"הרבה שנים אמי 'קימבצה' (מלשון קמב"ץ) את אבי", אומר וילנאי. "אבא שלי היה בית חרושת להדרכת טיולים ולכתיבת ספרים. הוא הוציא כ-120 כותרים. בהתחלה אימא הייתה המוציאה לאור. עם הזמן, כשהקצב הלך וגדל, הדפיסו את ספריו הוצאות גדולות יותר". בהקשר זה זוכר וילנאי שיחה בין הוריו, כשהיה ילד קטן: "בזמן שאחי אורן ואני סיימנו לאכול את ארוחת הערב, אבי שטף כלים ואז אמי אמרה לו: 'מתברר, זאב, שספריך נמכרו בכמות גדולה בהרבה ממה שאמרו לך וממה ששילמו לך'. לא ניתן היה לפספס את הכעס שבקולה. אבא דווקא הגיב בקלילות: 'בכל מקצוע יש סיכון מקצועי. הסיכון של כותב ספרים - שירמו אותו'". חוסר היכולת לקרוא תרגילי עורמה לפני שהם מתפוצצים לך בפרצוף, או במילה אחת – תמימות, אפיינה גם את בנו, מתן, לפחות במקרה אחד משמעותי. זה קרה כמעט יובל שנים מאוחר יותר, והוא כבר סגן הרמטכ"ל והמיועד הוודאי להיות הרמטכ"ל הבא של צה"ל. באותה עת הוא נפל למלכודת שטמן לו שר הביטחון דאז יצחק מרדכי. עוד נגיע לכך. "זמן האיכות שלי עם אבי היה בשני מקומות: בשטח ובספריות", אומר וילנאי. "אבא שלי היה אאוטסיידר מוחלט: לא למד בשום מוסד אקדמי בארץ – בהמשך עשה תארים בחו"ל – למד באופן עצמאי כל מה שקשור לידיעת הארץ: היסטוריה, טופוגרפיה, ארכיאולוגיה, זואולוגיה בוטניקה – הכל. ובמקביל עבד בהדרכת טיולים. אחת לכמה זמן הוא לקח אותי איתו לטיולים, שנמשכו אפילו חמישה ימים. כשחזרנו מהטיול ואני חזרתי לבית הספר הוא צייד אותי בפתק למורה בו נכתב: 'מתן למד השבוע דברים רבים, שאינם נופלים ממה שהיה לומד בכיתה'. "הטיולים שלי עם אבא היו לכל אורכה ורוחבה של הארץ. המבחן העליון שהוא בחן אותי, היה במידת היכולת שלי לזהות יישובים בלילות, לפי האורות שלהם מרחוק. אבא הדביק אותי באהבתו לטיולים. נהניתי לראות את הסיפוק שעל פניו, בראותו את בנו ממשיך בדרכו. לא עשיתי זאת רק כדי לרצות אותו או לזכות באהבתו ובהערכתו. רציתי להידמות לו בדבר המשמעותי הזה של החיבור למרחבי הגליל, המדבר והשומרון. להיות בן הארץ הזו". לימודי טופוגרפיה, ניווט וההתמצאות בשטח עזרו לוילנאי בענק בשנות שירותו הרבות כלוחם וכמפקד ביחידות שדה מובחרות, אבל עוד שנים לא מעטות קודם גיוסו הוא עשה דברים שהיו חריגים מאוד לבני גילו בתחום זה. "אני זוכר שכשהייתי תלמיד בכיתה ח' טיילתי לבדי בגבעת צפית, צפונית למכתש הקטן. פתאום נתתי את דעתי לכך שיש במפת הניווט טעות: 'אוכף' לא סומן נכון. כשחזרתי הביתה מיהרתי לדווח על כך לרשות המיפוי. ניהלתי עם הרשות התכתבות, עד שהטעות תוקנה במהדורה הבאה של המפה".

