מסכימים שני הצדדים בנוגע למשפט נתניהו? כי לימין זה מאפשר לטעון כמה הוא נרדף, ולשמאל – כמה הוא מושחת. ואל תבלבלו אותם עם העובדות.

עשרות מיליוני אמריקנים – וכנראה גם לא מעט ישראלים – משוכנעים שהניצחון בבחירות לנשיאות נגזל מדונלד טראמפ בדרכי מרמה, שאין לו שום אחריות להסתערות תומכיו על הקפיטול ושאולי כל האירוע ב-6 בינואר בכלל היה פרובוקציה של אנשי שמאל שהתחפשו לתומכי טראמפ. העובדות החד-משמעיות אומרות את ההפך הגמור, אבל העובדות לא ממלאות שום תפקיד מבחינתם. נזכיר אותן בכל זאת. טראמפ ואנשיו הגישו קרוב ל-60 תביעות נגד הליכי הבחירות וספירת הקולות. למעט אחת, שנגעה לסעד זמני נקודתי בנוגע לספירת הקולות בפנסילבניה, כולן נדחו על הסף בשל העדר כל ראיות. השופטים שדחו אותן התמנו בידי נשיאים משתי המפלגות, כולל בידי טראמפ עצמו. בית המשפט העליון דחה פה אחד שתי בקשות של אנשי טראמפ לדון בטענות נגד הבחירות – כולל שלושת השופטים שאותם מינה טראמפ. הדבר היחיד שנמצא הוא אי-סדרים מקומיים, כמו בכל בחירות – כמה מאות קולות לכאן או לכאן, לכל היותר. הממונים על ניהול הבחירות בכמה ממדינות המפתח הם רפובליקנים, כמו גם חלק מן המושלים; גם הם קבעו שלא הייתה שום הונאה. המשרד לביטחון פנים בממשל הפדרלי של טראמפ הכריז, שהיו אלו הבחירות ההוגנות ביותר בתולדות ארה"ב. טראמפ שיקר עוד לפני הבחירות, כאשר טען שהצבעה בדואר תוביל להונאות. אלא שלטענה הזאת לא היה שום בסיס עובדתי, טראמפ עצמו הצביע בדואר ואת רשות הדואר מנהל אחד מחסידיו המובהקים. והוא שיקר ושיקר ושיקר אחרי הבחירות. עד כדי כך הוא שיקר, שאפילו תומכיו הבולטים ביותר בסנאט – מיץ' מקונל ולינדזי גראהם – הודיעו שג'ו ביידן נבחר כחוק והצביעו נגד הניסיון של אחדים מעמיתיהם לפסול את התוצאות. השקרים הללו הם שהציתו את הפורעים ב-6 בינואר, ועליהם נוספו דבריהם של טראמפ ורודי ג'וליאני בעצרת באותו יום: ללכת לקפיטול וללחוץ על הסנאטורים, להילחם כדי להשיב לעצמנו את ארצנו. מאות מבין הפורעים זוהו ונעצרו; חלקם אנשי ימין קיצוני מוכרים, ואיש מהם לא נחשף כפרובוקטור מן השמאל. השקרים הבלתי-פוסקים של טראמפ (למעלה מ-30,000 כאלו בכל תקופת כהונתו) גרמו וגורמים לארה"ב את הנזק הגדול ביותר מכל הנזקים שגרם לה: הם מערערים את האמון ביסוד הדמוקרטיה – הליך הבחירות. זה מה שרצתה רוסיה להשיג בהתערבותה בבחירות 2016; השנה היא קיבלה את זה מטראמפ בלי שהייתה צריכה להזיז אפילו את הזרת. מי שקונה את השקרים הללו, כדאי שיביא זאת בחשבון: הוא משרת את ולדימיר פוטין, כמו גם את עלי חמנאי וקים ג'ונג-און.

