אירועים מהותיים מצדיקים ולעיתים מחייבים הפקת לקחים. זה ממש לא קשור להטלת אחריות או לעריפת ראשים, אלא להיגיון פשוט: הבה נלמד מן הניסיון לקראת הפעם הבאה או לקראת מקרה דומה. אנחנו עושים את זה כבדרך שגרה בחיינו האישיים: כיצד עברנו דירה בפעם הקודמת? מה אפשר לשפר מהבר-מצוה של הבן הבכור לקראת הבן הצעיר? איך הנסיעה הבאה לחו"ל תהיה טובה יותר? לכן, זה בוודאי נכון כאשר עסקינן בהתרחשות מטלטלת חיים – והקורונה שייכת ללא ספק לסוג הזה. מה שנכון בחיי הפרט, נכון מקל וחומר בחיי הכלל. אם לא אלמד ממעבר הדירה, מהבר-מצוה או מהנסיעה לחו"ל – זו בעיה שלי וזה הפסד שלי. אבל אם הקהילה, היישוב, המדינה לא לומדים מן הפעם הקודמת, זוהי פגיעה ברבים. ברמה הלאומית צריך לבחון בצורה מרוכזת את כל ההיבטים של ההתמודדות עם הקורונה: הסגרים, האכיפה, החינוך, הדת, ההסברה, החיסונים. ראשית, מגיפה יכולה לחזור על עצמה. שנית, יש לקורונה היבטים רוחביים למצבי חירום כמו מלחמה. הבעיה היא, שהקריאה לבחינה כזאת מקבלת מיד גוון פוליטי. מתנגדי הממשלה דורשים ועדת חקירה כדי למצוא אשמים, תומכיה מתנגדים בדיוק מאותה סיבה. תתפלאו, אבל לא הכל פוליטי ולא הכל בעד/נגד ביבי. יש עניינים לאומיים חיוניים, ממש חיי אדם, שטובת המדינה מחייבת ללמוד אותם, לשבח היכן שצריך ולגעור היכן שצריך, להעתיק מה שעבד טוב ולמצוא פתרונות למה שעבד רע. משבר הקורונה הוא בדיוק מה שמחייב בדיקה, חקירה, לימוד; לא משנה איך תקראו לזה, העיקר שיעשו את זה. אבל מאחר שקרוב לוודאי שהדבר לא ייעשה, הנה כמה נקודות הנוגעות ללקחים ברמה האישית.

השאלה מה יקרה להרגלי העבודה ביום שאחרי הקורונה היא המשמעותית ביותר, וגם בעולם מתחבטים בה. יש הטוענים, כי המגיפה הציפה את היתרונות הרבים של עבודה מהבית: גמישות לעובדים, חיסכון למעסיקים, שילוב טוב יותר של קריירה ומשפחה, פחות נסיעות מזהמות. אחרים טוענים, שהחסרונות עולים במובהק על היתרונות: הפרעות מצד ילדים, פיתוי להקדיש זמן לעניינים פרטיים, העדר משוב ועבודת צוות, פגיעה בפיקוח ובניהול, ערבוב לא-בריא של משרד ובית. בחודשים הראשונים של הקורונה נראה היה, כי הדעה הרווחת היא שאחרי המגיפה – נהיה עדים לגל מסיבי של מעבר לעבודה מן הבית. ככל שנקפו החודשים, מדברים על עבודה מאוזנת יותר ("היברידית"): חלק מהבית וחלק מהמשרד. הסיבה לכך היא, שהן היתרונות והן החסרונות הם אמיתיים ומשמעותיים. חוץ מזה, יש הרבה מאוד ענפים בהם לא ניתן לעבוד מהבית, וקצת קשה לראות איך משק – במכלול שלו – מתפקד כאשר בעלי מסעדה בכיכר העיר, יצטרך להגיע לביתו של טכנאי מחשבים בפרבריה. גם התשתיות העירוניות, אפילו ברמה של פינוי האשפה ורוחב פס האינטרנט, אינן תמיד בנויות לעבודה מלאה מן הבית. אם נהיה קצת ציניים, אז אולי עוד כמה חודשים של מגיפה (באירופה ואולי גם בארה"ב) ישנו סופית את המגמה לטובת חזרה מלאה למשרד. ייתכן שככל שעובר הזמן בלא החברים לעבודה, יגדל הגעגוע לשיחות בפינת הקפה וליכולת לקפוץ למשרד הסמוך כדי לבקש עצה. קרוב לוודאי שהחודשים הראשונים אחרי הסרת המגבלות עדיין יהיו של עבודה מעורבת, מתוך זהירות; המבחן יתרחש בעוד שנה, אם וכאשר – בעזרת ה' – ניתן יהיה לחזור לשגרה מלאה.

