הדיון השבוע בוועדה המסדרת של הכנסת בנוגע להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון, היה אחד הרגעים המבישים בימיה – ולא חסרים כאלה. 45 בני אדם נספו באסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה, והפוליטיקאים מתווכחים האם ואיך לחקור את זה. 45 בני אדם מתו בגלל רשלנות מתמשכת, וזה הפך למחלוקת פוליטית: גוש נתניהו נגד גוש אנטי-נתניהו. 45 בני אדם הותירו עשרות אלמנות ויתומים, וחלק מנבחרי הציבור עוסקים רק בהתחמקות מאחריות ובגלגולה זה על שכמו של זה. המגעילים ביותר היו חברי הכנסת החרדים, שברור לגמרי שיש להם ממה לפחד. הרי חלקם לחצו לקיים את ההילולה בניגוד למגבלות הקורונה, חלקם מקורבים לכל מי עסקנים ורבנים שבוחשים בקבר רשב"י, חלקם הובילו במשך שנים קו של התעלמות מחוקי המדינה ותקנותיה. ואז הם מספרים לנו, שאם תוקם ועדת חקירה ממלכתית – השופט שיעמוד בראשה וחבריה לא יבינו את "הצרכים המיוחדים של המגזר החרדי". אגב: רוב משפחות ההרוגים דורשות הקמת ועדת חקירה ממלכתית; להן, משום מה, זה לא מפריע. 71% מן החרדים, בסקר של השבועון החרדי "משפחה", דורשים זאת; להם, משום מה, זה לא מפריע. אפילו בקני המידה הייחודיים של הפוליטיקה הישראלית, התנהגות הפוליטיקאים החרדים היא שיא של צביעות. לא הפריע להם שאחד משלהם יעמוד בראש ועדת המדע, למרות שכידוע – זה לא ממש התחום בו הם מצטיינים. לא הפריע להם שאנשיהם יעמדו בראש ועדת הכספים ויאשרו מיליארדים לכוחות הביטחון והחרום – למרות שהם אינם משרתים בהם. החרדים השתלטו על הרבנות הראשית, למרות שהם אינם מכירים בסמכותה. אבל ששופט יבדוק מדוע נהרגו 45 חרדים? חס וחלילה, בל ייראה ובל יימצא. אם תרצו, זהו בקליפת אגוז גם סיפור מירון וגם סיפור פסגת זאב וגם סיפור הקורונה וגם סיפור הגיוס: קבוצה שבטוחה שהיא מנהלת מדינה משל עצמה, שהיא טובה מכדי שחוקי הכלל יחולו עליה, שמגיע לה ומגיע לה ומגיע לה.

שבוע אחרי הפסקת האש בתום מבצע "שומר החומות", המצב הוא כזה: ישראל תאפשר לקטאר להכניס לרצועת עזה 500 מיליון דולר, הורחבו זכויות הדיג במימי הרצועה, כרם שלום נפתח למעבר, חברת החשמל החלה לתקן את קווי המתח הגבוה המובילים לרצועה, יחיא סינוואר נושא נאום ניצחון, בגימנסיה הרצליה בתל אביב אוספים תרומות לילדי עזה. ומה עם הדר גולדין ואורון שאול? כלום, אין טעם שתשאלו. נכון, אסור להיכנע לסחטנות הבלתי-אנושית של חמאס. נכון, יש לנו עסק עם מנוולים שלא אכפת להם מילדיהם החיים, אז ודאי לא אכפת להם מילדינו המתים. נכון, ישראל נתנה הרבה יותר מדי בעסקות קודמות ושילמה בדם אחריהן. נכון, גם ההלכה אוסרת לפדות שבויים "יותר מכדי שוויים" כדי שלא לעודד חטיפות. ועדיין, בשבוע שעבר ישראל הייתה במצב הטוב ביותר מאז מבצע צוק איתן כדי להביא את הדר ואורון לקבר ישראל. זה היה חייב להיות תנאי בל יעבור בכל הסכם הפסקת אש, זה היה חייב להיות תנאי בל יעבור לכל הקלה אחריה. זה לא נעשה. משפחת גולדין טוענת, כי הבנים הם מבחינתו של בנימין נתניהו רק אמצעי פוליטי ומטבע עובר לסוחר לצרכי פרסום. אני מתחיל לחשוב שהיא צודקת. זה הרי לא גלעד שליט, שחזר לשמחת כולנו על שתי רגליו והתקבל בחיבוק מצולם-היטב בידי נתניהו. כאן מדובר לצער כולנו בשתי גופות, ואפילו אם נתניהו ישתתף בקבלת הארונות – זה ממש לא מצטלם טוב. על האדם הציני הזה, הגורר את המדינה לעוד ועוד בחירות רק כדי להישאר בשלטון, אני מוכן להאמין אפילו את זה.

