רבנים אינם הסמכות הקובעת בענייני רפואה. סמכות זו נתונה בידי הרופאים, ותפקידם של הרבנים הוא להנחות כיצד לקיים את מצות הרופאים במסגרת ההלכה. כך פוסק השולחן-ערוך בעניין חולה בשבת: "כל חולי שהרופאים אומרים שהוא סכנה, מחללין עליו את השבת. ואם רופא אחד אומר 'צריך' ורופא אחד אומר 'אינו צריך' – מחללין. ויש מי שאומר שאין צריך מומחה, שכל בני אדם חשובים [=נחשבים] מומחין קצת, וספק נפשות להקל" (אורח-חיים, סימן שכ"ח, סעיף י'). ההלכה דומה ואפילו מחמירה עוד יותר בעניין חולה ביום הכיפורים: "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקיא, אפילו הוא עובד כוכבים, שאומר 'אם לא יאכילוהו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן' – מאכילין אותו על פיו... אפילו אם החולה אומר 'איני צריך' – שומעים לרופא. ואם החולה אומר 'צריך אני', אפילו מאה רופאים אומרים 'אינו צריך' – שומעים לחולה. רופא אחד אומר 'צריך' ורופא אחד אומר 'אינו צריך' – מאכילים אותו" (אורח-חיים, סימן תרי"ח, סעיפים א'-ב'). אז איפה נכנס הרב לתמונה? קודם כל וראשית כל ולפני הכל, חובתו לפסוק על-פי ההלכה – דהיינו: חייבים לשמוע לרופא. שימו לב שבכל הציטוטים הללו (וגם באלו שלא הבאנו), לא נזכר אפילו ברמז שצריך לשאול רב. הכל נעשה על-פי הרופא, והכל נעשה על-פי הכלל שלא נכנסים לספק כאשר מדובר אולי במחלה מסוכנת. רק אחרי זה, כאמור, אפשר לשאול את הרב על המסגרת ההלכתית לתוכה יש לצקת את התוכן הרפואי. למשל: הרב ינחה את החולה לשאול את הרופא, האם הוא יכול לאכול ביום הכיפורים בצורה שאינה נחשבת לשבירת עיקרו של הצום; או האם טיפול מסוים ניתן לדחייה למוצאי שבת. אבל בכל מקרה, חוזרים לנקודת המוצא שהיא גם נקודת הסיום: הרופא הוא הקובע.

ההשלכה של הלכות אלו על הקורונה היא ברורה ביותר: הרופאים ורק הרופאים הם בעלי הסמכות לקבוע האם צריך להישאר בבית ואסור ללכת לבית הכנסת ולישיבה, האם צריך לקבל את החיסון ואצל מי הסיכון גדול מדי. מי ששואל רב האם להישמע לרופא הוא שוטה גמור, ורב שנותן תשובה הפוכה מזו של הרופאים הוא שופך דמים. בעצם, התשובה של הרב צריכה להיות חד-משמעית: מה שהרופא שלך אומר; אני בכלל לא מתייחס. אלא שלא זה המצב, ולא רק בציבור החרדי. גם בין החרד"לים – החרדים-לאומיים, אלו שתומכים במדינה במישור הלאומי ומתנהלים כחרדים במישור הפרטי – יש מי ששואלים את רבניהם האם להתחסן. זהו חלק ממגמה גוברת בשנים האחרונות, של ריצה לרב בכל עניין ולעיתים גם בכל שטות, ונעסוק בה בהמשך. אך בעוד הרבנים החרד"ליים מורים להתחסן, אצל החרדים יש רוצחים בלבוש רבנים, המתיימרים לפסוק בריש-גלי שאין להתחסן – והמדינה לא נוקפת אצבע. את הכרוז (ה"פשקוויל") המובא כאן צילמתי השבוע בשכונת מאה שערים. חותמיו קובעים, כי חיסוני הקורונה "מיוצרים בשיטה חדשה ומסוכנת הטומנת בחובה סכנות ממשיות, הן במניעת ילודה לגברים ונשים וכן נזק עתידי לילדים, וזה שייך לאיסור החמור של סירוס וגרימת עקרות", ולכן "אין לקחת חיסון נגד קורונה בשום פנים ואופן". הרוצחים הללו אפילו מפיצים עלילת דם בסגנון אנטישמי מובהק, ולפיה החיסון הוא מזימה להפחית את ילודת החרדים – ממש כך. הם גם ממש אינם מסתתרים; חתימותיהם מופיעות בשולי כתב הפלסתר הגס הזה: יש שם כמה אדמו"רים, רב בישיבת מיר ואחרים. כנראה לא מן השורה הראשונה ואפילו לא מן השורה השנייה של הרבנים החרדיים, אך רוצחים יכולים לבוא מכל שורה. אתם יודעים מהיכן נולדה העלילה הזאת? לפני מספר חודשים התברר שיש חרדים המביאים בכוונה את ילדיהם למלוניות הקורונה, כדי שיידבקו ויהפכו כך למחוסנים. כאשר התופעה התרחבה, הזהירו אותם המוצבים במלוניות – אנשי משרד הבריאות ופיקוד העורף – שתופעות הלוואי של הקורונה עדיין אינן ידועות במלואן, ובין השאר ציינו את הסכנה של פגיעה בפוריות. באו המופרעים הללו, הפכו את היוצרות, והדביקו את הסיכון לא למגיפה אלא לחיסון. במסיתים הללו ובדומיהם צריכות לטפל המשטרה והפרקליטות בכל החומרה האפשרית. אי-אפשר לפטור זאת בנפנוף יד של "מופרעים שוליים"; די בכך שאדם אחד יישמע להם וימות בגללם, כדי להצדיק את מעצרם, העמדתם לדין במהירות (למשל: על הפצת מחלה במזיד, עבירה של שבע שנות מאסר) ושליחתם המיידית לכלא. יהיו מהומות? שיהיו. הקבוצות הללו לא צריכות סיבות כדי להשתולל ברחובות. ושיהיה ברור: אותה יד קשה חייבת להינקט נגד כל מי שמפיץ שקרים דומים ונגד כל מי שמאיים על רופאים ובכירי מערכת הבריאות. אבל זה לא קורה, כי המשטרה שלנו אימפוטנטית. נו, אולי היא קיבלה מנת יתר של החיסון.

הנה עוד מודעה שראיתי השבוע: רבנים בכירים בציונות הדתית קוראים לתמוך בבחירות הקרובות במפלגתם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר. בראשם עומדים הרב חיים דרוקמן, חתן פרס ישראל ויו"ר מרכז ישיבות בני עקיבא; הרב מרדכי גרינברג, ראש ישיבת ההסדר כרם ביבנה; הרב אליעזר ולדמן, ראש הישיבה בחברון; והרב דוב ליאור, שהיה רב העיר חברון. נמצאים שם גם הרב צבי טאו, ראש הזרם החרד"לי; הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים; הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן; והרב נחום נריה, בנו של מייסד ישיבות בני עקיבא, הרב משה צבי נריה, וראש ישיבה באפרת. עצם פרסום המודעה הוא בסדר גמור. זכותם של רבנים להביע דעה בענייני ציבור, לפחות כמו זכותם של סופרים וזמרים. כן יש לי בעיה עם כך שראשי הרבנים בציונות הדתית תומכים במפלגה שאחד מראשיה רוצה להרוס את מערכת המשפט, והשני הוא לכל הפחות חשוד בגזענות. אולי הסיבה לכך היא, שהם מאמינים שרק סמוטריץ' ובן-גביר ידאגו לצורכי המגזר הדתי-חרדי-לאומי, כי ימינה בוודאי לא תעשה את זה – משהו בסגנון המפלגות החרדיות. זהו שיקול לגיטימי, אך ספק בעיני אם הוא יכול וצריך לגבור על עקרונות היסוד של מדינה יהודית ודמוקרטית. הנקודה הכי מעניינת פה, ובעצם הכי מגוחכת פה, היא זהותם של הפוליטיקאים הרצים לקבל את תמיכת הרבנים. סמוטריץ' ובן-גביר יוצאים בשצף-קצף נגד בית המשפט העליון, בטענה שהשופטים אינם נבחרים (זה בלוף, כי הם נבחרים בידי הנבחרים – שרים, חברי כנסת, לשכת עורכי הדין ושופטים שנבחרו כמותם). אבל הם בעצמם מבקשים ומקבלים תמיכה מרבנים, שעם כל הכבוד המגיע להם – ודאי לא נבחרו בידי איש. ואז הם מבקשים מן הציבור להישמע לאותם רבנים ולהצביע בהתאם להמלצתם.

