משנה מפורסמת בפרקי אבות מדבר על מחלוקת לשם שמים לעומת מחלוקת שאינה לשם שמים. הדוגמה לסוג הראשון היא מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ולסוג השני – "מחלוקת קרח וכל עדתו". חוסר הסימטריה ניכר מיד: לכאורה היה צריך לומר "מחלוקת קרח ומשה". הסבר אחד אומר, שקרח הוא זה שניהל מחלוקת; משה כלל לא רצה לריב איתו. הסבר שני ורלוונטי לנו אומר, שהייתה מחלוקת קשה גם בתוך עדת קרח. כולם רצו את ההנהגה לעצמם והדבר היחיד שאיחד את חבריה היה הרצון להדיח את משה; כיצד זה נגמר – כולנו יודעים. ממשלת השינוי נראית לכאורה כמו קרח ועדתו. מה משותף לנפתלי בנט וניצן הורוביץ, גדעון סער ומרב מיכאלי, אביגדור ליברמן ומנסור עבאס – מלבד הרצון/הנכונות להדיח את בנימין נתניהו? גישת "אנטי" איננה מתכון מוצלח ליחסים ארוכי טווח מכל הסוגים. אחרי האופוריה של הצלחה בהשגת היעד השלילי, צריך להיכנס לימים האפורים של השגת היעדים החיוביים, ואז מתגלים חילוקי הדעות במלוא עוזם. השותפים לממשלה החדשה עשו לפיכך בתבונה רבה, כאשר הסכימו לדחות בשנתיים את הטיפול בבעיות בהן הם חלוקים מן היסוד. המשימה הראשונה והדחופה ביותר שלהם היא להנמיך את גובה הלהבות השורפות את המרקם העדין של חיינו כאן. כמעט כל דיון מגיע ל"כן ביבי, לא ביבי". אי-אפשר לנהל שיחה בענייני ציבור מבלי להיכנס לוויכוח על בנימין נתניהו. בכלל לא משנה למה; זה המצב, והוא הרסני. אבל לא הכל תלוי בהם. קחו לדוגמה את תקציב 2022: עם גרעון ענק, ברור שצריך לקצץ בהוצאות ולהעלות מיסים. אבל היכן לקצץ – בהתנחלויות או באיזורי הפיתוח? האם להעלות מיסים על העשירים (תפיסת השמאל) או דווקא להקל את הנטל כדי לעודד פעילות (תפיסת הימין)? האם להפריט עוד שירותים כדי להכניס מזומן לקופה, או להגביר את מעורבות הממשלה כדי להתמודד עם המשבר הכלכלי והחינוכי? כיצד לפעול מול האיגודים המקצועיים שוודאי יתנגדו לגזירות וקיצוצים? המבחנים של היכולת להתקיים יחדיו יגיעו מוקדם מאוד ויחרצו את גורלה של הממשלה החדשה.

הממשלה החדשה עומדת להסכים (על-פי דרישתו של מנסור עבאס) "להסדיר את התיישבות הבדואים בנגב" – מונח מכובס למתן פרס לרבבות עבריינים אשר פלשו לרבבות דונמים של אדמות מדינה, ובבריונות מתמשכת הקימו עליהם כפרים בלתי-חוקיים ומסכני חיים. כנ"ל לגבי ביטול חוק קמיניץ, שעיקרו מאבק בבנייה הבלתי-חוקית עצומת ההיקף במגזר הערבי. זהו איתות שלילי ויציאה לדרך ברגל שמאל. ממשלה אשר קמה כאנטי-תזה לראש ממשלה המואשם בעבירות שחיתות חמורות, צריכה להתרחק כמטחווי קשת מצעדים כאלה. מה כן? להילחם בכל הכוח באלימות ובעבירות הנשק במגזר, שאת תוצאותיהן החמורות ראינו רק לפני שבועות אחדים. עצם התמיכה של עבאס בממשלה החדשה היא ההימור הגדול ביותר של מרכיביה, ובמיוחד של אנשי הימין המובהקים. לעבאס ולרע"ם יש עבר מפוקפק, בלשון המעטה, כחלק מן הרשימה המשותפת. בהחלט ייתכן שההצהרות והמעשים המתונים-יחסית שלהם בשבועות האחרונים היו רק העמדת פנים. באותה מידה ייתכן שיש כאן ניצן אמיתי של נכונות מצד חלק מערביי ישראל לנטוש את הקיצוניות והתמיכה בטרור, ולהתחיל להשתלב בחברה ובהנהגה, תוך נטילת אחריות במקום הסתפקות בבכיינות. ואגב, שלא יספרו לכם שעבאס ישפיע על מדיניות הביטחון; אופוזיציה אחראית תעניק לממשלה גיבוי מלא בעת עימות צבאי. מן הצד השני