במשך עשרות שנים נחשב זאב וילנאי לאורים ותומים של ידיעת הארץ. "אבא כל כך אהב את התחום הזה, שאם לא אימא שלי הוא היה עובד בהתנדבות כל חייו", אומר בנו בחיוך. וילנאי, כך אני למד מהבן, שידר לכל מי שרצה להעמיק בתחום או אפילו לתכנן מסלול ניווט מורכב, שהוא עומד לרשותו בכל עת ובכל מקום. בכל עת – גם בשעות לא מקובלות; בכל מקום – כולל התפרצות לא מתואמת מראש לדירתו. מקרה אחד כזה, שהסתיים בטרגדיה איומה, נחרת עמוק בזיכרונו של מתן וילנאי. "יום אחד, בקיץ 1953, נפתחה דלת ביתנו בסערה", הוא משחזר. "אל הדירה נכנסו שלושה בנים ושתי בנות. 'זאב, תן לנו הרצאה על פטרה', הם אמרו, 'ונשלם לך בחצי עוגת שוקולד'. אז זה נחשב לשוחד משמעותי..." פאוזה קטנה לטובת מי שלא מודע למותג - 'פטרה. הסלע האדום': העיר הנבטית הקדומה, הנמצאת בממלכת ירדן, מאופיינת במבנים עתיקים קסומים, שצבעם אדמדם ובתוכם ציורי קיר ופסלים מרהיבים. עיר זו משכה אליה צעירים ארץ-ישראלים רבים עוד בתחילת המאה הקודמת. בין המבקרים במקום היו מי שלימים יהיו ממנהיגי היישוב: דב הוז, ארתור רובין, רחל ינאית, שנִִשאה לנשיא המדינה בן-צבי; וגם מי שכונה בעיתונים העבריים של אותה עת 'אביר השיטוטים', הלוא הוא גיבור המשנה של כתבתנו - זאב וילנאי. עד לאירוע, בו היו מעורבים הצעירים שהתפרצו לבית וילנאי, כל מי שגנב את הגבול לשם ונתפס ע"י הירדנים, הוחזר חי ארצה. נקודת התפנית עומדת להתחולל זמן קצר לאחר ביקור הצעירים בבית זאב וילנאי. זאב וילנאי, כך זוכר את האירוע בנו, שמח כהרגלו להיענות לתלמידיו-חסידיו החדשים, שמעולם לא הכיר. הוא הורה לילדו מתן, שהיה אז כבן 9, לתלות את הסדין על הקיר, הציב את פנס הקסם (כפי שקראו אז למקרן שקופיות) על תיבת עץ בסלון והחל לגולל בפניהם את סיפור המקום. "התפקיד שלי היה להוציא שקופית ולהכניס אחרת במקומה למקרן, לפי סדר מסוים ובהתאם להתקדמות דברי אבי. הייתי כבר מיומן בכך, כי עשיתי את זה פעמים רבות. הפעם הרגשתי בר-מזל ממש; הפעם גם ארוויח מזה - אקבל על עבודתי חצי עוגת שוקולד", אומר קרוב ל-70 שנה אחרי אותו אירוע ילד השקופיות. ואיזה תגמול יקבל המרצה על עבודתו? הוא כבר קיבל. ניתנה לו האפשרות לדבר על מה שהוא אוהב, בפני צעירים פעורי פה ואוזן. "זמן לא רב לאחר מכן, ישבנו ערב אחד, כהרגלנו, סביב השולחן במטבח והאזנו לחדשות שבקעו מהרדיו הגדול. 'חמישה צעירים נרצחו בדרכם לפטרה', אמר הקריין. אבא קם ממקומו. ניכר עליו שהיה מזועזע. הוא הלך להסתגר בסלון ואמי הלכה אחריו. הם ישבו שם מסוגרים זמן שנראה לי כמו נצח. כשיצא משם ראיתי את אבא שלי כפי שלא ראיתי אותו מעולם – נרעש כולו. אהבתו לארץ ולדרכיה הייתה עזה, אבל מאותו אירוע משהו בו השתנה; משהו בו קמל. כנראה שראה עצמו אשם על מה שאירע; אם כי מעולם הוא לא דיבר איתי על כך. האירוע גם גרם לאבי, במידה מסוימת, לשנות גישה בשאלה, עד כמה מותר לקחת סיכונים בטיולים". באופן פרדוקסלי - או שדווקא להפך - המוות המיותר הזה דחף צעירים רבים לעבור בעצמם את אותו מסע אקסטרים. חלקם, כמו מאיר הר-ציון האגדי וכושי רמון, טיפוס בפני עצמו, חזרו בחיים; אך רובם לא. גם מילות השיר 'הסלע האדום' ("מעבר להרים ולמדבר/ אומרות האגדות ישנו מקום/ שאיש ממנו חי עוד לא חזר/ והוא נקרא הסלע האדום..."), שהיה באותן שנים שלאגר של ממש תרם ליצירת האווירה האתגרית בקרב נערים רבים; עד שב-1958 הוטל איסור על השמעתו ברדיו למשך שנים רבות.

