מדי פעם אני נתקל בסוג של מגננה מצידם של שומרי מצוות, המנסים להראות שהיהדות בעצם מאוד מודרנית ואפילו הקדימה במאות ואלפי שנים תפיסות עכשוויות. אם נקבץ יחדיו את כל האפולוגטיקה הזאת, נגלה שהיהדות היא מונרכיה אבסולוטית ודמוקרטיה בעת ובעונה אחת, וגם מצליחה להיות קפיטליסטית, סוציאליסטית ואפילו קומוניסטית במקביל. לטעמי, אין כל מקום להתגוננות כזאת. ראשית, היהדות אינה חייבת דין וחשבון לאיש; היא אלוקית ונצחית. שנית, מעצם טבעה – היא שואפת לאיזונים ונמנעת מהקצנה.
נקח לדוגמה את התחום החברתי. לצד מצוות הצדקה והחסד, שהן סימן היכר יהודי בולט, ההלכה מקפידה מאוד על זכות הקניין הבאה לידי ביטוי למשל בדיני השומרים והנזיקין. דיני התרומות והמעשרות קובעים כמה בדיוק יש לתת לכהנים, ללווים ולעניים – ובכך הם מבטיחים סיוע לחלשים לצד ודאות מיסויית. האיסור על הריבית ושמיטת הכספים מגנים על החלשים, בעוד היתר העסקה והפרוזבול נוצרו כדי להגן על זכויות העשירים ולמנוע מצב בו יסרבו להעניק הלוואות.
מה לגבי המשטר והמנהיגות? היהדות נוצרה בתקופה של מונרכיות, ומטבע הדברים – שליטיה באותה עת היו מלכים, נשיאים ומנהיגים שבטיים. יהיה זה מטופש לחפש ביהדות דמוקרטיה מאות שנים לפני שהאתונאים הגו אותה (והעניקו זכות בחירה ל-2% מהתושבים). אך לאורך כל הדרך נקבעו הלכות שהגבילו את סמכותו של השליט, כולל הפרדת רשויות ברורה בינו לבין בתי המשפט וחובתו לקבל את אישור הסנהדרין לחלק מפעולותיו.
דווקא בגולה, כאשר העם היהודי היה נתון למשיסה, הוא יצר מוסדות דמוקרטיים לעילא (אם כי גבריים בלבד). פרנסי הקהילות עמדו לבחירה והחלטותיהם חייבו את הקהל – וזאת לצד הסמכות ההלכתית של הרבנים והסמכות השיפוטית של בתי הדין. הקהילות יכלו להדיח את העומדים בראשן, והדבר אף נעשה מדי פעם. המסורת הזאת הובילה לכך שגם הציונות הייתה דמוקרטית מהיום הראשון שלה, למרות שנוצרה בליבה של אירופה המלוכנית. זוהי סיבה מרכזית, אולי הסיבה המרכזית, לכך שישראל היא דמוקרטיה – וגם תקווה עיקרית, אולי התקווה העיקרית, לכך שתיוותר כזאת.