של הקשת הפוליטית, הסיעות החרדיות צפויות לגלות מהר מאוד עד כמה קר שם בחוץ, ובשורה של מובנים. מן הראוי שהממשלה החדשה תקים מיד ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון. בשלב הקודם של השיחות הסכימו יאיר לפיד ונפתלי בנט, כי ענייני דת ומדינה ינוהלו בעיקרון על-פי תפיסותיו המתונות והמודרניות של ארגון רבני צהר, וכי הרבנים הראשיים הבאים יבואו משורות הציונות הדתית; זו יכולה להיות הבשורה הגדולה ביותר של הממשלה, אם הסכמה זו תצא לפועל. אביגדור ליברמן כשר האוצר (מינוי בעייתי מאוד, בלשון המעטה) יקצץ מן הסתם בקצבאות לחרדים שאינם משרתים את המדינה ולא בהכרח מדווחים לרשות המיסים על כל הכנסותיהם. משרד החינוך עשוי לקדם תוכניות ללימודי ליבה במגזר החרדי – וזה הרבה יותר חשוב ומשמעותי מאשר המאבק הארכאי על גיוס האברכים. בכלל לא יהיה רע למדינה, אם המפלגות החרדיות יישבו קצת באופוזיציה; זה אפילו יהיה לטובת הציבור שלהן, גם אם לא לטובת עסקניהן.

בליכוד מיהרו להבהיר, כי נתניהו מתכוון לעמוד בראש האופוזיציה ולמרר את חייה של הממשלה החדשה. בהחלט זכותו. אבל כאשר מתבוננים על המודל של דונלד טראמפ בארה"ב, זה עלול להיות הרסני – בראש ובראשונה לליכוד עצמו. טראמפ אוחז ביד ברזל במפלגה הרפובליקנית, רומז על אפשרות שיתמודד ב-2024 ומוביל לכך שכמעט כל המחוקקים מטעמה ממשיכים להפיץ את שקריו על "גניבת הבחירות". הרפובליקנים מעבירים בשורה של מדינות חוקים שיגבילו בפועל את זכות ההצבעה ויפגעו בקבוצות התומכות בעיקר בדמוקרטים. בקיצור: הנשיא הכי אנטי-דמוקרטי בתולדות ארה"ב ממשיך לאיים על עקרונות היסוד של השיטה. גם נתניהו מפזר אין-ספור שקרים. הבולט שבהם: "ממשלת שמאל". למה? כי מבחינתו ומבחינת האפסים שסביבו, רק ביבי=ימין, וממילא כל מה שאינו ביבי הוא שמאל. יש הגדרות לשמאל, והן בעיקרן חברתיות-כלכליות; בישראל נוספה אליהן העמדה בסכסוך הישראלי-פלשתיני. לפי המבחנים הללו, בקואליציה החדשה יש 13 חברי כנסת מהשמאל (העבודה ומרצ), היא נתמכת מבחוץ בידי ארבעה אנשי שמאל (רע"ם), והיתר הם 25 אנשי מרכז-ימין (יש עתיד וחוסן לישראל) ו-19 אנשי ימין (ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה). "השמאלנים המסוכנים" אליבא דנתניהו הם בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן – מי שהיו שרי הביטחון, האוצר והחוץ בממשלותיו של אחד, בנימין נתניהו. יש עוד ספינים כאלה. למשל: בנט לא יכול להיות ראש הממשלה עם שישה ח"כים; אבל נתניהו עצמו הציע את ראשות הממשלה גם לבנט וגם לסער. למשל: חלוקת התפקידים בממשלה החדשה היא שוחד; אבל נתניהו עצמו הציע את אותם תפקידים לאותם אנשים. למשל: ההצטרפות לממשלה היא הפרה של הבטחות בחירות; אבל נתניהו עצמו ציפה שסער יפר את ההבטחה שלא לשבת בממשלתו וניסה לצוד עריקים מרשימתו. נתניהו ריכז במו פיו שורה ארוכה של בלופים ושקרים בתגובתו להודעתו של בנט, כאשר למעשה כל המומים אותם ייחס ליריבו – מצויים בו-עצמו. הייתה זו הדגמה חיה לסיבה העיקרית בגללה נתניהו מסיים את דרכו: אי-אפשר להאמין לאף מילה שלו. או בהגדרה אחרת: לא נשאר לו את מי לרמות. אם הליכוד הוא מפלגה חפצת חיים, עליו לומר לנתניהו: תודה רבה על שירותך, עכשיו תפנה את מקומך. נתניהו הוא אדם ברוך כשרונות ברמה עולמית, ללא ספק ראש הממשלה החכם ביותר שהיה