בנושא הלמידה מרחוק יש להבדיל בין ילדים לבין בוגרים, בין חינוך סדור לבין השכלה משלימה. הניסיון בכל העולם מלמד, כי אין תחליף לבית הספר – וזה נכון החל מגן הילדים וכלה באוניברסיטה. מוסדות החינוך הם לא רק מקום לרכישת ידע, אלא גם ליצירת קשרים אישיים, בין אם מדובר בחברים לשנה, בחברים לשנים או בזוגיות. את זה אי-אפשר לעשות מרחוק. האינטראקציה הבין-אישית היא מיומנות חשובה ביותר שילדינו רוכשים לאורך שנות הלימודים, ובלעדיה אנחנו מאבדים חלק משמעותי מהאנושיות שלנו. אולי הקורונה תנחיל כמה שיטות של למידה מרחוק במקומות ובזמנים של חוסר ברירה, אולי ניתן יהיה להשתמש בהן לבתי ספר של חופשות – וזה כמובן בתנאי שהמדינה תדאג לשוויון בגישה לאינטרנט מהיר ולמכשירי קצה. אולי הקורונה תוביל להכרה בתועלת הלימודית שאפשר להפיק מהאינטרנט ובמשימות הבית שניתן להטיל על התלמידים תוך שימוש בו – החל מביקורים וירטואליים במוזאונים וכלה בצפייה בניסויים מדעיים. אבל הליבה חייבת, חייבת, חייבת להישאר בלתי אמצעית בין המורה לתלמיד. ההשכלה המשלימה יכולה להיות שונה, אבל לא בצורה בלעדית. יתרון גדול של לימודי הזום הוא שכל אחד יכול להצטרף אליהם מכל מקום ובכל זמן. אפשר לשבת בבית בתל אביב ולשמוע קורס מכל פינה בעולם; גם מי שמסיבות אישיות כלשהן מרותק לביתו, יכול לרכוש ידע ללא הגבלה; במקום כיתה בת 30 משתתפים, ההרצאה יכולה להגיע לאוזניהם של 300. החיסרון הוא, שוב, העדר המגע האנושי – ובתור מרצה אני יכול לומר לכם, שזה חיסרון גדול מאוד. אני רוצה להרגיש את הקהל, אני רוצה לראות אם הם אתי, אני רוצה לראות אם לא הרדמתי אותם, אני רוצה שהם יוכלו להפריע לי בשאלות. לכן, דומה שגם כאן יימצא בסופו של דבר איזון – מן הסתם בדמות העברה וירטואלית של אירועים פיזיים.

קראתי פעם ששליש מן האורחים מוזמנים לאירועים משפחתיים משום שלא נעים לא להזמין אותם, ושליש באים משום שלא נעים לא לבוא. אני לא יודע אם זו סטטיסטיקה מדעית, אבל היא נשמעת נכונה. עם יד על הלב, כולנו יודעים שאנחנו גם מזמינים וגם מוזמנים כאשר אין לנו שום חשק. אולי כאן הקורונה תחולל שינוי חיובי. לפחות מבחינתי האישית, האירועים הכי נעימים שאני זוכר היו אינטימיים יחסית: 50 איש, מקסימום 100 איש. אירועים שבהם כמעט כולם מכירים את כולם, שבהם כולם באמת באו לשמוח, שבהם אפשר לנהל שיחות רעים, שבהם האורחים והמארחים נותנים תשומת לב מלאה זה לזה. גם מבחינה כלכלית, ההיגיון שלי אומר שאם נניח יש תקציב של 100,000 שקל לחתונה – הזוג הצעיר יפיק הרבה יותר תועלת אם יקבל יותר במזומן ופחות במתנות, שלא תמיד מכסות את העלויות. מובן שלא תמיד זה אפשרי. יש ברוך ה' משפחות גדולות וענפות, בהם רק המעגל הראשון יכול להגיע ל-100 איש – ולא דיברנו על המעגל השני ועל חברים קרובים. גם לזה יש פתרונות חלקיים – למשל: מסיבות שבע ברכות אחרי החתונה או אירוע נפרד לחברים בבר/בת מצוה. הנקודה שלי היא, שכדאי לחשוב בשביל מי ובשביל מה האירוע: בשביל ההורים או בשביל הילדים; בשביל לשמוח או בשביל להפגין מעמד. הקורונה לימדה, שאפשר בהחלט לחגוג גם במסגרות מצומצמות.

