היום בו יהיו שימועים פומביים למועמדים לבית המשפט העליון – ולא משנה אם זה יהיה בכנסת או בוועדה לבחירת שופטים – יהיה היום בו הדמוקרטיה הישראלית תעמוד בפני סכנה קיומית, פשוטו כמשמעו. מי שרוצה שימועים כאלו, שואף להגיע בעזרתם למינויים פוליטיים לעליון ובכך לסרס במידה משמעותית את תפקידו החשוב ביותר: לאזן את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת (וזהו תפקידו של בית המשפט העליון בכל דמוקרטיה). אם וכאשר זה יקרה, הפוליטיקאים יוכלו להשתולל כאוות נפשם, לפגוע בזכויות יסוד ולרמוס את כללי המינהל התקין. הטיעון האהוב ביותר על חסידי השימועים הוא, שזה מה שקורה בארה"ב. בכך הם רוצים ליטול פיסה קטנטנה אחת מתוך מערכת ענקית ולהשתיל אותה בתוך מערכת שונה לחלוטין. ארה"ב היא רפובליקה נשיאותית; ישראל – רפובליקה פרלמנטרית. ארה"ב היא פדרציה של 50 מדינות; ישראל – מדינה אחת. לארה"ב יש חוקה; לישראל אין. בארה"ב יש בחירות ישירות בין שתי מפלגות; בישראל יש בחירות יחסיות בין מפלגות רבות. ביהמ"ש העליון של ארה"ב דן ב-80-70 עניינים חוקתיים בשנה, תמיד בהרכב של תשעה שופטים והם מתמנים לכל החיים; ביהמ"ש העליון של ישראל דן ב-10,000 תיקים בשנה בכל הנושאים, לרוב בדן יחיד או בשלושה ושופטיו מתמנים עד גיל 70. בארה"ב הנשיא, הממנה את השופטים, מכהן לכל היותר שמונה שנים, ולשליש מן הסנאט, המאשר אותם, יש בחירות כל שנתיים; בישראל אין מגבלה על כהונת ראש הממשלה והבחירות הן כאוטיות. השימועים בארה"ב הם קרקס של התקפות פוליטיות והשמצות אישיות (ע"ע ברט קוואנו), והם יחידים במינם בעולם. השיטה הנוכחית שלנו עובדת היטב ואין שום סיבה לשנות אותה. מי שמיילל על ה"שמאלניות" של בית המשפט, כדאי שישים לב לעובדה הבאה: 13 מבין 15 השופטים הנוכחיים מונו בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש הממשלה, ו-11 מהם – כאשר שרי המשפטים היו יעקב נאמן ואיילת שקד. בג"ץ פוסק יותר נגד ממשלת הימין, מהסיבה הפשוטה שהיא שולטת 12 שנים – והפסיקה היא תמיד נגד השלטון. הרוב המכריע של העתירות נדחות, חלק גדול מהן – על הסף. בוועדה לבחירת שופטים יש רוב יחסי לפוליטיקאים (ארבעה מתוך תשעה) ורוב מוחלט לנציגי ציבור (יחד עם שני נציגי לשכת עורכי הדין), וגם שלושת השופטים נבחרו בידי אותה ועדה עצמה. את הפרוטוקולים שלה אין לפרסם, בדיוק כפי שלא מפרסמים שום פרוטוקולים פנימיים – כדי לאפשר לכולם להתבטא בצורה גלויה וחופשית. היתרונות של עקרון הסיניוריטי במינוי נשיא בית המשפט העליון (מניעת תחרות בין השופטים וחשש לריצוי הפוליטיקאים) עולים על חסרונותיו (לא בהכרח הוותיק ביותר הוא המשפטן המעולה ביותר או המנהל הטוב ביותר). דבר אחד שהייתי משנה: מעגן בחוק את החובה שאחד מהפוליטיקאים יהיה נציג האופוזיציה. כל השאר עובד היטב; אל תגעו בזה.

