בשנה האחרונה, שנת הקורונה, הקימה הד"ר ישועה-כ"ץ קבוצות תמיכה דיגיטליות לזקנים, במסגרת מחקר של התערבות קבוצתית, יחד עם הפרופסור לימור אהרונסון-דניאל והד"ר סתיו שפירא, מבית הספר לבריאות הציבור ומרכז PREPARED לחקר המוכנות, הפרופסור אורלי שריד מבית הספר לעבודה סוציאלית, והפרופסור מרק קלרפילד מבית הספר לרפואה בינלאומית והפקולטה למדעי הבריאות. "רצינו לבדוק כיצד ניתן לתת להם תמיכה באמצעים דיגיטליים, בעתות חרום". מהם מאפייני המחקר? ישועה-כ"ץ: "המחקר נמשך במשך שלושה חודשים ממרס 2020, והתבצע על-ידי צוות חוקרים בינתחומי, כשמטרתי הייתה לנסות להבין את התמיכה הדיגיטלית, מה מאפשר להעביר התערבות קבוצתית, בזום ובוואטסאפ. ניהלנו שבע קבוצות של מפגשים, כאשר כל קבוצה כללה שבעה משתתפים וסה"כ 74 משתתפים. מטרת המפגשים היא כפולה - לייצר מרחב וירטואלי שבו ניתן לקיים שיח קבוצתי, לשתף חוויות וקשיים אישיים, ובנוסף, ללמד את המשתתפים לתרגל מיומנויות לשיפור דרכי ההתמודדות כמו הרפיה, שינוי דפוסי חשיבה וקשיבות (מיינדפולנס). "מדובר באנשים פנסיונרים, שטרם עידן הקורונה, היו להם חיים מלאים עם סדר יום, תחביבים ומשימות התנדבות, ופתאום עם התפרצות הקורונה הם סווגו כאוכלוסייה בסיכון גבוה והונחו לא לצאת מהבית. קביעות מסוג זה עלולות לפגוע בצורה קשה בשלומות שלהם - ברווחה הנפשית והגופנית. החלק שלי במחקר הזה היה לבדוק כיצד אנחנו יכולים להשתמש בפלטפורמות הדיגיטליות כדי לתמוך בהם, והאם ההתערבות מובילה לשיפור במדדי השלומות". בחלק השני של המחקר, בדקתם כיצד הטכנולוגיה יכולה לאפשר, העברת תמיכה בצורה מרוחקת. ישועה-כ"ץ: "עד עידן הקורונה, הייתה תחושה בקרב הקהילה המטפלת, שאין כמו מפגש אישי לא מתווך, אבל כל המחקרים מראים שאפשרי לקיים מפגש מתווך דיגיטלית, ושזה אכן פתרון יעיל בנסיבות של מגפה, או במצב בו אנשים אינם ניידים לאחר ניתוח, או בקרב מתמודדי נפש בעלי בעיות חרדה שלא מסוגלים לצאת מהבית. "משתתפי המחקר הוזמנו דרך מיזם של אוריינות דיגיטלית של עמותה בעיריית באר שבע. כלומר, בני הגיל השלישי שכבר נחשפו לכל מיני כלים דיגיטליים, וכל הגיוס נעשה דרך קבוצות וואטסאפ של משתתפי המיזם. מלכתחילה מדובר במשתתפים שיש להם הכרות מוקדמת וגישה טובה ומיומנויות דיגיטליות".