עשר שנים בדיוק לאחר טרגדיית חמשת הצעירים, פטרה חוזרת לחייו של מתן וילנאי. זה קרה כשהוא סיים ב-1963 בבה"ד 1 את קורס קציני חי"ר כחניך מצטיין. "בעוד לי היה ברור שאחזור כקצין לצנחנים", אומר וילנאי, "החליט הרמטכ"ל דאז יצחק רבין שכדי להעלות את רמת ההדרכה, המצטיינים יישארו בבה"ד 1 לשמש מדריכים. מבחינתי הגזרה הזו הייתה לא פחות מאסון. ולכן כצעד של מחאה החלטתי ללכת לפטרה, גם במחיר סיכון חיי. "היה לי שותף למסע הזה - אסא קדמוני, שהיה בעבר המפקד שלי ובהמשך התמודד מולי על פיקוד סיירת צנחנים (קדמוני היה גם מגיבורי מלחמת יום-הכיפורים. הוענק לו אז עיטור הגבורה. לאחר אותה מלחמה התבלט כאחד ממנהיגי תנועת המחאה נגד ממשלת גולדה מאיר; ד"ח). את הציר לפטרה הכרתי בעל-פה וכבר ירדנו עם טנדר להיאחזות הנח"ל בגרופית. ברגע האחרון עצרנו. כלומר, אני עצרתי את אסא. הוא היה הרבה יותר משוגע ממני"... מה גרם לך לעצור, אני שואל. "שני דברים: הבנתי שלטווח הארוך ה'אסון' הזה אינו נורא כל כך ועוד אחזור לצנחנים. ודבר שני – התובנה שלאהבת הכרת הארץ והטיולים יש גם גבול, ושאין לשלם בחיים על אהבה זו". האם, המשכתי ושאלתי, למה שראית אצל אביך אחרי אסון החמישה בפטרה היה משקל ביצירתה של תובנה זו? "ללא ספק", הוא ענה במיידי. כפי שכבר הבנתם וילנאי שירת בצנחנים. לאחר מלחמת ששת-הימים מונה להיות מפקד סיירת צנחנים. הוא נטל חלק במרדפים נגד המחבלים, כולל פעולת כראמה ('מבצע תופת') שנערך במרס 1968 בעיירה הירדנית כראמה; שֵם שנחרת בזיכרון הציבורי בשל התשלום הכבד שצה"ל שילם שָם: 33 הרוגים, 161 פצועים, הפלת מטוס ישראלי והשארת טנקים ושיריוניות בזירת הקרב. "במבצע כראמה באה לביטוי השחצנות של הצבא שניצח במלחמת ששת-הימים", הוא משחזר. "מפקדי השריון האמינו שהטנקים שלנו עוברים בכל מקום. אבל הם לא עברו. במקום זאת שקעו במטעי בננות בוציים. "גם חיל-האוויר לא היה חף מטעויות. התוכנית הייתה שהם ישליכו מעל הכפר כרוזים ובהם קריאה למחבלים להיכנע, כי הם מוקפים מכל עבר. אלא שחיל-האוויר השליך כרוזים אלה זמן רב לפני שאנחנו, כוחות החי"ר, הגענו למקום. וכך יצא שהם המתינו לנו דרוכים לקרב, במקום שאנחנו נמתין להם יוצאים עם ידיים מורמות. גם לחי"ר היו שגיאות. ניסינו לחלץ פצועים ולא מיקמנו נכון את כוח האויב, ובשל כך חטפנו אש קטלנית שהרגה לנו לוחמים". ולמרות הכישלון השחור וילנאי זוכר מגדלור אחד יוצא דופן: "בסיכום הצה"לי שנערך בבית החייל בתל אביב עמד קצין האג"ם הפיקודי, סא"ל אריק רגב, שנפל ארבעה חודשים מאוחר יותר בבקעה במרדף אחרי מחבלים, ובמילה אחת פשוטה, אך ברורה ומהדהדת אמר: 'טעיתי'". אם הכתבה הזו הייתה נכתבת כהודעת ווטסאפ, הייתי מציב כוכבית אחת בתחילת המשפט הבא של וילנאי וכוכבית אחת בסיום אותו משפט: "במשך 36 שנות שירותי בצה"ל, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה ששמעתי סגן אלוף עומד ואומר נוכח אולם גדוש בקצונה בכירה, משפט לאקוני שבמרכזו המילה 'טעיתי'", הדהים אותי וילנאי בעדות קצרה ומשמעותית זו. נקודה מעניינת למחשבה: למרות שרגב נטל על עצמו את האחריות לכישלון, הדבר לא מנע ממפקדיו לקדם אותו זמן קצר אחר כך לתפקיד מח"ט הבקעה. ואולי לא למרות, אלא (גם) בגלל.

