מדינת ישראל קמה בגלל השואה, כי לאומות העולם היו נקיפות מצפון לאחר שלא מנעו את הרצח של 6 מיליון יהודים. זוהי אחת האמירות הנפוצות ביותר שאנו שומעים מזה עשרות שנים. היא מתבססת בעיקר על לוחות הזמנים: ערב המלחמה (1939) פרסמו הבריטים את הספר הלבן שלמעשה חיסל את תוכנית הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל; ב-1947 הם הודיעו שיעזבו את הארץ ונסללה הדרך להקמת המדינה. מה קרה באמצע? השואה. פרופ' יהודה באואר, אחד מחוקרי השואה החשובים ביותר אי-פעם, הבהיר כבר ב-1998 שהאמת הפוכה. "אילו היה הרייך הגרמני מחזיק מעמד עוד שנה אחת, ספק אם היו בנמצא ניצולים. יותר שואה פירושה פחות סיכוי למדינה יהודית. השואה הקשתה מאוד על היווצרותה של מדינת יהודים ברציחתם של מיליוני יהודים, שקצתם יכלו להיות אזרחיה. לאמיתו של דבר, בגלל השואה, כמעט נכשל הניסיון להקים מדינה יהודית. כמעט לא נשארו יהודים די הצורך להיאבק על מדינה. מי ששרדו בשואה מילאו תפקיד מרכזי במאמץ הזה, ואילו נותרו יותר – היה המאמץ קל יותר והתוצאה בטוחה יותר. "תשובתי, לפיכך, היא חד-משמעית: מי שסבור שישראל נוצרה בעקבות השואה שוגה. ההפך הוא הנכון. אבל נכון לומר, ששארית הפליטה של יהודי אירופה, ובייחוד הניצולים שישבו במחנות העקורים, הם שמילאו תפקיד מרכזי בהתפתחויות שאפשרו ליהודי ארץ ישראל ללחום למען עצמאות". השגריר הסובייטי, אנדריי גרומיקו, לכאורה אמר במפורש – כאשר הכריז על תמיכת ארצו בתוכנית החלוקה – שיש קשר בין הדברים: לעם היהודי מגיעה ריבונות לאומית לאחר הסבל שעבר עליו. אלא שהיה זה נימוק תעמולתי שהסתיר את המניע האמיתי של מוסקבה: לפגוע במעמדם של בריטניה והמערב במזרח התיכון. לנוכח העובדה שמפלגות הפועלים שלטו ביישוב, הקרמלין קיווה שהמדינה היהודית תצטרף לגוש המתגבש שלו במאבק בין המעצמות. בריטניה יצאה מהארץ, כי היא סיימה את המלחמה כפושטת רגל שלא יכלה להמשיך להרשות לעצמה להחזיק אפילו בהודו, קל וחומר בארץ קטנה ושולית שלא הייתה חלק מן האימפריה. התמיכה האמריקנית בעצמאות היהודית הייתה מהוססת ונבעה במידה רבה מפוליטיקה פנימית. אולי פה ושם היו מדינות שתמכו בחלוקה משיקולים מוסריים, אבל הן היו שוליות. וכפי שאמר אבא אבן: מדינות מקבלות החלטות בשם האינטרס ומסבירות אותן בשם המוסר. יכולתו של העם היהודי להקים את מדינתו שלוש שנים לאחר השואה היא אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה האנושית, ולא צריך לתת את הקרדיט על כך למי שעמדו מנגד כאשר 6 מיליון יהודים נרצחו.