השימוש בזום היה כלי תקשורת חדש עבור משתתפי המחקר, אותו למדו במסגרת הניסוי, יחד עם צוות תמיכה מדהים של סטודנטיות לתקשורת שדאגו לחבר אותם לפני כל התערבות, ליוו אותם ותמכו בהם לפני כל מפגש ובמהלך המפגש, כולל בכל הקשור לבעיות טכניות. אילו מדדים בדקתם באמצעות הכלים להתמודדות שקיבלו משתתפי המחקר במפגשי הזום? ישועה-כ"ץ: "בדקנו את מידת השפעתם על מדדי השלומות. יצרנו מעין קבוצת למידה, כאשר המנחים לימדו את המשתתפים טכניקות להפגת מתח וגישות טיפול, כגון קשיבות, דיבור על מקום בטוח, מהו דיבור חיובי ומהו דיבור שלילי ודמיון מודרך, תוך כדי השיתוף של חברי הקבוצה בחוויות שלהם. כל זאת באמצעות הזום, על-ידי דוקטורנטים מבית הספר לעבודה סוציאלית, שהעניקו לחלק מהמשתתפים גם תמיכה פרטנית, בהנחיית הפרופסור אורלי שריד". האם אכן מצאתם שיפור במדדי השלומות? ישועה-כ"ץ: "השתמשנו בקבוצת ביקורת כדי למדוד את היעילות של המחקר, וקיבלנו תוצאות מובהקות בקרב קבוצת הניסוי, של שיפור משמעותי במדדים של דיכאון ובדידות, גם חודש לאחר הניסוי. נכחתי במפגשים הללו וגם בתוך קבוצות הוואטסאפ, וראיתי מה עושה בפועל ההתערבות הקבוצתית למשתתפים. זה היה מרתק ומספק ביותר לראות את ההצלחה. המשתתפים חשו שהם מצליחים ללמוד הכל, כשיש להם את תחושת ה'ביחד', עם אנשים שהם באותו מצב כמותם. הם חשו העצמה מעצם היכולת להשתמש בזום, ואף מלהסביר לחברים שלהם כיצד להשתמש בזום". "המפגש הראשון של הקבוצה היה באווירת הסגר הקשה של ליל הסדר בשנה שעברה, כך שכל הצוות היה במין תחושת שליחות כזאת, שעכשיו יותר מתמיד, המשתתפים צריכים אותנו ולכן ראו חשיבות לעשות את המפגש בליל הסדר, כדי לבדוק מה קורה איתם. המפגש הבא היה יומיים לאחר ליל הסדר, ואז הם סיפרו על החוויות שלהם מליל הסדר. היו מפגשים גם בליל יום הזיכרון וביום העצמאות, בדיוק בנקודות הזמן המאתגרות של הבידוד עבורם, כשמצאו את עצמם לבד. "המיזם המחקרי הזה היה חוויה מעצימה לקבוצה אבל כמובן גם לנו כחוקרים, כי הוא עזר גם לנו בתקופה הכה מאתגרת של הקורונה. יש לכך ערך מוסף חברתי מרגש מעבר לממצאים המדעיים. מאמר על המחקר הזה, פורסם בכתבי עת בינלאומיים של בריאות הציבור ותקשורת: Frontiers in Internet Interventions, Public Health".

בעקבות הצלחת המחקר, יצר צוות החוקרים מודל חדשני של תמיכה מרחוק דרך קבוצות זום וואטסאפ, אותו הם רוצים ליישם בשיתוף פעולה עם גופי טיפול שונים בארץ. מה החשיבות של מודל התמיכה הדיגיטלי שיצרתם ככלי טיפולי? ישועה-כ"ץ: "הד"ר סתיו שפירא ואני עובדות על זה בימים אלה, במקביל להמשך המחקר. אנחנו מנתחות את המפגשים בזום, יחד עם הד"ר מיקי פייר, חוקר מהמחלקה להנדסת מערכות תוכנה ומידע, בניסיון להבין מה עזר במפגשים הללו, מהן הטכניקות שעזרו להם. כך למשל, מדדנו מדד לחץ נפשי לפני כל מפגש ולאחריו. "זה מעין מודל שאפשר להציע אותו כמודל טיפולי, לא רק בתקופת מגפה, אלא גם במצבים אחרים שמאלצים אנשים להיות מרותקים לבית. כלי שנוכל להציע אותו או ככלי טיפולי ראשוני או כטיפול המשך במפגשי קבוצות פנים אל פנים, שממשיכות להיפגש בזום, שכן יש פה גם פרמטר של עלויות".