לאחר שסיים וילנאי בהצטיינות לימודים במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם) מונה להיות סגן מפקד סיירת מטכ"ל. ביולי 1976 השתתף כמפקד כוח הצנחנים במבצע אנטבה ושימש שם כסגנו של דן שומרון, מפקד המבצע. "מבצע אנטבה מסמל בעיניי את היפה שבצה"ל", אומר וילנאי. "את המבצע דחפו מפקדי השטח – לא הדרג הפוליטי. הקרדיט לתכנון המבצע ולהוצאתו לפועל מגיע לדן שומרון, שהיה אז הקחצ"ר (קצין חי"ר וצנחנים ראשי). קרדיט נוסף מגיע גם לרבין שנתן בסוף, למרות הרבה מאוד חששות, אור ירוק לביצוע. "פעולת השחרור הייתה במוצאי שבת בלילה. יומיים קודם לכן דן מתקשר אליי, אני אז מח"ט, ואומר לי להגיע לחדר של סגן הרמטכ"ל קותי אדם בקריה התל אביבית. שם ישבנו על התוכנית הראשונה שגיבש מוקי בצר מסיירת מטכ"ל, שהיה הסגן שלי כשפיקדתי על סיירת צנחנים. בשלב מסוים דן מודיע: 'רבין קורא לנו'. "במהלך הפגישה שהייתה בלשכת ראש הממשלה בקריה, פניו של רבין הפכו למאוד סמוקים. סימן לא מבשר טובות. גם הרמטכ"ל מוטה גור ירה לעברנו שאלות, מהן היה ניכר שהוא לא איתנו. בשלב מסוים רבין אמר לנו בטון כועס: 'אני מכיר אתכם האדומים. אתם לא מסוגלים לעשות את זה'. הוא נתן לנו להבין שהוא חושב שהפתרון היחיד הוא מו"מ עם החוטפים. יצאנו מדוכדכים מהלשכה. "כמה שעות מאוחר יותר, בשישי ב-7 בבוקר, במחנה סירקין, דן הכריז שאנחנו הולכים למבצע וכינס אותנו לקבוצת פקודות". לא הבנתי, קטעתי את וילנאי. ראש הממשלה אומר 'לא' לתוכנית צבאית והקחצ"ר מאחורי גבו בונה מבצע?! "בדיוק כך. הסאב-טקסט אמר: 'אדוני ראש הממשלה, אני מכין מבצע, למרות מה שאמרת לנו לפני כמה שעות. בסוף אתה תחליט אם ללחוץ על כפתור ההפעלה'. זו דוגמה קלאסית למבצע שנולד בגלל ראש גדול של קציני השדה, למרות שראש הדרג הפיקודי וראש הדרג הפוליטי לא האמינו בזה". יכול להיות שהיום המערכת הצבאית פועלת בדיוק הפוך אל מול הדרג הפוליטי, אני מקשה. "יכול להיות", עונה וילנאי, "אבל זו ביקורת שאני לא רוצה להיכנס אליה. אנחנו נהגנו בדרך אחרת". וילנאי ויוני נתניהו היו חברים קרובים, וגם שכנים בירושלים, לאורך שנים. "ביבי ואני הבאנו את יוני לסיירת מטכ"ל", הוא נזכר. נפילתו של יוני באותו מבצע הוציאה בזמנו מוילנאי משפט לא פשוט: "כל המבצע הזה לא היה שווה את חייו של יוני". היום הוא אומר על כך: "אני לא מרגיש שעליי להתנצל על מה שאמרתי. יוני, אני ושכבה דקה של מפקדים נוספים ביחידות