בשנת 1890 השתוללה בסלוניקי דליקת ענק, אשר כילתה את רוב 27 בתי הכנסת, את בית הספר המרכזי (תלמוד תורה גדול), שמונה בתי מדרש, ישיבות וספריות – לצד כמה כנסיות חשובות ו-2,000 בתים. הנזק החומרי והרוחני לקהילה היה עצום. כחלק מן השיקום, רכש ועד הקהילה שני מגרשים להקמת שיכונים למי שאיבדו את בתיהם; שכונת ורדאר הייתה אחת מהן, עם 162 בתים ל-334 משפחות, לצד בית כנסת, בית ספר ומרפאה.
בפברואר 1943 ציוו הגרמנים על יהודי סלוניקי לעבור לשלושה גטאות, ושכונת הברון הירש הפכה למתחם סגור, שמור היטב, מוקף חומת עץ ועליה גדר תיל. לפני המלחמה התגוררו בה 2,500 איש; כעת נוספו עליהם 1,700 והצפיפות הייתה איומה. 19 המשלוחים לאושוויץ, בחודשים מארס-אוגוסט, יצאו בהפרשים של מספר ימים, ולאחר כל אחד מהם הובלו לגטו הברון הירש היהודים המיועדים לגירוש הבא.
ברחוב Sypprou שבשכונה זו ניצב בית דו-קומתי דל; חוטי הכביסה העמוסים מרמזים שמשפחה גדולה מתגוררת בו. זה היה הבית בו גדל יעקב (ג'קיטו) מאסטרו, נער יליד 1927 שהפך למציל יהודים באושוויץ. ג'קיטו גורש במארס 1943, באחד המשלוחים הראשונים מסלוניקי, ובזכות שליטתו בגרמנית מינו אותו הגרמנים למתורגמן בינם לבין אנשי עירו. כאשר הועבר ג'קיטו לתפקיד של סדרן עבודה בבירקנאו, הוא ניצל את גישתו לכרטיסיות כדי להעביר את בני עירו לתפקידים קשים פחות (יחסית, כמובן) – אם כי המשמעות הייתה שאחרים, לעיתים יהודים, הוצבו במקומם. ג'קיטו גם ידע כיצד להשיג סיגריות, תכשיטים ומשקאות חריפים, וכך שיחד את הממונים עליו, הציל אסירים מ"ניסויים רפואיים" והשיג תרופות מצילות חיים. הוא שרד ועלה ארצה.