כאמור, בציבור החרד"לי – וליתר דיוק: בצעירים היוצרים את הזרם הזה – גוברת הנטייה לשאול הכל את הרבנים. למרבה הצער, חלק מן הרבנים לא עומדים בפיתוי ומפגינים אקטיביזם רבני, שלידו האקטיביזם השיפוטי (שהם מתנגדים לו בתוקף) נראה כמו הריסון בהתגלמותו. התופעה באה לידי ביטוי בולט במדורי שו"ת (שאלות ותשובות) המתפרסמים בכמה מעלוני השבת המופצים בבתי הכנסת. השאלות נשלחות בטלפון הסלולרי וכך גם התשובות – וזוהי נקודת התורפה המרכזית שלהן. לא לכל שאלה יש תשובה פשוטה המתאימה למסרון או אפילו לפוסט בפייסבוק. ומה שעוד יותר חשוב: יש שאלות שחייבים להכיר את השואל ונסיבותיו לפני שעונים עליהן. בהלכה יש מנעד רחב של תשובות, והיא בהחלט מכירה בכך שנסיבות שונות יכולות לחייב תשובות שונות לשאלות זהות. חלק מן השאלות הללו בהחלט מרשימות ומלמדות על צמא לדעת ולהבין. אבל חלק מהן גובלות בערפול חושים, בלשון המעטה. זכורה לי היטב השאלה האם המספר 42 הוא מספר רע – כי זה מספר הבית שלי; לרווחתי, הרב ענה בשלילה. ויש עוד רבות כאלה, שהבעיה המרכזית איתן היא שבדרך כלל ניתן להם מענה במלוא הרצינות. אז לא צריך לנפנף את השואל, כי הוא עלול שלא לבוא כאשר תהיה לו שאלה ממשית, אך בהחלט צריך להבהיר לו שיש שאלות מטופשות ושעליו גם להפעיל בעצמו את ראשו. יש מקרים בהם התשובות הללו חורגות מגבולות האנקדוטה. ראש ישיבה חשוב במרכז הארץ השיב פעם באריכות לתלמידת אולפנה, שהתלוננה על ירידה רוחנית בביתה כאשר היא מגיעה לשבת, משום שלדעתה הוריה אינם ברמה שלה. מעבר לכך שהתשובה הייתה צריכה להיות "כבד את אביך ואת אמך, נקודה", עצם המענה לקה בכך שהמשיב אינו יודע דבר על הנערה והוריה. אולי הם גומלי חסדים נפלאים? אולי הם חוסכים מפיתם כדי לממן את לימודיה? אולי הם קשי יום? אולי היא מתנשאת ומתעמתת? כאשר רבנים עונים על שאלות כאלו, הם עלולים לגרום נזק קשה ומתמשך; זוהי דוגמה מעולה לכך שלפעמים פשוט חייבים לשתוק.