מובחרות ידענו שחלקנו יצטרך לשלם את התשלום הכי גבוה. ועדיין יש גם תחושת תרעומת על אובדן חיים של צעיר מוכשר, ערכי, חכם, שבוודאי היה עושה דברים יפים עם חיים ארוכים יותר". אגב נפילת יוני, מוסיף וילנאי: "עוד טרם חזרו המטוסים מאנטבה פשטה שמועה בירושלים שקצין בכיר, בנו של פרופסור ידוע מירושלים, נפל במהלך החילוץ. כולם הבינו שמי שעונה על המרכיבים האלה הוא אחד משניים: או יוני נתניהו או מתן וילנאי. לשמחתי השמועה לא הגיעה לאוזניה של ענת, אשתי. בקומה שמתחתינו גרו בני ורותי בגין. ענת ורותי היו שכנות מאוד מיודדות. רותי שמעה את השמועה וביקשה מבני שיתקשר לאביו, ראש האופוזיציה מנחם בגין, שיברר את זהות הנופל. כשחזר עם התשובה, עלתה רותי לדירה שלנו ל'הרגיע' את ענת".

מתן ("קראו לי מתן כי ברית המילה שלי הייתה בחג השבועות – חג מתן תורה – וזאת למרות שאבא שלי היה אתאיסט למהדרין") ועו"ד ענת וילנאי מתגוררים במושב שורש שבהרי יהודה. "אני ירושלמי. זה מקסימום המרחק שאני מוכן להתרחק משם", יורה בעל הבית 'התנצלות' טיפוסית, כמנהג בני ירושלים הגולים מכור מחצבתם. בבית חללים ציבוריים גדולים ומוארים; פועל יוצא של חלונות קיר גדולים ודלתות ויטרינה רחבות ושקופות, החוצצות בין הבית לגינה ובה דשא רחב ידיים ועצי זית. דיוקן גדול של האב זאב וילנאי תלוי במבואת הכניסה לבית. לא הרחק משם נמצאת 'הפינה הסינית', מזכרת מימיו של וילנאי כשגריר ישראל בסין. בפינה - שידה סינית ועליה חפצי נוי, אף הם מארץ זו. מעל השידה ציור ענק של אמנית בשם באסמת, ציירת ישראלית המתגוררת בשנחאי. בחדר הסמוך לפינה הסינית ממוקמת הספרייה, ובה אלפי ספרים. רבים מהם מעיזבונו של אבי המארח ("את הבית עיצבה מא' ועד ת' ענת. אני התערבתי רק במתחם הספרייה"). לזוג וילנאי שלושה בנים בטווח הגילאים 34-48 ושלושה נכדים. הם נשואים 49 שנים. הכירו בצבא ונישאו בזמן שוילנאי היה קצין אג"ם פיקודי של אלוף פיקוד המרכז רחבעם גנדי זאבי. "למחרת החתונה שלנו הרשתי לעצמי לקחת יום חופש", נזכר וילנאי באנקדוטה חביבה. "יום החופש הזה היה מאורע נדיר בחיי הצבאיים". מתברר שהאירוע הזה, כלומר יום החופש, נחשב ליוצא דופן גם אצל גנדי. "בבוקר הוא התקשר אליי ושאל איפה אני. עניתי לו שאתמול התחתנתי, רק אם במקרה הוא שכח שהוא אישית החזיק בחתונה את אחד ממוטות החופה. תשובתי לא הניחה את דעתו. 'נו', אמר לי גנדי, 'ומעכשיו בכל פעם שתתחתן תיקח לך יום חופש?'..."