אם יש נושא המצריך הסדרה מקיפה, זהו ביטול חוקים בידי בג"ץ ומה שמכונה "פסקת ההתגברות". ושימו לב – הסדרה מקיפה, שזה אומר גם כיצד ניתן לבטל חוקים וגם מה יכולה הכנסת לעשות לאחר מכן. הדבר צריך להיעשות במסגרת של חוק יסוד החקיקה, שאינו קיים כיום; 73 שנים אחרי הקמת המדינה, אין עיגון של היחסים בין שלוש הרשויות. נעבור לרגע לנושא צדדי אך קשור: זכות העמידה בבג"ץ. את העתירות נגד חוקים מגישים בדרך כלל עותרים ציבוריים, שבג"ץ פתח בפניהם לרווחה את דלתו – פתח יותר מדי. אין לנעול את הדלת, כי חשוב שניתן יהיה לבחון חוקתית ומשפטית מהלכים שלטוניים הפוגעים בכלל, אך מדי פעם יש לסגור אותה. ניתן לקבוע, שעותר ציבורי יהיה רק עמותה רשומה כחוק, בעלת אישור ניהול תקין והכרה לצורך תרומות; שהוא לא יישמע כלל אם יש אפילו אדם אחד שנפגע ולא עתר בעצמו; ששופט אחד יוכל לדחות על הסף עתירות; ושיוטלו הוצאות משמעותיות לטובת אוצר המדינה במקרים כאלו. נחזור לביטול החוקים. ההצעה שלי: בג"ץ יוכל לבטל חוק רק ברוב של לפחות שישה מבין תשעה שופטים, רק לאחר שיוציא התראת בטלות שתאפשר לכנסת לתקן אותו בתוך פרק זמן סביר (12-6 חודשים) והביטול יהיה מצומצם ככל האפשר (ברמת הסעיפים ואפילו המילים). במקרה של חוק יסוד, יהיה צורך ברוב של לפחות שמונה מבין 11 שופטים והתראת הבטלות תהיה למשך שנה. הכנסת מצידה תוכל לחזור ולחוקק את אותו חוק ברוב מיוחס – או 70 מבין חבריה, או 65 ח"כים ובהם לפחות חמישה חברי אופוזיציה. במקביל, יחוסנו כל חוקי היסוד, כך שכל שינוי בהם (ולו הקטן ביותר) יצריך רוב של לפחות 80-75 חברי כנסת.

פסיקת דין חייבת להתבסס על עובדות וטיעונים. הכרעה בין תיאורים עובדתיים שונים מחייבת שמיעת ראיות – בחינת מסמכים וחקירת עדים. מובן מאליו, נכון? כן, אבל לא תמיד זה קורה – ודווקא בבית המשפט העליון ודווקא בנושאים רגישים ושנויים במחלוקת. בשבועות הקרובים נהיה עדים לריטואל הקבוע של כל מערכת בחירות: ערעורים על פסילה או אי-פסילה של מועמדים ורשימות. ההחלטות מתקבלות בוועדת הבחירות המרכזית – גוף פוליטי לגמרי – והערעורים נדונים בהרכב מורחב של ביהמ"ש העליון. אלא מאי? השופטים כלל אינם בוחנים ראיות כלשהן, אלא מסתפקים במסמכים ולפעמים בהצהרות של הצדדים. וכך מגיעים לתוצאות מקוממות, כאשר תומכי טרור נבחרים לכנסת משום שהם מצהירים בכזב שהם מתנגדי טרור מושבעים, בלא שניתן לעמת אותם עם דבריהם ומעשיהם. מצב דומה קיים בנוגע לקרקעות ביהודה ושומרון: בג"ץ מקבל מסמכים ותצהירים, אינו בוחן את אמיתותם וכך קובע האם בתים בחברון שוכנים על אדמה פרטית או ציבורית. זהו מצב פסול בתכלית שאין לו שום הצדקה חוקית, משפטית, מוסרית, ציבורית או הגיונית. וקל מאוד לתקן אותו. אין בחוק שום איסור על ביהמ"ש העליון לשמוע ראיות כמו כל בית משפט אחר. לחלופין, יש להעביר את שני הנושאים לבתי המשפט המחוזיים, כך שהם יבחנו את הראיות, ואז בית המשפט העליון יתפקד – כמו תמיד – כערכאת ערעור בלבד. הדבר חיוני במיוחד בערעורי הבחירות, משום שבמצב הנוכחי – החלטות כה משמעותיות מתקבלות מבלי שאיש בוחן את העובדות בצורה מעמיקה ואובייקטיבית. נכון, ההליך צריך להיות מהיר; אין בעיה שביהמ"ש המחוזי יכריע בו תוך יומיים של דיונים אינטנסיביים, ולאחר מכן יוכל ביהמ"ש העליון להכריע תוך יומיים נוספים. אבל ההכרעה חייבת להתבסס על ראיות.

