כל מה שמתרחש סביב הר-הבית בעשרות השנים האחרונות הוא חרפה, ביזיון, בושה וכל המילים הנרדפות. אבל היום, כ"ח אייר תשפ"א, 56 שנים לשחרור ירושלים - היום נשברו כל השיאים. היום ישראל הכריזה על-כניעה מוחלטת. היום ישראל הבהירה שאין לה שום יומרה לשלוט בהר. והיום ישראל התנהגה בצורה רשמית ופומבית כמו אחרונת המדינות האנטישמיות.
"בסיום הערכת מצב... החליט המפכ"ל בשלב זה שלא לקיים ביקורים בשטח הר-הבית. משטרת ישראל תמשיך לאפשר את חופש הפולחן אך לא תאפשר הפרות סדר" - לשון הודעתה של משטרת ישראל הבוקר (10.5.21, 07:01). קובי שבתאי, שהצליח תוך שלושה חודשים להיות המפכ"ל הכושל ביותר בתולדות המדינה, הוסיף את הפרק המקומם ביותר למורשתו העלובה: כניעה מוחלטת לטרור. והדרג המדיני - תריסר שנים של ממשלות האיש שהכריז שהוא "ימין חזק" - יושב ושותק, אחרי שיצר את התנאים שהובילו לכניעה זו.
שיהיה ברור: "לא לקיים ביקורים בשטח הר-הבית" מתייחס רק ליהודים, כי רק הם באים "לבקר". מוסלמים באים להתפלל, בעוד יהודים צפויים למעצר וגירוש אם חלילה ימלמלו חצי ברכה ושליש פסוק. "חופש הפולחן" מתייחס רק לזה של מוסלמים, נוצרים, הינדים, דרוזים וכל היתר; ליהודים אין שום חופש לשום פולחן בהר-הבית. הם מוגבלים בשעות, הם מוגבלים במקומות, הם מוגבלים במעשים.
רק ישראל מונעת מיהודים לקיים את פולחנם. רק ישראל. רק ליהודים אסור להתפלל במקום המקודש ביותר להם. רק ליהודים. נסו לדמיין כיצד היינו מגיבים אם משטרת פריז הייתה מונעת כניסה לבית כנסת ואם ממשלת פולין הייתה מגבילה יהודים בוורשה. היינו זועקים מרה על אנטישמיות, וצודקים לגמרי. אצלנו עושים את זה עשרות שנים, ואין פוצה פה ומצפצף. להפך: בתי המשפט, ובמיוחד בג"ץ, נותנים לזה אישור מוחלט, כי זו דעת הדרג המקצועי וזו עמדת הדרג המדיני. כאן הביקורת השיפוטית והסבירות נעלמות כלא היו.
אבל נניח בצד את הסוגיות הגדולות של חופש פולחן, חופש הדת, חופש התנועה ו
חופש הביטוי. בואו נרד לרמה המעשית ביותר: הרי מדובר בכניעה גמורה לטרור. אני מזכיר, שפירוש המילה terror הוא פחד, כי זו מטרתם של העוסקים בו: להטיל אימה, לשתק, למנוע חיי שגרה. זה בדיוק מה שקורה שוב ושוב ושוב בהר-הבית: פלשתינים ומוסלמים מתפרעים, אז לא נותנים ליהודים להיכנס. פלשתינים ומוסלמים מאיימים, אז מגבילים את היהודים. לא עוקרים מן השורש את העבריינים והמסיתים, אלא מרחיקים את הקורבנות.
שיטה נפלאה, בואו נאמץ אותה בכל תחומי חיינו. במקום להיאבק בארגוני הפשיעה, נגיד לאזרחים שלא להסתובב ברחובות מחשש שייקלעו לחיסול. במקום להיאבק בשחיתות, נגיד לכולם לשלם שוחד. במקום להיאבק בנהגים פרועים, נגיד להולכי הרגל לא לצאת מהבית. ובמקום להילחם בחמאס ובחיזבאללה, ניתן להם את המדינה. אבסורד? בהחלט; אבל זה מה שמתרחש באופן קבוע בהר-הבית. כל כך התרגלנו לזה, עד שאנחנו לא רואים כמה שזה מטורף.
כעת זה מתרחש ביום בו הכריז מוטה גור "הר-הבית בידינו". הוא לא ידע שעליו להוסיף כוכבית: "כפוף לאישור הווקף". כעת זה מתרחש ביום בו הצנחנים התרפקו ובכו על אבני הכותל. הם לא ידעו שילדיהם ייאלצו לברוח כאשר ייזרקו עליהם אבנים מן ההר. כעת זה קורה ביום עליו כתבה
נעמי שמר "נשוב נרד אל הר-הבית בעיר העתיקה". היא לא ידעה שהשיר המקורי שלה יהיה הרבה יותר מדויק: "ואין פוקד את הר-הבית בעיר העתיקה".
לאחר ועידת מינכן בנובמבר 1938, כאשר בריטניה וצרפת הפקירו את צ'כוסלובקיה בניסיון לפייס את
אדולף היטלר, הכריז
וינסטון צ'רצ'יל: "נחלנו מפלה גמורה וניצחת". הוא הסביר, ש"בריטניה יכלה לבחור בין חרפה לבין מלחמה. היא בחרה בחרפה ותקבל מלחמה". כולם לעגו לו. עשרה חודשים מאוחר יותר פרצה מלחמת העולם השנייה. ישראל הולכת בדיוק באותו מסלול. ישראל נחלה מפלה גמורה וניצחת במאבק על ריבונותה בלב-ליבה של בירתה, במקום המקודש ביותר ליהדות מזה אלפי שנים. ישראל יכלה לבחור בין מלחמה בטרור לבין חרפת הכניעה לו. היא בחרה בחרפה; בחירה כזאת עלולה להוביל למלחמה.