רגע אחד, רצנו מהר מדי לרמת פולג ולרמה כלכלית, שמאפשרת לתרום מאות אלפי שקלים להקמת בית כנסת. כי עשרות שנים קודם לכן הילד יום-טוב עדיין ישן באוהל, ולא רק על שפת הכנרת בחופשה משפחתית.
"עד גיל 5 גרתי במעברה, בהתחלה באוהל. המעברה שכנה במחנה צבאי בריטי, לשעבר. בשלב מסוים אבא שלי וחברים שלו 'השתלטו' על חדר האוכל של המחנה. יריעות האוהלים שימשו אותם ליצור מחיצות בחלל הגדול של חדר האוכל. כל משפחה קיבלה חלל קטן משלה. אומנם ישנו על מזרונים על הרצפה, אבל סוף-סוף זכינו לקורת גג של ממש, מבטון".
הבעיה הייתה, כך אני למד מסמיה, שהיריעות לא היו ארוכות מספיק, ולכן החלק התחתון של המחיצות לא הגיע עד הרצפה ממש. וכך קרה שבכל בוקר היו אימהות מחזירות לשכנות שמעבר למחיצה, את הילדים שהתגלגלו במהלך הלילה ל'חדרים' שלהן...
ב-1959 הועברו שוכני המעברה הזו לשכונת רמת הרצל, בנתניה.
"כשנכנסנו לדירה החדשה שלנו, באחד מ-10 בתי ה'רכבות' שהרכיבו את השכונה, אני זוכר סצנה מאוד חזקה - בדיוק כזו שראיתי שנים מאוחר יותר בסרט 'סאלח שבתי': כל הזמן שיחקנו עם מתגי החשמל. הדלקנו. כיבינו. זו הייתה אטרקציה של ממש. זו הייתה הפעם הראשונה של כל בני המשפחה שלנו, שגרנו בבית שיש בו חשמל".
אגב הסרט 'סאלח שבתי', שיצא 5 שנים לאחר שעברו ממעברה לשיכון: אביו של סמיה, שעבד בנגרות תעשייתית, היה חלק מהצוות המקצועי שבנה את התפאורה לאותו סרט. אנשי ההפקה צ'יפרו אותו בכרטיסים לכל המשפחה. סמיה נזכר שכשהוא צפה בסרט הוא בכה. "הרגשתי שהסרט הזה נעשה עלינו", הוא משתף ומוסיף: "עד היום אני מקפיד לצפות בו פעם בשנה, כדי לזכור באילו עיניים ראו אותנו כשעשו קולנוע באותה עת; וכך גם ב'שוטר אזולאי'".
כניסת זרם החשמל לחיי משפחת סמיה הייתה הפן החיובי של אזור המגורים החדש, אלא שהיו לה גם צדדים אחרים.
"כשמדברים על נתניה כבירת הפשע, מדברים על מספר שכונות. רמת הרצל בה התגוררנו הייתה אחת מהן", אומר סמיה. "גם אני כילד צעיר התגלגלתי לחבורה, אותה הנהיג מי שהיה צעיר מאיתנו בשנתיים, אבל בעל כושר מנהיגות אדיר וכריזמה כובשת. קראו לו דודי דהרי".
שיטוט קצר בגוגל מאמת - ובגדול - את עדותו של סמיה על אותו דהרי. לפני שש שנים עשה עמרי אסנהיים כתבה ב'עובדה' על צמרת עברייני ישראל לדורותיהם. למקום מכובד זכה אותו דהרי. תחת הכותרת "המאפיה הנתנייתית", קבע אסנהיים: "בשנות ה-70 וה-80 עסק דהרי בתחום ההימורים והסחר בסמים. מי שהעז להתעסק עם הכנופיה שלו, או לנסות לחדור לתחומי השליטה שלו - חוסל".
ואתה היית חלק מזה, אני שואל בתדהמה. "לא, ממש לא. בשנות ה-60 דודי הנהיג חבורה, שעוד לא פרצה לחנויות, לא פרצה למכוניות וכיוצ"ב. הפשע שלנו הגיע אז לרמה של להתגנב ללולים ולגנוב ביצים או לגנוב פירות הדר מפרדסים".