יש בהחלט מה לשפר בבקרה הציבורית החיונית על השופטים ובתי המשפט. כדאי להזכיר את אמרתו של אלכסנדר המילטון, מהאבות המייסדים של ארה"ב, אשר נודעה בציטוטו של פליקס פרנקפורטר, שופט בית המשפט העליון: "אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הוא אמון הציבור בו". הרבה לפני שדנים בשאלות הנכבדות של מינוי השופטים וסמכויות בג"ץ, אפשר וצריך לעשות מהלכים חשובים לא פחות ופשוטים הרבה יותר. נציבות תלונות הציבור על שופטים הוקמה למרות התנגדות עזה מצד השופטים, היא עושה עבודה חיונית – אבל יש צורך בכמה שיפורים מהותיים. הראשון והחשוב ביותר הוא לפרסם את שמותיהם של השופטים לגביהם ניתנות ההחלטות – בין אם התלונה נדחית ובוודאי אם היא מתקבלת. אין שום סיבה שבעולם לכך שהם ייהנו מאנונימיות. הם משרתי ציבור, הם עובדי ציבור, הם חייבים דין וחשבון לציבור. ובוודאי שאין מקום לכך שהחלטות אנונימיות יובילו למסע לחשושים וניחושים, ממנו ייפגעו שופטים אחרים. הנציבות גם צריכה לפרסם מיוזמתה כל תלונה שהיא מצאה כמוצדקת. מאחר שהנציב הוא תמיד שופט בדימוס של בית המשפט העליון (כיום – אורי שהם), ראוי למנות נציב אד-הוק לבחינת תלונות נגד שופטי העליון שלצידם כיהן, ולו לשם מראית פני הצדק. קורות החיים של השופטים מתפרסמות כיום במתכונת בלתי אחידה. חלק מהן כוללות שורות בודדים, ואחרות – עמודים שלמים. בחלק יש תמונה ישנה, בחלק יש תמונה עדכנית, בחלק אין תמונה בכלל. בחלק יש תאריך לידה, בחלק אין. כאן יש לקבוע מתכונת אחידה ומחייבת: תאריך לידה, פירוט השכלה, שירות צבאי/לאומי (היכן שרלוונטי), ניסיון מקצועי מפורט, פרסומים מקצועיים, הוראה אקדמית. לקורות החיים יש להצמיד את רשימת המניעויות, הנמצאת כיום בנפרד לגמרי במערכת "נט המשפט". אפשר גם לחשוב על צירוף קישורים להחלטות של נציבות התלונות בעניינו של אותו שופט. יש לעדכן את הדף בכל שינוי משמעותי ולפחות פעם בשנה. יקח עוד שעה עבודה? לא נורא. הציבור זכאי לקבל את המידע הזה.

לרוב המכריע של הציבור הישראלי אין מגע עם מערכת המשפט, ודאי שלא עם הרמות הגבוהות שלה. אם אזרח מן השורה מגיע לבית המשפט, זה בעניינו האישי – וזה מה שמעניין אותו. וכאן יש הרבה מה לעשות. השופטים חייבים להביא בחשבון כל העת כיצד הדברים נראים מנקודת מבטו של האזרח. זה נחמד מאוד להחליף בדיחות עם עורכי הדין, במיוחד בבתי משפט קטנים בהם כולם מכירים את כולם – אך מה יחשוב התובע, הנתבע, הנאשם או העד? האם אין הוא עלול להרגיש שיש כאן "מועדון חברים" המתנהל במנותק ממנו, וגרוע מכך – שעניינו לא ייבחן בצורה שקולה ואובייקטיבית? כיצד ייראה למתבונן מן הצד דיון כאוטי, במיוחד במעצרים ובימי מוקד פליליים, בו עורכי דין מתווכחים מי יישמע קודם, השופט קופץ מתיק לתיק והחלטות מתקבלות בתוך עשר דקות? מה יבין האזרח שהתייצב בשעה אליה הוזמן, ואז יגלה שהשופט נכנס לו בנחת באיחור של רבע שעה ושנקבעו עשרה תיקים לאותה שעה? הבעיות מגיעות גם למהות. התיק נקבע למועד שנקבע, אבל אז הצד השני מבקש דחייה מכל מיני סיבות. זה יכול להיות "להיפגש עם התביעה" או "קיבלתי רק אתמול את הייצוג" בתיק פלילי, זה יכול להיות "עורך הדין