אמון, ביקורת, ענווה, שירות, נאמנות, אהבה

בפרשת "פקודי" מוסר משה רבינו דין וחשבון מפורט על התרומות שהתקבלו למעשה המשכן ועל השימוש בהן. הפירוט הרב העסיק מאות שנים את הפרשנים, והרב יונתן זקס מצא בו לקח מוסרי למנהיגים בכל הדורות. האמון הוא מיסודות החיים הציבוריים. אומה החושדת במנהיגיה שהם מושחתים איננה יכולה לתפקד ביעילות כחברה חופשית, צודקת ופתוחה. מסימניה של חברה טובה, שהמנהיגות בה נתפסת כשירות ולא כעמדת כוח שֶקַל לנצלהּ לרעה. התנ"ך הוא, בין היתר, ספר הדרכה על חשיבותו של הרף הגבוה בחיים הציבוריים. הנביאים היו המבקרים החברתיים הראשונים בעולם, וה' הסמיך אותם לדבר אמת אל בעלי השררה ולקרוא תיגר על מנהיגים מושחתים. התרסתו של אליהו כלפי אחאב, ומחאתם של עמוס, הושע, ישעיהו וירמיהו נגד אורחות החיים הלא-אתיים של ימיהם, הם טקסטים קלאסיים במסורת הזו, כאשר הם מכוננים מאז ולתמיד את האידיאלים של ההוגנות, הצדק, היושר והיושרה. חברה חופשית בנויה של יסודות מוסריים, ויסודות אלה צריכים להיות בלתי מעורערים. משה נתן דוגמה אישית כשהציג דוח כספי על השימוש בתרומות למיזם המשותף הראשון של עם ישראל. בעשותו זאת, הוא קבע תקדים חיוני לכל הדורות.

אחת המצוות הייחודיות ליהדות היא התוכחה: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". כפילות המילים מלמדת, קבעו חז"ל, שלא רק רב צריך להוכיח את תלמידו, אלא גם תלמיד את רבו. הרב זקס רואה כאן עיקרון חשוב ביחסי מנהיגים ומונהגים. ביהדות, המוּנהגוּת היא פעילה ותובענית כמו המנהיגות. או שמא נאמר זאת כך: מנהיגים ומונהגים אינם יושבים משני צדי השולחן. הם באותו צד – צד הצדק והחמלה והטוב המשותף. אף אחד אינו עומד מעל לכל ביקורת, ואף אחד אינו זוטר מכדי למתוח ביקורת, כל עוד הוא עושה זאת בנועם ובענווה. חסיד יכול להשיג על רבו; ילד יכול לתהות בקול על דברי הוריו; נביא יכול למתוח ביקורת על מלך; וכולנו, מעצם היותנו נושאים את השם ישראל, נקראים לִשְֹרוֹת עם אלוהים ועם אנשים בשם הצדק והטוב. מוּנהגוּת שאיננה ביקורתית, מונהגים המורגלים בצייתנות דמומה, משמשת מצע נוח לשחיתות במוקדי הכוח, ולעיתים אף לאסונות שאפשר למנוע. לדוגמא: בשלושת העשורים האחרונים של המאה ה-20 אירעו כמה תאונות קטלניות למטוסים של חברת התעופה הקוריאנית "קוריאן אייר". בחקירה שנערכה בעקבות אחד האסונות הללו, אסון טיסה מספר 8509 בדצמבר 1999, נמצא כי טייס המשנה חשש להזהיר את הקברניט שהוא סוטה מן המסלול; וכי חששו זה קשור כנראה לנטייתה של התרבות הקוריאנית למנהיגות סמכותנית ולמונהגות חולקת כבוד. הנשיא האמריקני ג'ון קנדי הרכיב צוות יועצים שנודעו בכישוריהם יוצאי הדופן, ובכל זאת צוות זה הכריע בזכות הפלישה למפרץ החזירים בקובה ב-1961, הנחשבת לאחת הטעויות הטיפשיות בהיסטוריה. אחד מחברי הצוות, ארתור שלזינגר הבן, ייחס לאחר מכן את הטעות לאווירה החברותית כל כך ששררה בקבוצה. איש לא רצה להעכיר אותה ולומר שהצעת הפלישה אינה מוצלחת. ג'יימס סורוביצקי, בספרו "חוכמת ההמונים", טוען שאנו זקוקים לקולות נגד, לאנשים הקוראים תיגר על החוכמה המקובלת, מתנגדים למוסכמות אופנתיות ומפריעים לשלווה האינטלקטואלית. "עקוב אחרי האיש שלפניך" הוא כלל מסוכן. להתייצב מנגד ולתהות תמיד על החלטותיו של המנהיג היא משימתו של המונהג הביקורתי. מנהיגות דגולה קמה דווקא היכן שיש קבוצה חזקה של מונהגים בעלי תודעה עצמאית. לכן, כל עוד מדובר בביקורת בונה, תלמיד רשאי לתהות על רבו, ונביא – להוכיח מלך.