בשנה הראשונה ללימודי הדוקטורט, עשתה ישועה-כ"ץ מחקר על קהילת מתמודדות עם הפרעת אכילה (קהילת פרו-אנה) של יומנאיות-רשת בכל העולם, ועבודת הדוקטורט הייתה על נשים ישראליות ללא ילדים. בעקבות זכייתה במענק מחקר של הקרן הלאומית למדע (ISF) וכחלק מרצונה להמשיך במחקר התמיכה הדיגיטלית, החליטה לבדוק את הסטיגמה בקרב גברים ישראלים עם פוסט טראומה, יוצאי צבא המתמודדים עם הלם קרב בספקטרום גילים רחב – 70-25. מדוע החלטת להתמקד דווקא בפוסט טראומה בקרב גברים? ישועה-כ"ץ: "הנושא הזה הוא בנפשי, כי הייתה לי חברת-ילדות שאביה היה הלום קרב ואני ממש זוכרת אותו. במחקר הזה בדקתי מה הם עושים במפגשי הקבוצות שלהם בפייסבוק ובוואטסאפ, וכיצד השימוש באמצעים הדיגיטליים הללו משפיע על מדדי השלומות שלהם. מאמר על המחקר שפרסמתי לאחרונה, ב-Social Media and Society, יחד עם חוקרת מאוניברסיטת גוטנברג בשוודיה, דן בהבנה שלי שבמהלך המחקרים שלי בתמיכה דיגיטלית, אני מגלה שככל שאנו מתקדמים בזמן, התמיכה הדיגיטלית פחות זמינה לאנשים". מה ההסבר שלך לכך שהתמיכה הדיגיטלית פחות זמינה לפוסט טראומתיים? ישועה-כ"ץ: "בעבר, יומנאיות-הרשת המתמודדות עם אנורקסיה, השתמשו ברשתות יומני-רשת ברחבי העולם בעילום שמן, כמו גם האל-הוריות ונשים בטיפולי פוריות. למשל, בפורום 'תפוז' שבו התמקדתי, הן נותרו עלומות שם כיוצאות קבוצה והיו מתכתבות ביניהן. זה מתאים לאנשים שמתמודדים עם סוד או עם משהו מבייש. גישת המדיה השתנתה עם כניסתם לתמונה של הפייסבוק והוואטסאפ, גישה האומרת שלא רוצים מתחזים, שהרי המדיות האלו אוספות עלינו מידע לצורכי מסחר ושיווק. הדרישה ממשתתפי הקבוצות היא לחשוף את הזהות בהתכתבות הדיגיטלית וגם את הגרף החברתי (רשימת חברים, לייקים, ופעילויות)". מה הפרדוקס, שחשף המחקר, בהצטרפות של אנשים עם פוסט טראומה לקבוצות תמיכה, בעקבות כניסתם למדיה של ווטסאפ ופייסבוק? ישועה-כ"ץ: "בפייסבוק, למשל, כאשר את מצטרפת לקבוצות תמיכה, ניתן לראות מי החברים שלך ומה העיסוקים שלך, זה חלק מהאלגוריתם של פייסבוק. המשמעות היא שאם את מתמודדת עם סוד או משהו שאת מתביישת בו ולא רוצה לחשוף אותו, את לא תצטרפי לקבוצות האלה, כי יכול להיות לכך מחיר חברתי. מעבר לכורח החשיפה ולמחיר החברתי, יש בפייסבוק אפשרות להגדרת קבוצה סודית המיועדת לחברים שחוששים מחשיפה, כלומר קבוצה שניתן להיות רק מוזמן אליה. "אם פעם מתמודדות עם הפרעת אכילה, או נשים אל-הוריות או שבטיפולי פריון, היו מוצאות בגוגל את הקבוצות הסודיות הללו, היום הן כבר לא יוכלו למצוא אותן בחיפוש פשוט בגוגל. אם תרצי להצטרף אליהן, תצטרכי למלא בפייסבוק שאלון 'מסנן', וכדי שתוכלי להצטרף לקבוצה כזו בוואטסאפ, מישהו מהקבוצה צריך להזמין אותך".