שלי חולה" בתיק אזרחי. וכך התיק נסחב ונגרר, לעיתים תוך גרימת נזק ממשי לציבור או לאזרח. ונזכיר: "צדק שנדחה הוא צדק שנמנע", קובעת אמרה אנגלית ידועה (אולי של ויליאם גלדסטון, אולי של ויליאם פן). בשעה טובה הדיון מתקיים והצדדים ממתינים לפסק הדין. לרוב עוברים חודשים רבים, לעיתים אפילו שנים. ואז הם עשויים לקבל פסק דין בן עשרות עמודים, הכולל תקדימים ופרשנות שאינם מעניינים אותם ואשר נכתבים בעיקר לצורך הקרדיט לשופט. הצד הזוכה מגלה בשורה האחרונה, במקרה הטוב, שנפסקו לטובתו הוצאות שיכסו חלק קטן ואפילו קטנטן מהסכום שהוציא באמת. כלומר: הוא ניצח בתיק והפסיד בכיס. כל אלו אינם גזירות גורל. השופטים אחראים לאווירה באולם, ויש מנעד מספיק רחב בין נוקשות קפואה לבין סחבקיות. הם אחראים ללוחות הזמנים ויכולים להעביר בקלות את המסר שאצלם מתחילים בזמן. הם אחראים ליומן שלהם וצריכים להימנע מקביעת יותר מדי תיקים לאותה שעה. הם אחראים לניהול התיקים וצריכים להשתמש בכלים שבידיהם כלפי מי שאינם מתייצבים. הם אחראים לכתיבת פסקי הדין וצריכים לתמצת אותם ולהטיל הוצאות ריאליות כפי שמחייבים החוק והתקנות.

חלק מן הבעיות שציינתי בראש הפרק הקודם נובעות מן העומס העצום המוטל על בתי המשפט בישראל, עם למעלה מ-800,000 תיקים בשנה. הגורם המרכזי לכך הוא העודף העצום של עורכי הדין. ניתן להעריך שיש 70,000 עורכי דין פעילים – המספר הגבוה ביותר בעולם ביחס לאוכלוסייה. לרבים מהם אין פרנסה, חלק משמעותי מהם גרועים, יש בהם מי שלא היו עוברים הערכה פסיכיאטרית – והם מציפים את בתי המשפט בתביעות סרק, מגיעים לא מוכנים, לוקחים יותר מדי תיקים ותוקעים את כל המערכת. הבעיה היא, שאין נכונות פוליטית להתמודד עם המצב הזה, ולכן הוא הולך ומחמיר על חשבון כולנו. מה כן ניתן לעשות? כמה דברים. להוציא מבתי המשפט את רבבות תביעות הפח – תביעות באלפי או כמה עשרות אלפי שקלים על נזקי רכב, בעיקר בין חברות ביטוח. רובן בהיקפים של תביעות קטנות, אבל מעסיקות את המערכת כמו תיק רגיל. יש לשלוח את חברות הביטוח להתקזז ביניהן במנגנון בוררות משלהן; אין שום סיבה שהתיקים הללו יגזלו את זמנם של שופטי שלום רבים מדי יום. כנ"ל לגבי התנגדויות לביצוע שטרות, הליך שיכול להצריך כמה ישיבות גם כאשר מדובר בסכומים קטנים. הבירור צריך להיעשות על סמך מסמכים ותצהירים בלבד ולהיחתך בהחלטות קצרצרות. בהליך הפלילי צריך להגדיל את השימוש בעבירות מינהליות והסדרים מינהליים. בתי המשפט לתעבורה קורסים תחת רבבות כתבי אישום המסתיימים ברובם המכריע בקנסות של כמה מאות שקלים, תוך ניהול מקח וממכר פומבי ומבזה בין הצדדים. יש להחליף זאת במערכת שתתמרץ לשלם את הקנס המקורי (למשל: הכפלתו האוטומטית אם הערעור נדחה) ולאסור לחלוטין לקיים מו"מ בבית המשפט; הצדדים יהיו חייבים להגיע אחרי שנדברו ביניהם. יש עבירות נוספות שלא חייבות להגיע לבית המשפט, ויש תיקי מעצרים רבים שצריכים להיות מטופלים ברמת תחנת המשטרה. כל אלו לא מצריכים תקציבים אלא רק קצת חשיבה ונכונות לפעול, בעיקר מצד הדרג הפוליטי. אבל הרבה יותר כיף, והרבה יותר תקשורתי, להתווכח על בג"ץ מאשר לדאוג באמת לשירות המשפטי לאזרחי ישראל.