יותר מדי רבנים, עם או בלי מרכאות, מאכלסים בשנים האחרונות את בתי הכלא שלנו, במיוחד בשל עבירות מין (וגם שוחד ועבירות ציבוריות אחרות). אני לא יודע אם מדובר בתופעה חריגה ביחס לשנים עברו; לא ראיתי נתונים העוסקים בכך. במובן מסוים, יש בה אפילו צד חיובי: תלמידים מוכנים לצאת נגד מוריהם, נשים מוכנות לצאת נגד רבניהן. אולי עוד לא במידה מספקת, וסביר להניח שמקרים רבים מטויחים ברמות המשפחה והקהילה, אך זהו בהחלט שינוי חשוב ביותר. כיצד ניתן לצמצם תופעות כאלו (לא סביר שניתן למנוע אותן לחלוטין)? דומה שניתן להציע שני מסלולים. האחד: הרבה יותר דגש על מוסר ואתיקה מעשיים כבר מהשלבים הראשונים של הלימודים הדתיים. הידיעה כיצד להתמודד עם פיתויים מיניים, חשובה לא פחות מאשר עוד כמה דפי גמרא. ההכרה בכך שהמפגש בין רבנים לכסף בדרך כלל נגמר רע, חיונית לא פחות מאשר עוד כמה הלכות ברמב"ם. התלמידים חייבים לדעת כבר בגיל צעיר, שהם חיים בעולם שמציב אתגרים ניכרים, ושהדרך איננה להסתגר אלא להסתגל. לא להימנע משימוש באינטרנט, אלא לנצל אותו לטובה. לא להיכנס לגטו מרצון, אלא להיות נוכחים ברחובה של העיר ובחייו של הציבור. ועל מוריהם לתת להם את הכלים לעשות זאת. השני: לכלול במבחני הרבנות והדיינות איזשהו מכשיר אבחון פסיכולוגי, שיאפשר לכל הפחות לראות האם יש סימנים מעידים לבעייתיות אפשרית. הצעתי את אותו הדבר במבחני לשכת עורכי הדין, כי בהחלט מסתובבים במקצוע הזה אנשים ששפיותם מוטלת בספק. באותה מידה, כאשר נתקלים ביותר מדי מקרים של רבנים פושעים, חייבים לעשות הכל כדי לאתר אותם כמה שיותר מוקדם – כי מדובר בדיני נפשות ממש, לנוכח ההשפעה העצומה שיכולה להיות להם על הסובבים אותם.

לרבנים יש תפקיד חשוב מאוד בחיי הדת, האמונה והקהילה. הם פוסקים את ההלכה, וזה תפקיד חיוני גם כאשר לכאורה יש המון מידע הזמין לכל אחד; אבל לא כל אחד יודע היכן לחפש ולהבין מה מצא. הם מנהיגים קהילות, וזו משימה חשובה בעידן של אינדיבידואליות גוברת. הם מורים ומחנכים, וזו שליחות קשה בתקופה של שחיקת ערכים. הם נותנים מענה לשאלות מוסריות ואמוניות, וזה מקבל משנה חשיבות בימים של ציניות וספקנות. דווקא בתור מי שמחשיב את עצמו לאדם ריאלי, אני בהחלט מאמין שיש כוח לתפילתו וברכתו של תלמיד חכם, של מורה הוראה, של מנהיג קהילה. הסיבה פשוטה מאוד: בשל רמתו הרוחנית, לימוד התורה שלו והקפדתו על מצוות – אך הגיוני הוא שבורא העולם יהיה קשוב אליו יותר מאשר אלי. בדיוק כשם שבבית הלבן נמדדת חשיבותו של הבכיר במספר הצעדים שבין חדרו לבין החדר הסגלגל. גם זה כמובן במגבלות של הלכה והיגיון: לא להסתנוור, לא להפוך את הרב לאליל, ודאי שלא לשפוך עליו כסף. הרבנים מצידם חייבים להיות בבחינת "המכיר את מקומו" – אחת מ-48 המעלות שלדברי המשנה (בפרקי אבות) יש לתלמיד חכם. גם לדעת אלו משרות מתאימות להם ואלו לא (למשל: לא לקפוץ גבוה מדי לרבנות עיר ובוודאי שלא לרבנות מדינה, ודי לחכימא), וגם לדעת על מה הם צריכים לדבר ועל מה לא. שהרי גם זו תכונה שעל-פי חכמינו (שוב בפרקי אבות) מאפיינת את החכם: "שואל כעניין ומשיב כהלכה". ונזכיר כי "חילופיהן בגולם".