לנו. היו לו עשר שנים של הישגים מרשימים מאוד בחוץ ובביטחון, בכלכלה ובחברה. בשנתיים האחרונות הוא הרס את מורשתו ולא היה רחוק מלהרוס את המדינה, והכל ממניעים אישיים הנובעים מהעמדתו לדין. רק בגלל זה הלכנו לארבע מערכות בחירות, כולל בעיצומה של מגיפה. רק בגלל זה הליכוד שקוע בחובות של 80 מיליון שקל המסכנים את קיומו. רק בגלל זה נתניהו הפר את ההסכם להקמת ממשלת החילופים. רק בגלל זה לימין אין ממשלה יציבה, אשר תשקף באמת את רצון העם ואת הרוב המוצק שיש לו בכנסת. רק בגלל זה צריך להקים ממשלה בעייתית ולהעניק את ראשות הממשלה לעומד בראש סיעה קטנטנה. נתניהו נכשל וגרר איתו את מפלגתו לאופוזיציה. שימו לב מי עומדים בראש מתנגדיו – אלו שעבדו איתו בצמוד ונכוו ממנו במישור האישי או הפוליטי: נפתלי בנט, איילת שקד, בני גנץ, אביגדור ליברמן, גדעון סער. הוא מתנהג כאילו ראשות הממשלה רשומה על שמו בטאבו – גם בדרישתו (או דרישת רעייתו?) להישאר בבלפור כאשר יהיה ראש הממשלה החליפי, וגם בהצעותיו המגוחכות וההזויות לפרוס את ראשות הממשלה לשלוש תקופות כהונה. הליכוד צריך להוכיח שהוא איננו המפלגה הרפובליקנית. יש בו אנשים בעלי שיעור קומה ועמוד שדרה – למשל יולי אדלשטיין, ניר ברקת, אבי דיכטר – אשר צריכים להתייצב ולומר בקול רם וברור: תם עידן נתניהו. הליכוד והימין היו כאן לפניו והם יהיו כאן אחריו. אם מישהו מסוגל לגרום לכך שהם לא יהיו כאן אחריו – זה רק נתניהו עצמו ומי שלא יעשו את המעשה הנכון היחיד.

ביום הבחירות האחרונות הבעתי כאן את העמדה, שזוהי למעשה בחירה בין מדינה יהודית לבין מדינה דמוקרטית. הסברתי שאם גוש מתנגדי נתניהו ינצח, הוא עלול להקים ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת וכך לחתור תחת יסודותיה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". ואם גוש נתניהו ינצח, מרכיביו מדברים בגלוי על פוליטיזציה של בית המשפט העליון שמשמעותה היא הרס הדמוקרטיה. לממשלת השינוי יש סיכוי אמיתי להיות גם יהודית וגם דמוקרטית – דווקא בשל הפערים בין מרכיביה. סער, בנט וליברמן לא יתנו להתקרב למשהו שמתחיל להזכיר את "מדינת כל אזרחיה". לפיד, גנץ, מיכאלי והורוביץ לא יתנו לגעת בעצמאותו של בית המשפט העליון. שני המחנות יחדיו יכולים יחדיו למנות שופטים שמרניים לצד אקטיביסטים (יש עכשיו שני מקומות פנויים בבית המשפט העליון ובשנה הבאה יהיו עוד שניים; חלקו אותם ביניכם). הם בהחלט יכולים לתקן את הטעון תיקון במערכת המשפט: להעביר את חוק יסוד החקיקה בצורה מאוזנת, לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וראש התביעה הכללית, לתת לשרים יותר השפעה בבחירת היועצים המשפטיים של משרדיהם, להבטיח ביקורת אמיתית על הפרקליטות, לנער מן היסוד את התרבות הארגונית הקלוקלת והתפיסה המבצעית הכושלת של המשטרה, לפעול להקלת העומס בבתי המשפט. אם המשימה המיידית של ממשלת השינוי היא להפחית את השיסוי והפילוג, אזי המשימה החשובה ביותר שלה לקדנציה כולה (בהנחה שתשלים אותה) היא לבנות מחדש את היסודות לקיום משותף כאן. וזה אומר: לא החרדים יקבלו הכל ולא החילוניים יקבלו הכל. לא הערבים ולא המתנחלים. לא הימין ולא השמאל. כולם יוותרו על קצת ויקבלו קצת – או בעצם, יקבלו הרבה מאוד: את הבטחת הישרדותה של ישראל כמדינה יהודית (בסיס הקמתה) ודמוקרטית (בסיס קיומה).