הנה מיתוס הגובל בעלילת דם, שמקורו מן הסתם בצד השמאלי-חילוני של החברה: הרבנים באירופה, שהתנגדו לציונות, אמרו למאמיניהם שלא לעלות ארצה ערב השואה ובכך מנעו מהם להינצל. זוהי אמירה מסוג חצאי-האמיתות שהם גרועים יותר מאשר שקרים מלאים, כי יש בה גרעין של אמת – ממנו צומח עץ של שקר. נשים בצד את העובדה, שבאירופה של ערב השואה היו רבבות רבנים ואין שום אפשרות לדבר עליהם בהכללה; לצורך הדיון, נדבר על "הרבנים". נכון שרובם התנגדו לציונות (שגם לא הייתה התנועה הפוליטית המרכזית של יהדות אירופה) ונכון שרובם חששו מפני עלייה ארצה, כאשר הארץ נבנית בעיקרה בידי חלוצים חיצוניים ואנטי-דתיים. זהו גרעין האמת. מה שמצמיח את עץ השקר הוא התעלמות משתי עובדות מרכזיות ביותר ומכריעות ביותר – האחת שהייתה גלויה כבר בזמן אמת, והשנייה המהווה חוכמה שבדיעבד ("אנכרוניזם", בלשון המחקר ההיסטורי). הראשונה היא שכמעט ולא ניתן היה לעלות ארצה, וליתר דיוק – כמעט ולא היה לאן לצאת. בדיחה משנות ה-30 סיפרה על יהודי הנכנס למשרד נסיעות בווינה, מסובב ארוכות את הגלובוס ולבסוף פונה לפקיד: אולי יש לכם גלובוס אחר? ארץ ישראל הייתה סגורה כמעט לחלוטין בפני רוב היהודים, ונעולה הרמטית בפני חסרי אמצעים או נעדרי קרובים בארץ. גם כאשר אפשרו הנאצים ליהודים להגר – וזו הייתה מדיניותם לאורך כל שנות ה-30 – לא הייתה אף מדינה שהסכימה לקבל יהודים במספרים משמעותיים. ועידת אוויאן ביולי 1938 הוכיחה את אדישות העולם: 32 מדינות הסבירו בזו אחר זו מדוע אינן יכולות (לצערן הרב, כמובן), לקלוט פליטים יהודים. לכן, גם אילו כל הרבנים היו קוראים לכל היהודים לברוח מאירופה – לא היה להם לאן. השנייה היא, שאדולף היטלר החליט על ההשמדה ההמונית רק באמצע 1941 או במחצית השנייה של אותה שנה (התאריך המדויק שנוי במחלוקת ממושכת בין ההיסטוריונים). הרצח השיטתי החל בברית המועצות לאחר הפלישה ביוני 1941, והרחבתו בפועל לכל אירופה באה לאחר ועידת ואנזה בינואר 1942. אי-אפשר לבוא בטענות לאיש, על שלא חזה ב-1933, ב-1938 או אפילו ב-1940 את מה שהנאצים עצמם לא חשבו עליו עד שלהי 1941. רצח עם תעשייתי ומתוכנן בליבה של אירופה היה חסר תקדים, וגם כאשר התחולל – כמעט איש לא האמין לידיעות עליו. לכן, האשמות אלו כלפי הרבנים מהוות התעלמות מוחלטת מהתפתחות השואה.

עוד טענה פוליטית, הפעם מהצד הימני של המפה. "אם לא תחסלו את הגולה – תחסל הגולה אתכם", אמר זאב ז'בוטינסקי לאחר שהציע ביוני 1936 את תוכנית ה"אוואקואציה", פינוי המוני של יהודי פולין לארץ ישראל. מאחר שמדובר היה ביותר מ-3 מיליון יהודים, היה ברור שיש צורך בטריטוריה רחבת ידיים – ולכן דחה ז'בוטינסקי שנה לאחר מכן את תוכנית החלוקה של ועדת פיל. הציטוט הזה מפיו מושמע, כולל במוזאון לתולדות האצ"ל, כנבואה על השואה. אלא שגם טענה זו לוקה באנכרוניזם של המאורעות. נשוב ונאמר: המדיניות הנאצית באותן שנים הייתה לגרום ליהודים לעזוב את גרמניה – ואותה בלבד. המטרה הייתה מדינה "נקייה מיהודים" ("יודנריין") והאמצעי היה הגירה מרצון או הגירה כפויה בצל רדיפות הולכות וגוברות. באותן שנים לא הוקדשה בברלין מחשבה כלשהי ליחס ליהודים במדינות אחרות (אולי למעט אוסטריה, שתמיד נתפסה בעיני היטלר כחלק מגרמניה). הדיונים החלו עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 (והיטלר קיווה עד הרגע האחרון ששוב ישיג את רצונו בלא מלחמה), כאשר גרמניה כבשה את פולין ובה היישוב היהודי הגדול ביותר באירופה (שחלקו עבר לידי ברית המועצות). ההחלטה על ההשמדה ההמונית כרוכה בפלישה לברית המועצות, הן משום שגם בה היו מיליוני יהודים והן בשל הזיהוי הנאצי האובססיבי של יהודים עם בולשביקים. לכן, כאשר דיבר ז'בוטינסקי על הסכנה שהגולה תחסל את היהודים – הוא התכוון לטווח הארוך, ולא לשנים הקרובות; והתייחס להתבוללות והיטמעות רוחנית, ולא להשמדה פיזית. וגם כאן יש להזכיר, כי באותן שנים לא היה ליהודי פולין לאן ללכת, ודאי שלא לארץ ישראל. ז'בוטינסקי ביקש לנהל מאבק מדיני על הקמת מדינה יהודית רחבת ידיים בארץ ישראל. אילו היה חושב שהאדמה בוערת כעת מתחת לרגלי היהודים, היה מן הסתם מקבל בחירוק שיניים את תוכנית פיל, ולא דוחה אותה לטובת מה שאולי יושג בעוד שנים.

