להתפרעויות סביב הר-הבית יש מקורות רבים. אפשר ללכת אחורה עד ההחלטה האומללה של משה דיין, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, להחזיר את המפתחות לווקף ולהתנער למעשה מריבונות ישראלית על ההר. אפשר להצביע על עשרות המקרים בהם ממשלות ישראל לדורותיהן ישבו בחיבוק ידיים, בעוד הווקף ואחרים עושים בהר כראות עיניהם, תוך רמיסה גסה של החוק. אפשר לדבר על פסיקתו העקבית של בג"ץ, ששוכח את חופש הפולחן היהודי כאשר מדובר בתפילה בהר-הבית.
אפשר להזכיר, שהמקום היחיד בעולם בו אסור ליהודים לעבוד את אלוהיהם משום שהם יהודים, הוא הר-הבית; ושהיחידים שכניסתם להר מוגבלת הם יהודים משום שהם יהודים. אפשר לציין את הציניות והשקרנות של הערבים והפלשתינים, המשתמשים בהר ומפיצים עלילות כזב כמכשיר פוליטי. לכל אלו ספק אם יימצא פתרון, ודאי בעתיד הנראה לעין. אך יש גם גורם נקודתי ומיידי, המקשר במישרין בין סוף השבוע האחרון בהר-הבית לבין קודמו בהר מירון: אוזלת ידה של משטרת ישראל.
הנכס המרכזי של משטרה, כמו כל זרוע אכיפה וכמו כל גוף ביטחוני, אמור להיות ההרתעה שלה. נחמד מאוד לנצח במלחמות, אבל עדיף שהאויב בכלל לא יתחיל איתנו. יפה מאוד לראות רוצחים נתפסים, אבל עדיף שהם בכלל לא יפעלו. מספק מאוד לראות מושחתים נשלחים לכלא, אבל עדיף שהם בכלל לא יקבלו שוחד. כל אלו תלויים בהרתעה: הידיעה הברורה שלא כדאי לצאת למלחמה, לרצוח, לקבל שוחד - כי המחיר יהיה הרבה יותר מדי כבד. זוהי תפיסת הביטחון של ישראל, אשר במידה רבה מונעת מאויבינו לנסות להשמיד אותנו. וכאן מצוי הכישלון המוחלט של המשטרה.
ראו את החיסולים המבוצעים בצהרי היום ברחובה של עיר, וראו את האופניים החשמליים הדוהרים על המדרכות. ראו את היקף השחיתות הציבורית, וראו את מספר מקרי האונס. ראו את הפשיעה הבלתי-פוסקת במגזר הערבי, וראו את הזלזול החרדי במגבלות הקורונה. ראו את כמות הפריצות שאינן מפוענחות, וראו את היקף עבירות התנועה. הציבור - החל מרובנו ברמזורים וכלה בראשי ארגוני הפשיעה - מצפצף על המשטרה.
ויש לו סיבה טובה. נתחיל מזה שאין שוטרים ברחובות. שוטרים שגם יוצרים הרתעה בעצם נוכחותם, וגם מכירים היטב את השטח ואת הפועלים בו. מה שנכון לערים גדולות בכל העולם, נתפס כמיותר בישראל. מן הסתם בגלל מזג האוויר: הרבה יותר נעים לשבת במשרד הממוזג, ואם יש במקרה סופת שלגים - אז מה רוצים מהם? אה, במדינות אחרות השוטרים עובדים 7/24/365? פראיירים.
זה נמשך ברמה הנמוכה של רבים מן השוטרים. יצא לי לראות בבית המשפט קצין בכיר מאוד בתחום החקירות בבואו להעיד בתיק דגל. זה היה מביך. האיש פשוט לא חכם, בלשון המעטה; אפשר היה לקלוט זאת אחרי שני משפטים. תקראו פעם דוחות פעולה שמוגשים לבתי המשפט; חלקם כתובים בסגנון של בית ספר יסודי. מתי לאחרונה שמעתם קצין משטרה בכיר מתבטא באיזשהו שאר רוח, מצטט פסוק או קטע ספרותי?
דיכוטומיה מול החרדים והערבים
בהרבה יותר מדי מקרים מתברר, ששוטרים מבצעים עבירות פליליות ופוגעים בזכויות אדם בסיסיות. ואני לא מדבר על אירועים תופסי כותרות כמו שוחד ועבירות מין, אלא על התרחשויות יום-יומיות של הפרת זכויות נחקרים ונוהלי חקירה, הכאת אזרחים, הטרדות מיניות, חיפושים בלתי חוקיים, פגיעה בפרטיות ועוד ועוד. רובם המכריע אינם נותנים את הדין, כי מח"ש היא בית קברות לתלונות; אחרים נשלחים לדין משמעתי ונקנסים במקרה הטוב בכמה אלפי שקלים (וממשיכים לשרת במשטרה); בודדים שבבודדים נענשים כפי שהיה נענש אזרח מן השורה.
לכל אלו יש להוסיף את הדיכוטומיה של המשטרה מול שני המגזרים בהם עסקינן בשבועיים האחרונים: החרדים והערבים. מצד אחד, המשטרה פועלת מולם באלימות שאיננו רואים כאשר מדובר בישראלים אחרים. שיהיה ברור: חובתה לשמור על הסדר הציבור ולהגיב במלוא העוצמה כאשר תוקפים אותה; הבעיה היא, שמול חרדים וערבים היא הרבה יותר תוקפנית ואף אלימה מאשר - נגיד - מול מפגינים בבלפור או חוסמי כבישים. מצד שני, המשטרה עושה במכנסיים כאשר עליה להתמודד עם הציבורים הללו ככלל - למשל כאשר היא מתקפלת מול דרישות של פוליטיקאים חרדים בהר מירון, וכאשר היא אינה עושה דבר למיגור הבנייה הבלתי-חוקית במגזר הערבי ובמגזר הבדואי.
למצב הזה יש הרבה אחראים. ראשי הממשלה שנתנו ונותנים למשטרה להתדרדר בצורה כזאת. השרים לביטחון פנים שלא עשו ולא עושים דבר כדי למנוע את הקריסה. המפכ"לים שכל זה קרה וקורה במשמרות שלהם. מח"ש שמועלת בתפקידה. הפרקליטות שמעניקה גיבוי לשוטרים שאיתם היא עובדת. בתי המשפט שאינם מטילים חיוב אישי על שוטרים שסרחו ואינם דורשים דין וחשבון כאשר נחשפים מעשים שלא ייעשו. בג"ץ שאינו מתערב בשיקול הדעת של הפרקליטות כאשר תלונות מטויחות.
המחיר הוא בחיי אדם. בהרוגים בתאונות דרכים, בעוברי אורח הנקלעים לזירת חיסול, בקורבנות של עבירות מין שחייהם נהרסים לצמיתות - ובמתפללים בהר מירון ואולי גם בהר-הבית. אם המשטרה הייתה גוף עסקי, היא כבר מזמן הייתה נכנסת לפירוק ונמכרת במטרה לשמר את המוצלח, לגדוע את הכושל ולהתחיל מהתחלה. מאחר שזה כמובן בלתי אפשרי, מה שמתפרק הוא שלטון החוק והביטחון האישי שלנו.