ררד פותחת את הראיון בתיאור האירועים שעברו עליה מאז הכיבוש האמריקני של עירק, לפני 18 שנה. היא ומשפחתה ברחו לסוריה לכמה חודשים, משם עברו לירדן. הדבר הקשה ביותר שעבר עליה מאז עזיבת מולדתה, היה המשפט כנגד אביה בעירק, שהותו בכלא ותלייתו לבסוף. מצבה של עירק רק הידרדר מאז, העם העירקי סבל רבות ורבים מתגעגעים לתקופתו של אביה - לטענתה. היא מודה שאביה היה קשוח, אך מתעקשת שהוא הביא מאז עלייתו לשלטון (1978) יציבות וביטחון ברחובות ופרנסה לכולם. כשנשאלה על הנושא הבעייתי של החופש שמנע אביה מאזרחי עירק, התחמקה והשיבה כי לא ניתן להם חופש גם לאחר הפלת שלטונו של אביה. ררד הביעה חשש שעירק נמצאת כיום בסכנה של התפרקות או הפיכה לפדרציה של אזורי שליטה (סונית במערב, שיעית במזרח וכורדית בצפון). לגבי אירן, סיפרה שמאז המהפכה (1979) שאפה מדינה זו לפלוש לעירק ו"לעשות בה כרצונה". היא גאה בעובדה שאביה יצר הרתעה חשובה מפני האיום הזה. ררד מדגישה כי באופן כללי, בימי אביה, היה לעירק תפקיד חשוב להגן על העולם הערבי מפני ההשפעה האירנית.

לגבי יחסיה האישיים עם אביה, סיפרה כי הייתה לה ילדות יפה וכי אנשים לא מכירים כלל את משפחתה. היא מספרת כי נהנתה מחיים טובים - רכבה על סוסים והלכה עם משפחתה לשחות בנהר החידקל. היא זוכרת כיצד דאג אביה ושמר עליה שלא תטבע. לטענתה, בניגוד לדימוי הקשוח שלו, אביה היה אדם חם ונהג לבקר בבתי העירקים ולנשק את בני המשפחה. לגבי שני אחיה עודיי וקוסיי ושתי אחיותיה הקטנות חלא ורנא, סיפרה שהיה להם קשר קרוב אליה וחשו תמיד צורך לגונן עליה, כי הייתה האחות הגדולה ואהובה מאוד על אביה. סדאם היה מעניש את בניו, אך היה תמיד סלחן ורחמן כלפי בנותיו. על אמה סיפרה ררד כי הייתה מנהלת בית ספר ועסקה גם בגידול הילדים. על מלחמת עירק-אירן סיפרה שהייתה ילדה כשהתחוללה. במלחמה עברה המשפחה לבית חלופי והיו הפצצות קשות על אזור מגוריה. כילדה סירבה ללכת לבית הספר מפחד שתיפגע. אמה אמרה שהיא מהווה דוגמה לאחיה ועליה להחזיק מעמד והמשיך ללמוד. היא מספרת כי ירשה מאביה את הכוח הפנימי ויכולת ההישרדות. כשנשאלה על מעורבותה בהחלטות של אביה, השיבה כי בעירק לא היה לנשים תפקיד פוליטי, וכי תפקידן היה רק לטפל בבית ובחינוך הילדים. אולם מהרגע שתלו את אביה, ראתה את עצמה כבעלת שליחות חשובה להמשיך את דרכו ולייצג את השקפתו ואף הוסיפה כי אינה פוסלת השתתפות בחיים הפוליטיים בעתיד.

ררד סיפרה שהתחתנה בגיל 15 עם בן דודו של אביה, חוסיין כאמל. לטענתה אהבה אותו ולא התנגדה לכך וכי הדבר לא נכפה עליה. המנהג אז בעירק היה לחתן בתוך המשפחה בלבד. היא התעקשה לסיים לימודים בתיכון ובאוניברסיטה למרות שבעלה התנגד עקרונית לכך. לטענתה, אביה לא התערב בחייהם הזוגיים. היא מוסיפה בחיוך כי בעלה קינא בהשכלתה, כי היה איש צבא גרידא. היא הדגישה כי למרות שאהבה את בעלה, אין דבר שיכול להיות שווה לאהבתה לאביה והוא תמיד היה ונותר מספר אחד.