אחת התופעות הכואבות ביותר בתקופת השואה הייתה חוסר יכולתם של רוב המנהיגים היהודיים להתלכד מול הסכנה האיומה והאויב הנורא. גם אם רוב הזמן לא ידעו על ההשמדה, הרדיפות הנאציות היו קשות ביותר וגרמו בצורה בלתי פוסקת למותם של רבבות, וככאלה חייבו לשים בצד את כל חילוקי הדעות. למרבה הצער, זה כמעט ולא קרה. פילוגים פוליטיים, אידיאולוגיים ואפילו אישיים הוסיפו למשול בכיפה. דוגמה בולטת, אולי הכי בולטת, הייתה בגטו ורשה. בגירוש הגדול של יולי-ספטמבר 1942 שולחו מן הגטו לטרבלינקה 300,000 יהודים, ודי מהר נודע בגטו מהו יעדם ומה עולה בגורלם. היודנרט המוחלש איבד את השליטה וצעירי תנועת הנוער, שקראו עוד קודם להתגונן ולהתמרד, הפכו לכוח מוביל. שני ארגוני מחתרת קמו בגטו: הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) של תנועות השמאל, בראשותו של מרדכי אנילביץ, והאיגוד הצבאי היהודי (אצ"י) של הרביזיוניסטים מן הימין, בראשותו של פאבל פרנקל. חשדנות הדדית עמוקה בת שנים ארוכות לא התפוגגה, הארגונים פעלו בנפרד ורק ערב המרד – באפריל 1943 – הגיעו להסכמה נקודתית על חלוקת זירות הלחימה. את ההיסטוריה של מרד גטו ורשה כתבו השורדים ובראשם בני הזוג יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, אנשי השמאל; הם העלימו כמעט לחלוטין את אצ"י, וזה היה הנרטיב שהתקבע במשך עשרות שנים. פרופ' משה ארנס המנוח החליט לתקן את העיוות, אך למרבה הצער עשה זאת תוך יצירת עיוות מקביל. ארנס טען, כי אצ"י ניהל את הקרב החשוב ביותר במרד וכי למעשה הוא שהוביל אותו. בימין ששו על דבריו כמוצאי שלל רב, למרות שהם בעייתיים מאוד מבחינה עובדתית. הטענה של ארנס התבססה על כך שלוחמי אצ"י החזיקו מעמד יומיים או שלושה במאחז שתפסו בבניין בכיכר מורנובסקה, בעוד לוחמי אי"ל החזיקו בעמדותיהם לכל היותר שעות ספורות. הוא אף קבע לוח זיכרון בחזיתו של אותו בניין. אלא שארנס התעלם מעובדה יסודית: אנשי אי"ל בחרו מראש בטקטיקה של דילוג בין עמדות, בעוד אנשי אצ"י בחרו מראש בטקטיקה של התבצרות. לכן, אפילו אם נקבל שחשיבותו של קרב נמדדת בשעות (מה שאינו נכון) – הרי שבמקרה הזה, זוהי מדידה המתעלמת מן ההקשר. ואילו הבית במורנובסקה אינו קיים ובמקומו יש כיום צומת רחובות.

לטענה הזאת, שעלתה במלוא עוצמתה בשנות ה-50 של המאה הקודמת, היו שותפים – במפתיע – אנשי שמאל קיצוניים בראשותו של אורי אבנרי המנוח, כמו גם אנשי ימין מתונים במפלגת חרות (בראשותו של מנחם בגין). אלו ואלו היו יריבים קשים של מפא"י בראשותו של דוד בן-גוריון, ולכן מצאו את עצמם באותו צד של המתרס. הביטוי המובהק ביותר היה הרוח הגבית שקיבל שמואל תמיר, איש חרות, מ"העולם הזה" של אבנרי כאשר ייצג את מלכיאל גרינוולד במשפט קסטנר – חבר הממסד המפלגתי והממשלתי של מפא"י. במופע הקיצוני ביותר של הטענה הזאת, היא אומרת שלמנהיגי היישוב לא היה אכפת מהיהודים הגלותיים, בוודאי שלא מן הדתיים שבהם, והם חשבו רק כיצד להקים מדינה לאחר המלחמה. שוב: העובדות שונות בתכלית. ערב המלחמה מנה היישוב 470,000 נפש, אשר ניצבו במאבק הן מול הערבים והן מול הבריטים; הוא היה קטן וחלש, ולמעשה חסר אונים. באופן רשמי נמסר הטיפול בהצלת יהודי אירופה לוועד ההצלה בראשותו של יצחק גרינבוים. אלא שכיום ידוע, כי בפועל עסקו בכך בחשאי שלושת המנהיגים הבכירים ביותר: דוד בן=גוריון (יו"ר הסוכנות היהודית), משה שרתוק-שרת (מנהל המחלקה המדינית) ואליעזר