חברי ליכוד יקרים, מתי תבינו שבנימין נתניהו גורר אתכם איתו למקומות לא טובים? מתי תבינו שהוא עשוי להיות ההבדל בין שלטון לבין אופוזיציה? ואם לא שמתם לב, אזי השבוע התפרסם שחובות הליכוד מגיעים ל-80 מיליון שקל – בגלל מערכות הבחירות החוזרות ונשנות – והוא הגיע לגבול יכולתו לקבל הלוואות מהכנסת. זאת אומרת, שנתניהו גם עלול להוביל את המפלגה שלכם לפשיטת רגל כלכלית. האמת היא, שאני לא מצפה שרוב חברי הליכוד יבינו זאת. נפתלי בנט אפיין את הבעיה במדויק: היחס לנתניהו גובל בפולחן אישיות. נתניהו הצליח ליצור משוואה לפיה הוא הימין ואין בלתו, וכל מי שמתנגד לו – הוא שמאל. וכך נפתלי בנט ואיילת שקד וגדעון סער הם שמאל. וכך מי שמילאו את התפקידים הבכירים ביותר בממשלות נתניהו – יאיר לפיד, אביגדור ליברמן, בני גנץ – הם שמאל. נתניהו גם יצר התמכרות: אחרי 12 שנים רצופות, רבים משוכנעים שאין עוד מלבדו, שרק הוא יכול לטפל בבעיות המדינה ולהבטיח את בטחונה. אם קול ההיגיון היה נשמע, אזי היו עולים לכל הפחות סימני שאלה סביב דימויו של נתניהו כ"מר ביטחון". חיזבאללה הרבה יותר מסוכן מאשר לפני 12 שנים, חמאס הרבה יותר מסוכן מאשר לפני 12 שנים, אירן קרובה לנשק גרעיני הרבה יותר מאשר לפני 12 שנים, העורף הישראלי חשוף הרבה יותר מאשר לפני 12 שנים, הרחוב הערבי בוער הרבה יותר מאשר לפני 12 שנים, איומי הסייבר חמורים בהרבה מאשר לפני 12 שנים. לא הכל באשמת נתניהו וגם המענה הישראלי השתפר, אך לא ניתן לטמון את הראש בחול לנוכח המציאות הזאת. בעצם, ניתן גם ניתן: ראו את תומכי נתניהו.

את התופעה הזאת צריכים לחקור סוציולוגים, פסיכולוגים של המון ואולי פסיכיאטרים: עשרות מיליוני אמריקנים מאמינים לשקרן פתולוגי ופסיכופט מוכח, האומר להם שהבחירות לנשיאות בשנה שעברה היו תרמיתיות ושהתוצאות הן פרי קנוניית ענק ושהוא המנצח האמיתי. והם מאמינים לו למרות שהוא ואנשיו לא הציגו אפילו בדל ראיה, ולמרות שעשרות שופטים – כולל אלו שהוא עצמו מינה – זרקו מכל המדרגות את כל התביעות בהן הועלו טענות אלו. אבל העובדות לא מעניינות אותם. כל הסקרים מאז הבחירות מלמדים, כי רוב מוחלט – לעיתים עד 70% ממצביעי הרפובליקנים – מאמינים לטענות הכזב של דונלד טראמפ. הוא כמובן ממשיך להעלות אותן בכל הזדמנות אפשרית, וכל סנטימטר נוסף בבוץ השקרים רק מבטיח עוד יותר שלעולם לא ייחלץ ממנו. טראמפ ממשיך להחזיק את המפלגה בלפיתת חנק, למרות שהוא בכלל התחיל כדמוקרט והתמודד בה על אפו ועל חמתו של הממסד הוותיק. ראו מה קרה לליז צ'ייני: בתו של סגן הנשיא לשעבר ומנהיגה בזכות עצמה, סולקה מתפקידה בצמרת הסיעה בבית הנבחרים רק משום שיצאה נגד שקריו של טראמפ. רוב המחוקקים מפחדים לומר את האמת, שמא בוחריהם יתנקמו בהם. מדהים, פשוט מדהים. זאת המפלגה של הנשיאים אברהם לינקולן, יוליסס גרנט, טדי רוזוולט, ויליאם טאפט, דווייט אייזנהאואר ורונלד רייגן. זאת המפלגה של הנרי קיסינג'ר, ג'ון מקיין, ארל וורן ובארי גולדווטר. וכעת היא התמסרה מרצונה למגלומן מושחת, הרואה בה אך ורק כלי למטרותיו האישיות. ההסבר לזה, כאמור, מצוי – אולי – בתחומים הרחוקים מאוד מהשכלתי ונסיוני.