במחקר שהתבצע בשנים 2019-2016, ראיינה ישועה-כ"ץ בשלב הראשון, 36 חברי קבוצות לגברים עם פוסט טראומה, שאליהם הגיעה דרך ארגונים שתומכים בהלומי קרב, כגון ארגון 'ערים בלילה' או 'רצים עם רמי' - קבוצת ריצה להלומי קרב בשלושה אזורים בארץ. בתהליך שנמשך זמן רב, סיפרה למרואיינים על קבוצות התמיכה בפייסבוק ובוואטסאפ, למדה להכיר אותם ועודדה אותם להצטרף אליהן. בשלב הבא, הצטרפה לקבוצה שתומכת בהלומי הקרב של מלחמת יום הכיפורים. בשיחותיה עמם גלתה, שהם כלל לא ידעו על קבוצות התמיכה הרלוונטיות להם, כי הקבוצות ירדו 'מתחת לרדאר'. "לפייסבוק ולוואטסאפ אין אינטרס להיות כלי תמיכה, האינטרס שלהם הוא לנטר את הפרופיל שלך, להבין מי את/ה ו'למכור' אותך". מה למדת מהמרואיינים על משמעות החברות בקבוצות פייסבוק וואטסאפ? ישועה-כ"ץ: "הם סיפרו לי, שמי נמצא בקבוצות הוא מי שיש לו עוד תקווה לחיים, מי שרוצה להשתפר. אנו יודעים הלא, שמצב הלומי הקרב בארץ הוא נוראי. מחקר שהזמין אגף השיקום של משרד הביטחון, מראה שמצבם של נכי צה"ל עם הפרעה נפשית גרוע משמעותית מכאלה שהם נכים גופנית בלבד. הם אנשים בודדים עם אחוז גירושים גבוה מאוד, זאת בנוסף לדרך הביורוקרטית הארוכה והמייגעת שעליהם לעבור עד ההכרה בהם כהלומי קרב, כפי שאיציק סעידיאן חשף. "הם מראש מוצבים בעמדה של לא-אמינים וצריכים להוכיח את זכאותם. אחד הדברים שהם כל הזמן מתלוננים עליו, הוא הדרישה לבדוק את העבר שלהם, לראות האם שמא יש אפיזודה בעברם, שיכולה אולי לנבא את הטריגר לפוסט טראומה בה הם מצויים כיום. התהליך הוא ארוך שנים וגם כרוך בעלויות רבות. הפרופיל הבולט של הגברים שראיינתי הוא של כאלה שטרם הפוסט טראומה, היו בשיא שלהם מבחינה גופנית ומבחינת תפקוד, יוצאי יחידות מובחרות, היו ממש חוד החנית, מה שהציב אותם בקרבות שהביסו את נפשם". עד כמה קבוצות התמיכה הדיגיטליות משמשות בפועל קרש הצלה עבור גברים הלומי הקרב? ישועה-כ"ץ: "אחד הדברים העיקריים בריפוי של אדם מטראומה, הוא לעזור לו לחזור מהר ככל הניתן לתפקוד, אבל כל המבנה של הסלקציה לוועדות והתנאים שהם מקבלים מהוועדות הללו, משאיר אותם בחוסר תפקוד לאורך שנים רבות. קבוצות התמיכה הן ברמת הצלת חיים ממש. אחד הדברים החשובים בקבוצות הוואטסאפ, הוא האפשרות לשלוח הודעה קולית בזמן התקף חרדה ולבקש עזרה, זה מאפיין שאין באף כלי תקשורת קבוצתי שמעניק תמיכה, נכון להיום. יש שם חבר'ה עם נטייה קשה לאובדנות, ששולחים הודעות קוליות בקבוצה, והחברים בקבוצה ממהרים לתמוך בהם. "העזרה היא אינסטרומנטלית הלכה למעשה, וכוללת ביקורי חולים ועוד אפשרויות תמיכה שבאמת מסייעות להם לעזור זה לזה. עם זאת, דבר שגם חברי הקבוצות העידו