הדמוקרטים בארה"ב תורמים גם הם את חלקם להתעלמות מן העובדות, ובמקרה שלהם – זוהי התנהגות צבועה במיוחד, משום שהם מגנים את טראמפ על כך שהשתמש בסמכויותיו החוקתיות בדיוק כמו כל נשיא קודם משתי המפלגות. הם מבכים את העובדה שטראמפ מינה שלושה שופטים לבית המשפט העליון ומאות שופטים לבתי המשפט הפדרליים, מתלוננים על השימוש שעשה בצווים נשיאותיים ומזהירים ששתל את אנשיו במשרות בכירות בממשל וכעת ג'ו ביידן תקוע איתם. אלא מאי? כל המהלכים הללו היו חוקיים למהדרין ועלו בקנה אחד עם המקובל בארה"ב מזה עשרות שנים. החוקה מעניקה לנשיא את הסמכות למנות את שופטי העליון והערכאות הפדרליות, באישור הסנאט. לרפובליקנים היה רוב בסנאט בכל שנות כהונתו של טראמפ, וכך יכלו לבצע את המינויים. והם בחרו שופטים שמרנים, כי הם מפלגה שמרנית והם מייצגים מצביעים שמרנים. זה לא 100% בסדר; זה 1,000% בסדר. טראמפ והסנאטורים מילאו את תפקידיהם החוקתיים ואת האמון שנתנו בהם בוחריהם. השימוש בצווים נשיאותיים הוא הדרך של כל הנשיאים להתגבר על העדר רוב בקונגרס, ולטראמפ לא היה רוב בבית הנבחרים. ברק אובמה עשה בדיוק את אותו הדבר בשנתיים האחרונות שלו, ומספר הצווים של ביידן בשבועיים הראשונים לכהונתו עולה בהרבה של זה של טראמפ. ושוב: זה חוקי לגמרי; אם זה לא מוצא חן בעיני הדמוקרטים – שישנו את החוק. ואילו המינויים הפוליטיים עומדים בבסיס שיטת הממשל האמריקני. לכל נשיא יש 8,000-7,000 משרות למלא בנאמניו, החל מהשרים וסגניהם, עבור במנהלי הסוכנויות הפדרליות וכלה בשגרירים. נכון, טראמפ אייש חלק מן המשרות בחודשים ובשבועות האחרונים של כהונתו – אבל אין בארה"ב שום מגבלה על מינויים בתקופה זו. טראמפ עשה מספיק מעשים פסולים ואפילו פליליים במהלך כהונתו ועוד לפניה, ויש מספיק ביקורת אמיתית למתוח עליו. אבל להתנפל עליו בגלל שמילא את תפקידו ועשה מה שכל נשיא עושה, רק בגלל שזה טראמפ ורק בגלל שהתוצאות לא נראות לדמוקרטים – זה שקר גס והסתה, שאינם שונים בעיקרון (אלא רק בעוצמה ובהיקף) מאלו שיצאו מפיו של טראמפ עצמו.

לתקשורת במדינה דמוקרטית יש תפקיד חשוב ביותר: למסור לציבור את המידע שיאפשר לו לבוא חשבון עם ממשלתו ולגבש את עמדותיו בנושאים העומדים על סדר היום, ודאי בתקופת בחירות ובתקופות חירום. אנחנו מצויים כידוע בתקופה המשלבת גם בחירות וגם חירום, ולכן התקשורת אמורה להיות זהירה במיוחד במידע שהיא מוסרת. אך בשני התחומים הללו, חלקים נרחבים מן התקשורת הישראלית מפגינים ניתוק מודע מן המציאות. לגבי הקורונה: ההבלטה הניתנת לתופעות הלוואי של החיסונים היא לא פחות מאשר פשע. לכל חיסון יש תופעות לוואי וכל אחד עלול לסבול מהן: כאבים באזור הזריקה, עייפות, חום וכדומה. המידע שמסר השבוע משרד הבריאות מלמד, כי חיסוני הקורונה גורמים פה ושם לתופעות כאלו – לא משהו רציני ולא משהו בקנה מידה שונה מן הרגיל. אבל כמה אמצעי תקשורת מיהרו לפרסם כותרות על תופעות הלוואי, ורק בתוך הדיווחים הסתתרה האמת הזאת. כנ"ל לגבי כמה מקרים מצערים של מחוסנים שנפטרו, המהווים (ברוך השם) שבריר של שבריר אחוז מכלל המחוסנים. למה? כי חדשות רעות מושכות יותר קוראים מאשר חדשות טובות. במילים אחרות: הרייטינג גרם להבליט ידיעות שחשיבותן האמיתית היא אפסית, ואשר עלולות לגרום להרבה יותר חולים ומתים משום שהן יוצרות בהלת שווא. לגבי הבחירות: טירוף הסקרים יצא מכלל שליטה. כמעט כל יום יש למישהו איזשהו סקר, למרות שכל מי שמסקר פוליטיקה יומיים יודע, שאין להם שום משמעות. הסקרים הללו מושפעים במישרין מחדשות נקודתיות, וכך רון חולדאי קיבל שמונה מנדטים כאשר הכריז על מועמדותו לראשות הממשלה (לא פחות!), גדעון סער היה באזור 20 המנדטים כאשר יצא לדרך, ונפתלי בנט היה באותה סביבה בשיא פעילותו בנושא הקורונה. זו גם הסיבה לזינוק של העבודה בסקרים: המפלגה קיבלה כותרות על הבחירות הפנימיות בה. תראו איפה חולדאי, סער ובנט עכשיו, ותראו איפה מרב מיכאלי תהיה ב-23 במארס. שלא לדבר על סקרים שניסו לנבא כיצד הציבור יצביע אם ייווצרו רשימות שלא באו לעולם. אז למה מפרסמים אותם? שוב: רייטינג. אולי התקשורת של היום אוהבת ריאליטי, אבל היא לא ממש אוהבת ריאליות.