אז אפשר לומר שהניסיון 'הצבאי הקרבי' הראשון שלך היה אצל המפקד דהרי, אני מעיר. "לא ממש בפעילות עצמה", הוא מגיב בחיוך. "הייתי קטן ולא השתתפתי בביצוע עצמו, אבל בלטתי כבר אז ביכולת חזקה - שדודי הבחין בה וניצל אותה לטובת הכנופיה - חשיבה אסטרטגית. אני תכננתי עבורו מהיכן כדאי להיכנס ואיפה להציב תצפיתנים, איזה מסלול פחות חשוף לסיכונים וכיוצא באלה.
"פעם אחת כן השתתפתי בפעולה עצמה. ודווקא אז ארבו לנו בעל הפרדס ובניו עם מוטות בידיהם. כשהתחלנו לבזוז הם הסתערו עלינו וחבטו בנו בנמרצות. ברחנו כל עוד נפשנו בנו. במהלך המנוסה עליתי בעוצמה רבה על גדר תיל ונחתכתי חתך עמוק ברגל. עד היום יש לי מזכרת מפעולה זאת בזכות צלקת גדולה..."
מה קרה שלא הפכת עם השנים לגנרל בצבא של דהרי, אני שואל עם חצי חיוך. הוא לא רצה להוציא אותך לקצונה? לא רצה להחתים אותך?
"אני לא רציתי לחתום אצלו", עונה סמיה בפנים רציניות. "בגיל 13 בערך החלטתי ל'יישר' את עצמי לבד - ההורים שלי בכלל לא ידעו שהייתי חלק מהחבורה הזו. שאלתי את עצמי, האם זה מה שאני מחפש בחיים? האם אני רוצה להשתייך לחבר'ה האלה? החלטתי שלא".
הפיתוי להמשיך, מודה בכך סמיה, היה עצום. אתה נמצא על מסלול, שככל שאתה מתקדם בו תחושת הכוח שלך הולכת וגדלה. יראת הכבוד (עם דגש על המילה הראשונה) אף היא מתעצמת. ואפילו בנות רבות, כך טוענים קרימינולוגים, נמשכות דווקא לבנים מהז'אנר הזה.
"בראייה לאחור", הוא מוסיף, "אין לי ספק שגם אם לא חשבתי על זה באותו רגע, הרצינות שאבא שלי התייחס לשגרת החיים שלו השפיעה עליי. לכובע של אבא שלי היו ארבע פינות: העבודה, הבית, בית הכנסת וקופת חולים. כל מה שלא היה ברשימה הזו לא היה קיים אצלו. החברים הטריפוליטאים של אבא שלי חזרו מהעבודה וישבו יחד בפינה שכונתית ושיחקו שש-בש ועישנו ושיחקו קלפים והימרו ושתו עראק. אבא שלי אמר לי: 'כל כוס עראק זה פחות עגבנייה אצלם בבית'. ובהחלטה נחושה ומופגנת הוא סירב להיות חלק מהחבורה הזו. אז שאני אהיה חלק מחבורה שפורצת וגונבת?! עם בטן שהתהפכה לי - אבל עם ראש מאוד נחוש - הלכתי לדודי לשיחה אישית. הסברתי לו את הכל והודעתי שאני פורש. ואתה יודע על מה אני עוד גאה בעצמי בנושא הזה? שיצאתי מהקבוצה, אבל בגישה כזו שלא יצרתי אצל דודי ואצל שאר החברים תרעומת או כעס או טינה נגדי".
אתה יודע, אמרתי לו, אתה מארח אותי בבית שלך שהוא מאוד מפואר. קשה לברוח מהמחשבה שלא היה רחוק שהיית מארח אותי באותו בית, אבל עם טייטל של איש ארגון פשע בדימוס. "לא איש ארגון פשע", מגיב סמיה תוך שהוא עוטה על עצמו פרצוף נפגע כביכול, "אלא ראש ארגון פשע!..."