עליו, יש צורך במטפלים ובמטפלות מקצועיים בתוך הקבוצה, שהרי חברות בקבוצה כזו עלולה לעורר לא מעט טריגרים מהשירות הצבאי שהוביל לטראומה, כאשר הם מחליפים 'חוויות' מסיפורי הקרבות". מה המסקנה שלך בעקבות המחקר על תמיכה דיגיטלית בפוסט טראומה? ישועה-כ"ץ: "המסקנה העיקרית שלי היא, שהגיעה העת שגופים טיפוליים ללא מטרת רווח ייכנסו למשחק הזה של קבוצות תמיכה. אנשי טיפול צריכים לעבור הכשרה דיגיטלית ולבנות מערך תמיכה דיגיטלית, לספק פתרונות שאינן למטרות רווח, שלא מאלצים את חברי הקבוצה להיחשף ולמסור מידע, כמו ברשתות החברתיות המסחריות. במיוחד לאור הממצא, ששימוש תכוף בפייסבוק אינו טוב להם. ככל שהם נמצאים יותר שעות בפייסבוק תסמיני הפוסט טראומה עולים בהתאמה. שני מאמרים על המחקר פורסמו זה מכבר בכתבי עת בחו"ל: International Journal of Environmental Research and Public Health, ו-Social Media and Society. שניים נוספים יתפרסמו בקרוב".

מה את מציעה כדי להרחיב ולשפר את מחקר התמיכה הדיגיטלית? ישועה-כ"ץ: "אני חושבת שנדרש להקים באוניברסיטה צוות מחקר בינתחומי לתמיכה דיגיטלית, שבודק את התמיכה הדיגיטלית משלוש זוויות: זווית התקשורת, זווית טיפולית והזווית של מדעי המחשב, כדי להבין מה בטכנולוגיה יסייע למשתתפים בקבוצות של תמיכה דיגיטלית". במה מתמקד המחקר שלך בימים אלה? ישועה-כ"ץ: "בימים אלה אנו עוסקים במחקר שבוחן את הבעות הפנים של אנשים בקבוצות תמיכה, במטרה לנסות להבין את הרגשות ולקרוא אותם, להבין מה בטכניקה הטיפולית עושה להם טוב, תוך כדי ניתוח של הנתונים הדיגיטליים עצמם. השאיפה בטווח הארוך, היא ליצור קבוצת תמיכה דיגיטלית בת עשרה מפגשים, כך שהטכנולוגיה תלמד במפגשים האלו את המטופל, תבין מה עוזר לו. כאשר הוא מסיים את המפגשים, נוכל לנתח את הנתונים שלו ואז נוכל להציע לו יישום שמבוסס על בינה מלאכותית עם טכניקות, שתפור לצרכיו וילווה אותו הלאה. זה יהיה כרוך בלא מעט עלויות. "חשוב להבין את הצרכים לא רק ברמה האישית אלא גם ברמת האוכלוסייה כי לכל אוכלוסייה יש צרכים שונים, כך שצריך לעשות הבחנה בין אוכלוסיות הטיפול השונות. כמו במחקר הפוסט טראומטיים, בו מצאתי שטכניקה של הקלטה קולית מסייעת להם מאוד. זאת הדרך לדעתי לפתח פתרונות דיגיטליים נכונים ויעילים". מהי החוזקה החשובה בעינייך להצלחה מקצועית בכלל ולהצלחה כחוקרת באקדמיה בפרט? ישועה-כ"ץ: "רשת תמיכה חברתית, היא אחת החוזקות החשובות ביותר בעיני, והיא גם משיקה לעבודה המחקרית שלי, מבחינת הכוח של קבוצה. חשוב למצוא את האנשים הטובים סביבך, או מה שמכונה באנגלית: Circle of Niceness. הבנתי עד כמה זה חשוב, במיוחד באקדמיה, שהיא עולם תחרותי מאוד".