ראש השב"כ, נדב ארגמן, אמור היה לסיים בחודש הבא את תפקידו – וטרם מונה לו מחליף. דומה שלא צריך לומר שזוהי אחת המשרות החשובות ביותר לביטחון המדינה, ושמי שמקבל אותה – אפילו אם הוא בא מתוך השירות עצמו – צריך זמן לחפיפה מסודרת. רק אחרי הפרסום בידיעות אחרונות, סיכם בנימין נתניהו – הדחיין הנצחי – עם ארגמן שכהונתו תוארך בארבעה חודשים. ואז? אלוהים גדול. אביב כוכבי מסיים בינואר הבא שלוש שנים כרמטכ"ל, וטרם הוחלט האם כהונתו תוארך או שמא ימונה אחר במקומו. וכך נאלץ כוכבי – שממילא עובד בשנתיים האחרונות בלי תקציב מאושר ותחת מערכת פוליטית מוטרפת – לתפקד בלי לדעת כמה זמן עוד יש לו. בחירת רמטכ"ל היא הליך סדור וארוך, ואם רוצים מישהו חדש – צריך להתחיל אותו ממש בקרוב. בני גנץ האשים השבוע במפורש את לשכת ראש הממשלה (ובמשתמע את נתניהו עצמו) בהדלפת מידע על הפעולות הישראליות נגד אירן בכלל ונגד תוכנית הגרעין שלה בפרט. אם זה נכון, זה חמור ביותר. אם זה לא נכון, ההשמצה היא חמורה ביותר. בין כך ובין כך, היחסים בין שני האנשים האמורים להוביל את הדאגה לביטחון המדינה – ראש הממשלה ושר הביטחון – נמצאים בשפל שלא היה כמותו, משום שהשני שואף במוצהר להחליף את הראשון, הם התמודדו בבחירות כיריבים ועומדים בכנסת בראש מפלגות יריבות. לזה יש להוסיף את העובדה, שהממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני כמעט ואינם מתכנסים בשל המחלוקות בין נתניהו לגנץ. אלו הם שלושה היבטים בלבד לנזק העצום לביטחון המדינה הנגרם בשל הכאוס הפוליטי, ומותר לשער שיש עוד נזקים שאיננו יודעים עליהם. הכאוס הזה לא נגרם מעצמו, אלא באשמת הדרג הפוליטי ובראשו נתניהו. מי היה מאמין שנגיע למצב בו ההפקרות של פוליטיקאים תסכן במישרין את הביטחון.

בשנת 2021 פועלת ממשלת ישראל על-פי תקציב לשנת 2020 שהוכן בשנת 2018. נכון, עם התאמות – בעיקר בשל הקורונה – אבל היסודות נקבעו לפני שלוש שנים. אנחנו כבר באמצע אפריל, ואפילו אם יקרה נס ובעוד חודש תהיה ממשלה – תקציב 2021 לא יאושר לפני המחצית השנייה של השנה. זה אומר, שיחלפו למעשה שלוש שנים בלי תקציב מעודכן. ומה שעוד יותר חמור: שלוש שנים בלי חוק הסדרים ובלי רפורמות חיוניות, במיוחד כאשר יש להוציא את המשק מן הקורונה ולכסות את הגרעון העצום (180 מיליארד שקל) שהצטבר במהלך המגיפה. גם זו איננה גזירת גורל אלא תוצאה של אותו תוהו ובוהו פוליטי. ברמה העכשווית ביותר, שוב נתניהו הוא האחראי הישיר והעיקרי. הוא הרי השתמש בתקציב ככלי להפיל את ממשלת האחדות: ההסכם הקואליציוני קבע, לפי דרישתו, תקציב דו-שנתי (2021-2020), אבל אז הוא שינה את טעמו ודרש תקציב ל-2020 בלבד. הסיבה ידועה לכל: זו הייתה העילה היחידה להפלת הממשלה בלא שנתניהו ייאלץ לפנות את כסאו לטובת גנץ. העובדה ש-2020 הלכה והסתיימה, לא הפריעה לנתניהו ומלחך-פנכתו ישראל כ"ץ לעמוד על הדרישה המשוגעת הזאת. התוצאה: לא היה תקציב ל-2020 ואין תקציב ל-2021; ובקצב הנוכחי – גם לא יהיה תקציב ל-2022. זה בדיוק כמו להכניס ספינה לתוך עין הסערה ולנטוש את ההגה. המילה "הפקרות" קטנה מכדי לתאר זאת; מדובר בהפקרת חיי אדם וחיי הכלל.