ררד נשאלה האם הייתה מעורבת בפעילות בעלה חוסיין כאמל להקמת מתקני הנשק הכימי והגרעיני, והשיבה בשלילה. עם זאת, סיפרה שהביעה את דעתה בחופשיות בתוך הבית ובאופן פרטי לגבי ההחלטות של בעלה, והם אף היו לעיתים מתווכחים בשל דעותיה הנחרצות. היא סיפרה על בעלה, שהיה ממייסדי "המשמר הרפובליקני" (הגוף המגן על המשטר מפני הפיכות), כי ב-1995 ערק מהצבא וברח עמה לירדן, שם חשף בפני סוכנים מערביים פרטים על הנשק הכימי בעירק. דבר זה היה בלתי נסלח מבחינתו של סדאם. כשהאחרון הציע לחתנו לשוב לעירק והבטיח להעניק לו חנינה, חשה ררד כי הדבר יסתיים רע מאוד ובשפיכות דמים. הגלות בירדן הייתה מבחינתה תקופה קשה, למרות שהירדנים נתנו לה בית ואירחו אותה נהדר, לדבריה. היא סיפרה שהעריקה קשורה להתקדמות בעלה להיות האיש מספר 2 במשטר העירקי ולא פירטה מעבר לכך. היא סיפרה כי הייתה מופתעת מאוד כשראתה בטלוויזיה הירדנית את בעלה מצהיר שבכוונתו לקבל את הזמנת אביה ולשוב לעירק. היא הצטרפה בהתחלה בלי הילדים כי חששה לחייהם. אחרי שחזרו לעירק ב-1996 אילץ אותה אביה להתגרש, וזמן קצר אחר כך חוסל בעלה. עם זאת, ררד מספרת בהשלמה שלא הופתעה וטענה כי הדבר היה צפוי. היא מספרת כי עברה תקופה קשה ביותר. חיסול בעלה נבע מ"החלטה שבטית" כדבריה, צו של הקבוצה השלטת במדינה (כנראה מבני תכרית, מולדתו של סדאם). לטענתה, הייתה רק בת 25 כשהוצא בעלה להורג. היא כעסה על אביה והוא ידע זאת ולא הגיב.

ררד נשאלה לגבי הפלישה של ארצה לכווית, החלטת אביה מ-1990 שהביאה למלחמת המפרץ הראשונה. המראיין הביע תמיהה לגבי מברק הניחומים ששלחה ררד לזכר אמיר כווית אחמד א-צבאח שנפטר בשנה שעברה. ררד השיבה כי הערבים והמוסלמים הם כמו אחים שרבים מדי פעם וחייבים אחר כך להתפייס. על החלטת הפלישה אמרה שזו הייתה טעות שהביאה בהמשך לכיבוש הזר של עירק, אך אינה יכולה לדבר בשם אביה אם גם הוא התחרט על כך. היא מספרת כי היום יש לה ידידים מכווית, והנושא הכאוב עולה מדי פעם והיא מבינה את כעסם. היא מספרת בראיון כי בעקבות הפלישה, 33 מדינות התקיפו את ארצה והרסו את התשתיות במדינה כליל. ככלל, המלחמות נגד אירן, כוויית וארה"ב השאירו את עירק ענייה ופגועה עם מאות אלפי "שהידים" (חללים). לגבי תדמית אביה כדיקטטור אכזרי, אמרה להגנתו שכל המנהיגים בעולם נשלטים על-ידי דיקטטורים ברמות עריצות שונות, גם במערב. על מנהיג ארה"ב, שאלה: מי שנוטל החלטה לכבוש את עירק אינו דיקטטור?

ררד טוענת כי ההתקפה האמריקנית על עירק הייתה קשה הרבה יותר בעוצמתה מזו האירנית. היוזמה לעזוב את עירק הייתה שלה. היא עזבה עם אחותה רנא וילדיהן. הגברים במשפחה היו עסוקים במלחמה. אחד השבטים הערביים העירקים סייע להבריח אותם לסוריה, שנבחרה כיעד קל ומהיר למעבר גבול רגלי וללא אישורים. ררד מספרת, כי הגיעה לכפר אסד שליד דמשק, הבינה כי כנראה לא תוכל לשוב לעירק והתמוטטה. אולם כעת היא מאמינה שתשוב יום אחד לעירק, שנותרה מולדתה. לגבי חיסול שני אחיה עודיי וקוסיי, אמרה ררד שהעדיפה שלא לראות את תמונות גופותיהם, כפי שהוצגו בתקשורת. היא גם זעמה על האופן המשפיל בו הציגה התקשורת את אביה כאשר נתפס במחבואו.

ררד קיבלה מקלט מדיני בירדן ב-2003 ומאז היא זוכה לדירה ולתקציב קבוע מבית המלוכה ההאשמי. נשיא עירק השיעי נורי אל-מאלכי הוציא צו מעצר נגדה, אך ירדן סירבה להסגיר אותה, בטענה כי ררד עמדה בהתחייבותה שלא להתערב בנושאים פוליטיים. היא חיה עד היום בירדן עם חמשת ילדיה, לאחד מהם קראה ע"ש אביה - סדאם. לפני הוצאתו להורג של אביה, ניסתה ררד לגייס סיוע משפטי ולדרוש שיישפט מחוץ לעירק ולא על-ידי בית משפט של אויביו בעירק, הנתמכים בידי אירן. לאחר תלייתו ביקשה ררד שימסרו לה את גופתו. אולם כל מאמציה עלו בתוהו. כעת היא מתאמצת להגן על שמו של אביה בתקשורת וברשתות החברתיות. בראיון עמה אין זכר לאיומי אביה להשמיד את ישראל, לפשעיו, לרציחות ההמוניות של סדאם ולפרשיות המבישות בתוך המשפחה. היא מעדיפה לשים את הדגש על הטענה, לפיה הפלת משטרו של אביה הביאה לחוסר יציבות אזורית, לגל של התמוטטות משטרים במזרח התיכון ולעלייתה של אירן ככוח דומיננטי באזור. האם אין מידה של אמת בדבריה?