לא כל אלוף מסומן לרמטכ"לות. וילנאי, ואין חולק על כך, סומן לרמטכ"לות שנים רבות לפני שחרבות ופלאפלים התנוססו על כתפיו. כסגן רמטכ"ל עם רקע כאלוף פיקוד, קחצ"ר ושלל תפקידים פיקודיים יוקרתיים הוא היה המועמד הטבעי לרשת את מקומו של אמנון ליפקין-שחק כרמטכ"ל. אבל אז הגיעה אלת המזל וקיללה אותו. שר הביטחון שהיה צריך לקבל את ההחלטה מי יהיה הרמטכ"ל אחרי ליפקין-שחק היה יצחק מרדכי, שצבר עוינות רבה נגדו רק כי הוא, וילנאי, גבר עליו בהתמודדויות על תפקידים צבאיים בכירים ויוקרתיים; כך לטענת וילנאי. "זה התחיל בהתמודדות על תפקיד מח"ט הצנחנים, עבר להתמודדות על תפקיד קחצ"ר וגולת הכותרת הייתה תפקיד סגן הרמטכ"ל. איציק הפעיל קמפיין אדיר להיבחר לתפקיד סגן הרמטכ"ל. הוא שלח פעילים של מפלגת העבודה, מהצד הלא-פולני נקרא לזה כך, כדוגמת רענן כהן, שילחצו על רבין, שהיה אז ראש הממשלה ושר הביטחון. איציק היה בטוח שרבין יבחר בו וכבר עשה מסיבת סיום אצלו בפיקוד. אבל רבין בחר בי. קניתי לעצמי אויב". מיד לאחר שנפלה מועמדותו לתפקיד סגן הרמטכ"ל, יצא מרדכי לאזרחות, התפקד לליכוד ומונה במהירות שיא על-ידי נתניהו להיות שר הביטחון בממשלתו הראשונה ב-96'. "כשהתבשרנו על כך, אמרה לי ענת בעצב אך בפסקנות: 'מתן, רמטכ"ל כבר לא תהיה'. ואני עונה לה: 'עכשיו הוא שר ביטחון. האחריות של התפקיד תגבר על הרגשות האישיים שלו'. אז אמרתי..." שנה לאחר מכן זימן אליו מרדכי את סגן הרמטכ"ל מזה שלוש שנים והמיועד להיות רמטכ"ל שנה לאחר מכן, מתן וילנאי. "הוא אמר לי שברור שאני הולך להיות רמטכ"ל. שאין מישהו עם רקורד טוב ממני, שאין מישהו שמשתווה אליי מבחינת ותק וניסיון שיכול להתמודד מולי על התפקיד. אבל אז הוא הוסיף: 'לא טוב שאתה כרמטכ"ל והסגן החדש שלך תיכנסו לתפקידים החדשים שלכם באותו יום. חשוב שהסגן יצבור קצת ניסיון'; ולכן הוא המליץ שאעזוב את תפקידי כסגן הרמטכ"ל, אצא לחו"ל ללימודים, ושמי שייכנס במקומי יהיה כבר סגן משופשף כשאתמנה לרמטכ"ל. "לא נתתי את דעתי למלכודת הערמומית שכרה לי מרדכי באותה הצעה. להפך: הטיעון שהוא השמיע היה נשמע לי נכון וצודק מקצועית וארגונית. אפילו הערכתי אותו על כך שהוא פועל כשר ביטחון אחראי. יצאתי ללימודים בוושינגטון, מופז, שהיה מ"פ אצלי כשהייתי מג"ד, נכנס במקומי כסגן. פתאום עיתונאים החלו להתקשר אליי ודיווחו לי שנרקמת קנוניה נגדי בלשכת שר הביטחון". כשהגיע מועד הבחירה הביא מרדכי את מועמדתו של מופז להצבעה בישיבת הממשלה. "שני שרים בעלי רקע ביטחוני – קהלני ומוטקה ציפורי – התקוממו. 'יש את מתן. הוא המועמד הטבעי כיום. מה פתאום מופז?' הרים את קולו קהלני. 'לא התערבתי לך בבחירת המפכ"ל, ואתה אל תתערב לי בבחירת הרמטכ"ל', השתיק מרדכי את השר לביטחון פנים". ומה עם האדם שמכיר אותך מהשכונה, מהילדוּּת ומהשירות ושהוא במקרה ראש הממשלה, אני שואל. לנתניהו לא היה מה לומר? "לא. נתניהו פחד ממנו", עונה וילנאי. נו, באמת, אני מגיב. ממה יש לו לפחד. "תבין, אז ביבי לא היה עם עוצמה כמו זו שהייתה לו בשנים האחרונות. הוא היה בתחילת דרכו כראש ממשלה ומרדכי הגיע למקום הראשון בפריימריז בליכוד. סיבה מספיק טובה לא לריב איתו. נתניהו קרא לי ובפתח הלשכה שלו, כששנינו עומדים, אמר: 'מתן, מאוד רציתי. הוא לא נותן לי'". תגובת איציק מרדכי: "בחרתי את הרמטכ"ל המתאים ביותר לצה"ל. תמכו בכך גם אריאל שרון ורפאל איתן. חברי הקבינט והממשלה קיבלו את המלצתי פה אחד. אני מאחל למתן המשך הצלחה בחיים".