"זה שמישהו כתב ספר, זה שמישהו פרסם אותו וזה שהאוניברסיטה קנתה אותו – עוד לא אומר שמה שכתוב בו הוא נכון", אמרה המרצה בקורס לכתיבת עבודות באחד השבועות הראשונים שלי באוניברסיטת תל אביב. קל וחומר היום, כאשר כולם יכולים להגיד הכל, בלי שום בדיקה ועריכה ונטילת אחריות. ר' ישראל הכהן מראדין, בעל "חפץ חיים" ו"משנה ברורה", הביע זאת בצורה אחרת ומחויכת. אתם יודעים למה נדפסים היום כל כך הרבה דברי הבל? בגלל הרכבת. פעם, רב בעיירה שהיה כותב ספר והיה נוסע לוורשה להדפיס אותו, היה רוכב כל היום בעגלה ומגיע בערב לעיירה שבדרך. מתוך נימוס, היה נכנס לרב המקום לשאול בשלומו. המארח היה שואל מה כבודו עושה כאן, והאורח היה מספר על ספרו. מובן שהשניים החלו לשוחח על תוכן הספר, ובתום השיחה הבין המחבר שאחד מרעיונותיו מוטעה – ומחק אותו. למחרת, בעיירה אחרת, התברר לו שכבר הקדימו אותו במתן התירוץ שכתב – ומחק אותו. וכך, עד שהגיע לוורשה, נשאר בקושי חומר לחוברת קטנה ואולי גם זה לא. אבל היום – סיים ר' ישראל מאיר – יש רכבת, הרב מגיע לוורשה תוך כמה שעות ואיש אינו מנפה בדרך את מה שאינו ראוי להתפרסם. אנחנו מצויים לא ברכבת אלא בטיל במהירות האור: זה הזמן שעובר בין הלחיצה על מקש ה-enter לבין פרסום הדברים. יש לזה כמובן יתרונות עצומים של העברת מידע וחופש ביטוי. ויש לזה חסרונות עצומים לא פחות של העברת מידע כוזב וניצול חופש הביטוי להסתה והכפשה. האמת והשקר המקוונים אינם נבדלים במאומה מבחינה חיצונית, והדרך היחידה להבחין ביניהם היא מבחינת התוכן – וזו משימה קשה מאוד. התפקיד החשוב ביותר של בתי הספר במאה ה-21 הוא ללמד את הילדים והנערים כיצד לברור את המידע שהם צורכים. זה מה שיקבע האם יקבלו עובדות מדויקות, או שמא יבססו את דעותיהם והחלטותיהם על דיסאינפורמציה ותעמולה. זה מה שיקבע האם יפעלו בצורה אחראית, או שמא יפלו קורבן למניפולטורים ומסיתים. זה מה שיקבע האם יהיו אזרחים מועילים, או שמא יהפכו לפורעים ופושעים. עם המשימה הזאת צריך להתחיל להתמודד במקביל ללימוד הקריאה והכתיבה. יש דרכים למצוא את איי האמת גם בתוך אוקיינוס השקרים המקוון. מיהו הכותב? האם הוא מזדהה בשמו או מסתתר מאחורי כינוי? מה אנחנו יודעים עליו? האם הוא מתבסס על עובדות אובייקטיביות, כמו ניסויים מדעיים מוכחים ופסקי דין? האם הוא מתבטא בלשון מתונה ומנומסת, או בהתלהמות בוטה? האם הוא מדבר בעד מישהו/משהו או רק נגד מישהו/משהו? כיצד הוא מגיב לדעות שונות משלו? אלו רק מקצת מן הדרכים. אם לא נעניק אותן לילדינו – הם עלולים בכלל לא לדעת מה פירוש המילה "עובדות".