הנה עוד דבר שגילינו שאפשר לשרוד בלעדיו: קניות ונסיעות. לא חייבים להגיע לקניון פעם בחודש ולא חייבים לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה. שיהיה ברור: הצריכה היא מנוע צמיחה חשוב מאוד במדינות המערב, כולל אצלנו; ואני מאוד אוהב לנסוע לחו"ל. הטפה לוותר על הקניות ועל הנסיעות תהיה גם שגויה מבחינה כלכלית וגם צבועה מבחינה מוסרית. מה שכן, אפשר לשים אותן בפרופורציה. לתרבות הצריכה המודרנית יש לא מעט היבטים שליליים. היא מעודדת חומרנות וראוותנות, היא גורמת להעסקת עבדים (ועל זה דיברנו בשבוע שעבר), היא שמה דגש על החיצוניות, היא יוצרת תחרות וקנאה, היא ממירה את המחשבה במחשב. מובן שהמוצרים הזמינים בהישג ידנו הופכים את חיינו לנוחים יותר, טובים יותר, בריאים יותר וארוכים יותר. אבל אסור להגזים. לא לחינם נוצר המושג shopoholic – מכור לקניות – ולא במקרה יש עבריינות הקשורה לצורך לממן צריכה מופרזת. באה הקורונה והראתה לנו, שיכולה לעבור שנה בלי נסיעות לחו"ל, בלי רכישת מותרות, בלי קניות "כי לכולם יש", עם הסתפקות במוצרים חיוניים ועם טיולים ברחבי ארצנו היפהפיה. שנה שלמה – ולא קרה לנו כלום. לא פיתחנו פריחה על הבטן, לא חטפנו מיגרנה בלתי נסבלת, לא קיבלנו עקצוץ בלתי נשלט באצבעות. סביר להניח שהחזרה לשגרה תהיה הדרגתית גם פה, ולו רק בגלל המגבלות שעדיין יש ושעוד יהיו על התקהלויות ועל טיסות. בכלל לא יזיק לנו לקחת גם להמשך קצת מן ההתאפקות שנכפתה עלינו – ובמיוחד להנחיל זאת לדור הצעיר.

האדם הוא חיה חברתית. כאשר רוצים להעניש אסיר, שחירותו ממילא נשללה ממנו, מכניסים אותו לבידוד. בדידות מתמשכת גורמת לדכאונות ואפילו להתאבדויות. בכל הדיווחים שקראתי מרחבי העולם, הניתוק מהמשפחה ומהחברים היה ועודנו ההיבט ארוך הטווח הכואב ביותר של הקורונה. "לנשק את הנכד" ו"לחבק את סבתא" – אלו הביטויים שנשמעו ונשמעים שוב ושוב. כולנו חשנו את השמחה וההתרגשות כאשר פגשנו את מי שלא ראינו כלל, או מקסימום דרך הזום, במשך חודשים ארוכים. לאינטרנט בכלל ולרשתות החברתיות בפרט יש השפעות מנוגדות עלינו. מצד אחד, הם מאפשרים לנו ליצור קשרים שעד לפני עשור או שניים היו בגדר מדע בדיוני. מצד שני, הם יוצרים לחץ להתבלט ולהיות ייחודי; ראו את התחרות האווילית על מספר העוקבים באינסטגרם ובטוויטר. מצד אחד, הם כלים להתחברות. מצד שני, יש המשתמשים בהם לשיימינג והחרמות. הקורונה נטלה מאיתנו חלק משמעותי מן היכולת להתחבר פיזית והותירה אותנו במידה רבה רק עם ההתחברות הטכנולוגית – ולא נראה לי שיש מישהו שכיום מעדיף אותה. פיתוח החיסון לקורונה יכול להוביל לפיתוח חיסון לסרטן, צפה לפני מספר חודשים ביל גייטס. אם זה יקרה, אזי המגיפה המקוללת הזאת תתגלה כברכה במסווה למרות המחיר האיום שלה. יכול להיות שהקורונה תלמד אותנו להצטנע ולקבל פרופורציות טובות יותר של סדרי העדיפות בחיים; גם זו תהיה דרך ברוכה להשתמש בה. נדמה לי שהדבר החיובי ביותר שאפשר יהיה להפיק ממנה, הוא ההכרה בכך שאנחנו זקוקים לזה זה ורוצים זה את זה. מועדים לשמחה ובריאות טובה.