קפלן (הגזבר). הפעולה החשאית נבעה מהכרה בכך, שפעילות פומבית תגרור התנגדות בריטית וכמובן תעמוד בסתירה לצורך להערים על הגרמנים כדי להציל מישהו מבין קורבנותיהם המיועדים. נסיונות הצלה נעשו בכל כיוון אפשרי: העלאת יהודים מרומניה, תשלומי שוחד לגרמנים, מתן רשיונות עלייה לילדים במדינות הכבושות, חלוקת תעודות חסות של בעלות הברית, מתן מעמד של שבויי מלחמה ליהודים, העברת חבילות מזון וסיוע למדינות הכבושות, משלוח הצנחנים לאירופה הכבושה – ואלו רק כמה דוגמאות. הרוב המכריע של פעולות ההצלה נכשלו, אך לא משום שהיישוב ובכיריו לא ניסו, אלא משום שהם מצאו עצמם ניצבים הן מול גרמנים רצחנים והן מול עולם אדיש. בריטניה התנגדה בתוקף להעלאת יהודים ארצה מעבר למכסות של הספר הלבן מ-1939 (75,000 עד 1944); ארה"ב סירבה להגדיל את מספר הפליטים שיוכלו להיכנס לתחומה; ושתיהן התנגדו לכל אפשרות של מו"מ כלשהו עם גרמניה. לאור זאת, ולצד נסיונות ההצלה, התמקדו ראשי היישוב יותר ויותר בשאלת שארית הפליטה והקמת מדינה יהודית כאמצעי למניעת שואה נוספת.

בניגוד לאמירות הקודמות, בזו יש הרבה מן האמת – אך היא גם מסוכנת מאוד. אכן, יהודי אירופה וצפון אפריקה מצאו את עצמם לכודים במלתעות הצוררים, ולא היה להם לאן לברוח. גם כאשר פה ושם אפשרו הגרמנים ליהודים לצאת, גם במקרים הנדירים של הימלטות מגאיות ההריגה, ואפילו כאשר נפתחו שערי המחנות – דלתות העולם היו נעולות. לעומת זאת, ישראל פתוחה תמיד בפני כל יהודי הנתון בצרה; בשביל זה היא קמה ובשביל זה היא קיימת. זה הוכח מיד אחרי הקמתה, כאשר קלטה מאות אלפי יהודים שגורשו ממדינות ערב, ואשר היו בסכנת מוות אם לא היה להם לאן ללכת. הסכנה שבאמירה הזאת היא, שהדברים מתמקדים בהיבט הטכני ולא בהיבט העקרוני. לא אומרים ש"השואה לא תישנה משום שהעולם לא יתן לזה לקרות". כעובדה, מאז 1945 היו בעולם שורה של מעשי רצח עם וטיהורים אתניים, כולל בליבה של אירופה, וכולל כאשר התקשורת המודרנית מעבירה כל אירוע לכל פינה בתוך שניות. כעובדה, האנטישמיות ממשיכה לפרוח והיא אף גוברת, כולל במדינות הנאורות ביותר, במיוחד בשעות משבר כמו הקורונה. כעובדה, יהודים נרצחים במדינתם-שלהם רק משום שהם יהודים. כן אומרים, שאם שוב ייעשה ניסיון להשמיד את העם היהודי או חלקו – יהיה לו לאן ללכת וכך המזימה תיכשל. ומה אם לא ניתן יהיה לצאת מן המלכודת ולהגיע לישראל? מה אם משטר סמכותני-רודני, נניח של ולדימיר פוטין או של רג'פ טאיפ ארדואן, ינעל את השערים? תראו מה קורה בסין: כולם יודעים שהמוסלמים האויגורים בחבל שיניאנג נתונים למעשים המזכירים את השואה (כפי שאומר אחד מראשי מרכז שמעון ויזנטאל) – והמעשים הללו נמשכים באין מפריע. תראו כיצד פוטין וארדואן מדכאים באכזריות את מתנגדיהם – והעולם מוחה בלשון רפה. אז למה אנחנו צריכים להאמין, שאם היהודים יפלו קורבן למעשים דומים – דווקא אז העולם החופשי יחגור את מותניו וייצא לקרב? ומה יקרה אם ישראל, בגלל סיבות ביטחוניות או כלכליות, לא תוכל לחלץ את כל הזקוקים לעזרתה? אין ערובה למניעת הישנות השואה, וככל שחולפות השנים ומתמעטים הניצולים ומטשטשים הזכרונות – סכנת הישנותה, ולו בצורה חלקית בלבד, רק גוברת. קיומה של ישראל מפחית את הסיכון, אך לא את הסכנה. העובדה שהיום אנחנו יודעים שזה יכול לקרות, בניגוד לחוסר התקדים של 1945-1933, גם היא גורם חשוב. אבל אסור לנו לחשוב לרגע, שההיסטוריה לא עלולה לחזור על עצמה.