אורי דן, עיתונאי החצר של שרון, הגה פעם סלוגן פוליטי מפורסם, שהחצי הראשון שלו קבע ש"מי שלא רצה את שרון כרמטכ"ל יקבל אותו כשר ביטחון". לשרון זה לקח שמונה שנים; לוילנאי זה כמעט קרה שמונה שבועות בלבד לאחר עזיבתו את הצבא. "זמן קצר לאחר שחרורי זומנתי בהפתעה לבלפור לפגישה עם נתניהו", משחזר וילנאי. "ואז הוא הפיל פצצה: 'מתן, אני רוצה שתהיה שר הביטחון שלי'. אז נודע לי לראשונה שמערכת היחסים שלו עם מרדכי עלתה על שרטון. אמרתי לנתניהו שאני רואה עצמי כרביניסט. נתניהו לקח דף וצייר עליו שני עיגולים, כאשר חלק משני העיגולים היה משותף. 'אתה רואה, אמר לי נתניהו שנינו נמצאים בחלק החופף של שני העיגולים". או במילים אחרות – אתה נמצא בימין של 'העבודה' ואני בשמאל של הליכוד ושנינו נמצאים באותו מקום ממש. קשה לעמוד מול פיתוי פוליטי כזה. בטח כשמדובר במי שהרמטכלות נלקחה ממנו, כמו טרף שהיה כבר בין שיני הזאב. בטח כשמדובר בלהיכנס ולשבת על הכיסא, שהיה עודנו חם, של מי שמנע זאת ממך, אך לפני מספר חודשים. וילנאי מנמק את החלטתו שלא להיענות להצעה המפתה בשל השקפת עולם. ואני חושד שמי שתרמה תרומה משמעותית ביותר לאותה תשובה שלילית, הייתה אשתו, ענת. ולא רק משום שהיא מגיעה ממחנה פוליטי אחר לגמרי (בת קיבוץ גבעת חיים, שהייתה בעברה עוזרת פרלמנטרית של יגאל אלון). החשד שלי מתבסס על שני דברים: ראיון שנתן וילנאי לפני שנים והראיון העכשווי שאני קיימתי איתו. לאחר שחרורו ביולי 1998, העניק וילנאי ראיון לארי שביט ב'הארץ', במהלכו אמר "אני נמצא במרכז המפה הפוליטית ואפילו קצת ימינה". וילנאי אמר אז ש"כשענת שמעה זאת הייתה בהלם. כי כשהייתי בצבא לא דיברנו על פוליטיקה". בראיון הנוכחי שאני קיימתי איתו, שאלתי אותו האם הוא לא מצטער שדחה את ההצעה החד-פעמית הזו להיות שר ביטחון. וילנאי חשב כיצד לענות. עוד לפני שהוא השמיע את תשובתו שמעתי את ענת, שהייתה באותה עת במרחק די גדול מאיתנו, עונה בשמו: "זה לא רלוונטי. יש דברים שאתה הולך עם לבך. מתן בחר להיות נאמן לעצמו". בין כך ובין אחרת, וילנאי יכול לחזק את דבריו של אלברט בורלא, מנכ"ל פייזר, שהעיד לאחרונה שכשמשהו בוער בעצמותיו של נתניהו הוא פועל באובססיביות. "כשהתקשרתי לנתניהו לבשר לו על החלטתי הוא מיאן לוותר. למחרת ענת ואני נסענו יחד לבית מפלגת העבודה, כדי שארשם כמועמד לפריימריז. באמצע הנסיעה נתניהו התקשר. 'אני יודע לאן אתה נוסע', הוא אמר לי. תחשוב טוב. ההצעה שלי עדיין מונחת לפניך'. המשכתי בנסיעה לבית העבודה, אבל אני חייב להודות שעשיתי את זה בלב כבד".