רעיון ראשון: בנימין נתניהו ייבחר לנשיא המדינה, יקבל חסינות מהמשך משפטו, יפנה את לשכת ראש הממשלה ויאפשר לפתור את הפלונטר הפוליטי. רעיון שני: גדעון סער ייבחר לנשיא המדינה, ישחרר את הח"כים של תקווה חדשה מהתחייבותו שלא לשבת בממשלת נתניהו וכך תוקם ממשלת ימין. רעיון שלישי: לא ייבחר מחליף לראובן ריבלין, המסיים את כהונתו בחודש יולי, וכך יו"ר הכנסת, יריב לוין, יהיה ממלא מקומו ויוכל לתת לנתניהו חנינה. הרעיונות הללו מתגלגלים, בעוצמה משתנה, בזירה הפוליטית. יש להם כמה קווים משותפים. האחד: ניסיון לנצל את קרבת הבחירות לנשיאות כדי לפתור את המשבר הפוליטי. השני: הם נעים בין חוסר לגיטימיות ציבורית (הפרה של הבטחת בחירות מרכזית), חוסר תקדים (הימנעות מבחירת נשיא) וחוסר כל היגיון (בחירת נאשם בשוחד לנשיא המדינה). השלישי ואולי החמור מכל: ניצול של משרת נשיא המדינה לצרכים פוליטיים. נכון, כל הנשיאים (למעט אפרים קציר) היו פוליטיקאים – אבל המשרה עצמה היא על-פוליטית ואל-פוליטית, כי הנשיא הוא של כולם כולל כולם. כעת אומרים לנו בגלוי, שאפילו התפקיד הזה הוא כלי משחק, ושניתן לבזותו על-ידי בחירת אדם שברור לכל שאינו ראוי – רק כדי לפתור בעיה פוליטית.

חוקי היסוד הם פרקים מתוך חוקתה העתידית של מדינת ישראל, שאולי אי-פעם תושלם. ככאלו, הם לא רק מבטאים את ערכיה הבסיסיים של המדינה ומעצבים את מוסדותיה העיקריים, אלא גם אמורים להיות בעלי תחולה תמידית בעקרונותיהם וארוכי טווח בפרטיהם. מדינה יהודית ודמוקרטית – בזה אסור לגעת אי-פעם; פרלמנטרית או נשיאותית – בזה אפשר לגעת, אם בכלל, רק אחרי דיונים מעמיקים ביותר. נכון שלא צריך להגיע למצב האמריקני, בו ב-250 שנה היו פחות מ-30 תיקונים בחוקה (חלקם זמניים וטכניים), אך גם אין להשלים עם מציאות בה חוקתה-בפועל של ישראל עוברת שינויים תכופים משיקולים פוליטיים. אלא שזה בדיוק מה שקורה, וגם מקשר אותנו לנושא הקודם – נשיא המדינה ובחירתו. הפוליטיקאים מבזים מזה שנים את חוקי היסוד, בעיקר חוק יסוד הכנסת וחוק יסוד הממשלה, עם הוספות ומחיקות ותיקונים ושינויים, החל ממספר השרים המירבי, דרך יצירת התקציב הדו-שנתי ב"הוראת שעה" שהפכה להוראת קבע וכלה ביצירת ממשלת החילופים (ואפילו החקיקה לא מנעה מנתניהו לרמוס אותה, אבל זה סיפור אחר). כעת מדברים על שני שינויים בחוק יסוד נשיא המדינה, שגם הם – איך לא – מיועדים לשרת את נתניהו ואת רעיון העיוועים שייבחר לנשיא. האחד: להפוך את הבחירה במליאת הכנסת מחשאית לגלויה, כדי לוודא שמי שיבטיח לתמוך בנתניהו – גם יעשה זאת (כמה אירוני, כאשר מדובר באדם שהפך הפרת הבטחות לסמלו המסחרי). השני: לשנות את סעיף החסינות של הנשיא כך שיחול במפורש גם על תיקים שנפתחו ומשפטים שהחלו לפני בחירתו. כלומר: לא רק להכניס נאשם בפלילים למשכן נשיאי ישראל, אלא גם לתת לו חסינות בדיעבד. גם אם זה לא יקרה בפועל, עצם היחס של בכירי המדינה לחוקי היסוד מסביר היטב מדוע גם האזרחים מן השורה מזלזלים בחוקים מן השורה. ויש לזה קשר לנושא האחרון בו נעסוק.

