האסון בהר מירון, שבו מצאו את מותם 45 קורבנות שווא, הוא עדות נוספת למשבר המערכתי הנמשך בו מצויה ישראל. הליקוי המערכתי בא לידי ביטוי בעיקר במשילות פגומה ובהעדר נורמות חוקיות מספיקות, שישמשו מסגרת כללית, שוויונית ומחייבת, להתנהלות המדינה, הציבור והפרטים. בחינת האסון, הנדרשת לצורך הפקת לקחים מערכתיים ויישומם, אסור לה להסתפק בהיבטים פרטניים, החשובים לכשעצמם, אלא עליה להיעשות בראייה לאומית כוללת. אחרת, במקרה הטוב, התיקונים - אם יהיו כאלה - יהיו נקודתיים והכשל המערכתי יישאר על-כנו, ממתין לאסון הבא. מן הראוי להתייחס לאירוע רב-נפגעים זה כאסון המוני. ניהול אסונות המוניים הוא דיסציפלינה מקצועית מובהקת, המתבססת על ניסיון בינלאומי עשיר ועל מחקר אקדמי מדוקדק. למעשה קיימת הסכמה גורפת על כמה עקרונית לעניין זה, כמו: הצורך בהיערכות מקדימה מדוקדקת, מדינתית ומקומית, על-פי תרחישים רלוונטיים והמאפיינים הייחודיים של המדינה הנדונה; הצורך בבהירות של הטלת האחריות לניהול האסונות לאורך המדרג השלטוני ועימה הסמכויות הנדרשות למימוש האחריות; הצורך בחקיקה מפורטת ומחייבת בעניין זה; הצורך בריכוז מאמץ בהתאוששות מקיפה ורב ממדית מהאסון; והצורך לבחון את המכלול בראייה אינטגרטיבית של כלל הסיכונים. הבעיה בישראל, למודת הניסיון מהפרעות ביטחוניות על העורף האזרחי, היא שעקרונות אלה, המקובלים על הממסד הישראלי ברמה התיאורטית וההצהרתית, אינם מיושמים הלכה למעשה באופן מספק. כך ראינו בשנה האחרונה, עת הניהול הממשלתי של משבר הקורונה המשולב היה פגום ותרם את חלקו להיקף הקורבנות הגדול (735 מתים למיליון נפש, מקום 155 מתוך 219 מדינות), למרות ההצלחה של מבצע החיסונים. ליקוי משילותי עמוק זה מתבטא בתחומים רבים, המתכתבים עם תפיסת "כל הסיכונים", הטוענת להיערכות נכונה לאסונות המוניים לא על-פי מקורם וטבעם (אסונות מהטבע או אסונות מידי אדם, שהם בדרך כלל בגדר לא-צפוי), אלא על-פי המאפיינים המוכרים של הזירה והמערכת המתמודדת עימם. מדובר בציווי מנחה להתרכז בבנייה מתמשכת של היערכות מקדימה לאסונות אפשריים על-פי מאפייני הפגיעות של החברה ורכיביה השונים ושל המנגנונים האמורים למנוע, לצמצם ולטפל באסון העתידי ובשיקום אחריו. אם כל זה לא נעשה כראוי, משמעות הדבר היא שיש צורך לא רק בתיקון עיוותים מקומיים, אלא בבנייה מחדש של כל המערכות האמורות לטפל באסונות המוניים ונזקיהם.