לשכת עורכי הדין היא גוף סטטוטורי (הפועל על-פי חוק) ובידיה הסמכות הבלעדית להעניק רשיונות עריכת דין, לקיים הליכים משמעתיים ולשלול אותם. אין ספק שהיא גוף ציבורי ממדרגה ראשונה, גם בשל המונופול שלה על שירות חיוני וגם משום שיש בה 80,000 חברים שבלעדיהם המדינה לא תוכל לתפקד. ככזאת, מצופה ממנה לפעול על-פי קני מידה אחידים ושקופים, וממניעים ענייניים בלבד. אז מצופה. So what. השבוע פרסמה הלשכה את התוכנית לכנס השנתי שלה, המתקיים בשבוע הבא באילת. חלק מן המושבים ינחו עיתונאים. החתום מטה איננו ביניהם, ולא משום שסירב; אפילו לא פנו אלי. דובר הלשכה טען, שלא היו מספיק מושבים לכולם. ההסבר הזה היה עלבון לאינטליגנציה: עיתונאית אחת מנחה שני מושבים, שני עיתונאים מאותו אמצעי תקשורת קיבלו מושב כל אחד, עיתונאי שלישי מנחה לא פחות מארבעה מושבים (ושיהיה ברור: כולם אנשי מקצוע טובים ואין לי שום טענה כלפיהם). הדובר הוסיף, שלא מדובר במשהו אישי נגדי: גם כלכליסט ודה-מרקר לא הוזמנו. (אגב: לא הוזמן אף עיתונאי חרדי ואף עיתונאי ערבי). כאן נפל לי האסימון. מה משותף לענת רואה (כלכליסט) גור מגידו (דה-מרקר) ולי? כתבנו נגד הלשכה והעומד בראשה, אבי חימי. כותרות לדוגמה של רואה: "לשכת עורכי הדין שוברת שיאי בושה" (7.11.20), "המנכ"ל הודיע על התפטרות ואחר כך חזר בו" (20.5.20), "במהלך סודי טרם בחירתו ביצר חימי את מעמדו בלשכה" (14.6.20). כותרות לדוגמה של מגידו: "אבי חימי העיד דבר אחד – סרטון וידאו העיד אחרת" (11.6.19); "למרות השערוריות הרבות של לשכת עורכי הדין – דוח המבקר חיוור" (5.5.20); "עורך הדין המקושר פעל למען מינוי אלרון לעליון" (14.1.20). ושל הח"מ: "בג"ץ הזכיר לראש הלשכה: הנשיא חסין" (1.11.20); עמית: "מחטף של ראש הלשכה" (22.4.20). בדקתי מדגמית כמה מעמיתי שכן הוזמנו, ולא מצאתי פרסומים דומים. ושוב, שיהיה ברור: אין לי שום טענה כלפיהם. כמובן, יכול להיות שאני סתם פרנואיד ממורמר. יכול להיות שאני רואה מהזיות מוחי הקודח. יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים. אולי אני סתם חושב שלשכת עורכי הדין צריכה לפנות בצורה שקופה לכל אמצעי התקשורת, לבדוק מי רוצה לבוא, ולחלק את ההזמנות בצורה שוויונית בכנס אילת ובכנסים אחרים. אולי אני סתם מצפה ממנה להגינות.

עבריינית המס ציפי רפאלי, שיחד עם בתה בר רפאלי גנבה מכולנו מיליוני שקלים אחרי שהעלימו הכנסות ב-25 מיליון שקל, שוחררה השבוע מהכלא אחרי ריצוי מחצית בלבד מעונשה – שמונה מתוך 16 חודשי מאסר. היא קיבלה כותרות מפנקות ומפרגנות, כולל מישהי שאפילו קראה "לחבק אותה". ההתייחסות הזאת מלמדת על אובדן ערכים מוחלט. עברייני מס פוגעים בכולנו. בגללם יש פחות כסף לצרכים חיוניים. בגללם אנשים ישרים משלמים יותר. בגללם יש פחות תמריץ לעבוד. פסיקתו של בית המשפט העליון ברורה ועקבית: יש לשלוח אותם לכלא. העבירות בהן הודתה ציפי רפאלי נושאות בחלקן עונש מירבי של שבע שנות מאסר כל אחת. הן בוצעו בשיטתיות, במכוון, בהיקף גדול ועל פני שנים. לא הייתה כאן שום נסיבה מקלה. בארה"ב הגברות רפאלי היו נשלחות לשנות מאסר ארוכות; האמא הייתה עלולה לסיים את חייה בכלא. כי אצל האמריקנים המשונים הללו, מי שגונב מן הציבור מקבל עונש הרבה יותר גדול ממי שגונב מן היחיד. כל עוד היחס אצלנו לעברייני מס, ובמיוחד לידוענים שבהם, ימשיך להיות כזה – לא נורא, מה הוא בסך-הכל עשה, הוא שילם את חובו לחברה – גם העבירות יימשכו. כל עוד הפרקליטות תמשיך להסכים להסדרי טיעון מגוחכים הסותרים את החקיקה והפסיקה, העבריינים ימשיכו לחגוג. כל עוד בתי המשפט ימשיכו לאשר הסדרים כאלו, כולנו נשלם וביוקר.