בשעתו הזהרתי שישראל עלולה ללכת בדרכה של רפובליקת ויימאר, לפחות מבחינת התכיפות של הבחירות. בדקתי שוב ומצאתי שטעיתי: בהיבט הזה, אנחנו כבר כעת הרבה יותר גרועים. ארבע מערכות הבחירות האחרונות לפני עליית הנאצים לשלטון התפרסו על פני 54 חודשים – בין מאי 1928 לבין נובמבר 1932. אנחנו הכנסנו ארבע מערכות בחירות ל-23 חודשים, ובכלל לא מופרך שנגיע לחמש בתוך פחות מ-30 חודשים. עם כל ההבדלים המהותיים בין גרמניה של 1933 לישראל של 2021, יש לזכור לקח אחד: תוהו ובוהו פוליטי עלול להביא לעלייתם של קיצוניים שירמסו את הדמוקרטיה. השוואה מדאיגה נוספת היא לאיטליה, שהפכה לאחר מלחמת העולם השנייה לסמל לכאוס תמידי. בשנים 2000-1970 היו בה 20 ממשלות, דהיינו כל ממשלה כיהנה בממוצע 18 חודשים. מאז תחילת המאה הנוכחית היו באיטליה תשע ממשלות, דהיינו ממוצע טוב יותר של 28 חודשים – אבל עדיין הרחק מ-48 החודשים הקבועים. הממשלה הבאה שלנו, אם תקום כזאת, תהיה ה-36 ב-73 שנות המדינה – דהיינו ממוצע של 24 חודשים; והממוצע הזה משקר, כי הוא נמצא בירידה חדה בעשור האחרון. באיטליה התוצאה הייתה בעיקר השתלטות של המאפיה על מוקדי שלטון וכלכלה, תוך שהיא מחסלת אפילו את החוקרים, התובעים והשופטים שפעלו נגדה. לצד זאת, פעל במדינה ארגון הטרור "הבריגדות האדומות", ותקופה מסוימת הייתה סכנה אמיתית שהמפלגה הקומוניסטית תשתלט עליה. שתי התופעות האחרונות אינן נראות סבירות אצלנו, אך התגברות הפשיעה השבוע בהחלט עשויה להיות קשורה להרגשתו של העולם התחתון לפיה אין דין ואין דיין – מה שמוביל אותנו לנושא האחרון.

11 באפריל 2021: נסיון רצח בכפר סנאן, חיסול בפיצוץ רכב בחולון, חיסול ונסיון חיסול באשקלון, ירי ביבנה. 12 באפריל 2021: ירי לעבר בית בפורדיס, ניסיון חיסול ברחוב בקלנסוואה, רצח אישה בטירה, ניסיון חיסול של שני צעירים בחדרה, שני פצועים מירי ברהט, ירי בסכסוך בכפר טורעאן. 14 באפריל 2021: חיסול בנתיבות, ירי לעבר חנות בכפר עין נקובא, נסיון חיסול בפורדיס. אנחנו לא מדברים כאן על פשעים "רגילים" ונפוצים כמו התפרעויות של מפגינים, עבירות מין, עבירות רכוש והפרה של מגבלות הקורונה (אגב, הנושא נעלם לחלוטין מדיווחי המשטרה בשבוע האחרון). אנחנו מדברים על העבירות החמורות ביותר שבחוק העונשין, המבוצעות בצהרי היום ברחובה של עיר – ממש כמו במערב הפרוע. אלא שלא עסקינן באירועים בארה"ב של המאה ה-19 ובסרטים של המאה ה-20, אלא במציאות יום-יומיות בישראל של המאה ה-21. כפי שכתב השבוע בצדק אלי סניור ב-ynet, גם אם אין קשר בין האירועים, יש ביניהם חוט מקשר: העולם התחתון מרים את ראשו ואינו חושש מן המשטרה. יש לכך כמה וכמה סיבות. ראשית, משטרת ישראל היא גוף כושל הנמצא בווטסאפ יותר מאשר ברחובות ושאינו רוצה לטפל בטיפשים ובעבריינים שבשורותיו. שנית, העדר מפכ"ל קבוע במשך שנתיים – עוד עוון חמור של הפוליטיקאים – פגע בתפקוד השוטף. שלישית, השתלחויות פוליטיות בשוטרים, בראש ובראשונה מצד נתניהו אבל לא רק מצידו, פוגעות בצורה קשה ביחס הציבורי אליהם ובהרתעה שלהם. רביעית, הזלזול בחוק הפך לנורמה – החל מהיחס של הפוליטיקאים לחוקי היסוד וכלה בצפצוף על חובת המסיכה. וחמישית, הטבע אינו סובל חלל ריק, וכאשר המערכת הפוליטית אינה מתפקדת – הפשע חוגג. כאן אנחנו סוגרים את המעגל. במידה זו או אחרת, כל התופעות הבלתי-ייאמנו עליהן עמדנו בשורות הקודמות, באות לידי ביטוי במתרחש ברחובותינו, מאשקלון ועד פורדיס, מרהט ועד עין נקובא. הפקרת ביטחון הפנים, הימנעות מניהול ענייני המדינה, ציניות פוליטית אין-סופית, התייחסות אנוכית לחוק ואנרכיה במוסדות השלטון – והמחיר הישיר הוא בחיי אדם. ולתפארת מדינת ישראל?!