התנ"ך מקמץ מאוד בתיאורים של גיבוריו – הן גופניים והן נפשיים. על תכונותיו של משה רבינו לא אומרת התורה דבר, ועלינו להסיק אותן מתוך מעשיו. רק דבר אחד נאמר עליו במפורש: שהיה האדם העניו ביותר בעולם. זוהי תכונה מנהיגותית מרכזית, אומר הרב זקס. איך מנהיגים שורדים? חלקם בעזרת ערמומיות ופיקחות; אחרים באמצעות דיכוי אכזרי של מתנגדיהם; ועוד אחרים – על-ידי אמונה נחרצת בעצמם. לא אלה, לא אלה ולא אלה הם ענקי רוח. אף לא אחד מהם ראוי לשמש לנו מופת. מנהיגים אמיתיים שורדים משום שהם מאמינים בָּעניין, לא בעצמם. התקפות אישיות אינן מערערות אותם באופן אישי. הם מבינים שהמסר שלהם קשה, שהם מבקשים מזולתם להשתנות ושינוי תמיד כואב. האנשים הרהוטים ביותר בהיסטוריה היו המשוכנעים ביותר שאינם מסוגלים לדבר. למשה, לישעיהו ולירמיהו לא חסרו לא ביטחון עצמי, לא הכרה בערך עצמם, ולא תחושת ייעוד אישי. אך אין זה העניין. הנקודה היא שהם ידעו יותר מאחרים כמה מפרכת היא המשימה שלפניהם. הם ידעו כמה מייסר הוא המאמץ לפקוח את עיניהם של אנשים אל המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהם רוצים שתהיה. הם ידעו כמה קשה לגרום לאנשים להשתנות. דווקא משום שהם חשבו על המשימה ולא על עצמם, הם הכריזו על עצמם בלתי ראויים – אך דבר זה הוא שעשה אותם ראויים מכולם. מכאן "והאיש משה עניו מאוד, מכל האדמה אשר על פני האדמה". הענווה היא אפוא יותר מסתם מידה טובה. זהו אופן של תפיסת המציאות. זוהי שפה שבה ה"אני" שלי שותק כדי שאשמע את קול ה"אתה"; שאשמע את הקריאה הבלתי-נאמרת שמעֵבר לדיבור האנושי, את לחש הרז האלוהי המפעם בהוויה, את קולה של האחרוּת הקורא לי לגאול את הבדידות במגע האהבה. הענווה היא הפותחת אותנו אל העולם.

פרשת השבת הקרובה, "קרח", מתארת את התקוממותם של קרח ועדתו נגד משה. המרד היה במסווה של דמוקרטיה: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". טעותם – מסביר הרב זקס – הייתה בחלק האחרון של המשפט, ומכאן הוא יוצא להסבר רחב של תפיסת המנהיגות ביהדות. המבנים המפורסמים ביותר במזרח הקדום היו הזיקוּראתים במסופוטמיה והפירמידות במצרים. הם לא היו רק מבנים. הם היו הצהרות פוליטיות באבן. הזיקוראתים והפירמידות המחישו את הסדר החברתי ההיררכי. הם היו רחבים בבסיס וצרים בקודקוד. למעלה נמצא המלך או פרעה – בנקודה שבה, כך האמינו, השמים והארץ נפגשים. מתחתם הייתה סדרה של שכבות אליטה, ותחתן – ההמונים העובדים. סדר חברתי זה נתפס לא כאפשרות אחת מרבות לארגון החברה, אלא כחוק טבע ממש. היקום עצמו בנוי באופן היררכי, וכמוהו כל עולם החי והצומח. היהדות היא מחאה נגד התפיסה ההיררכית הזו. כל אדם, לא רק המלך, עשוי בצלם אלוהים וכדמותו. לפיכך איש אינו רשאי לשלוט על אחרים בלי הסכמתם. כמובן, אי-אפשר בלי מנהיגות בכלל. בלי מנצח תגלוש התזמורת לקקופוניה; בלי קפטן תהיה קבוצת הכדורסל במקרה הטוב אוסף של שחקנים מבריקים, אך לא קבוצה; בלי גנרלים, כל צבא יהיה לאספסוף; ובלי ממשלה, העם יגלוש לאנרכיה. "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל העם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה או הזיקוראת על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. מנהיגות כזו נקראת "מנהיגות משרתת" ומקורה בתורה. המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי-פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היוהרה האורב לבעלי הכוח.

חכמינו מתארים את בלעם כנביא בסדר הגודל של משה ואולי אפילו יותר ממנו. מן התורה עצמה אנו למדים על כוחו ועל המגע הישיר שלו עם ה'. מדוע אפוא הוא מכונה "הרשע"? מה גרם לכך שניצל לרעה את כישוריו ורמתו הרוחנית? הרב זקס משיב: הוא היה מקלל להשכיר, אדם בלא שורשים ובלא נאמנות. מכאן מגיע הרב זקס לתכונות החשובות למנהיג. יש אנשים שנתברכו בכשרונות גדולים, שכליים ולפעמים אפילו רוחניים, ובכל זאת אינם מגיעים להישגים שכשרונות אלה מאפשרים להם. חסרות להם תכונות מוסריות בסיסיות: יושרה, יושר, ענווה, ומעל לכל – נאמנות. את מה שהם עושים, הם עושים בצורה מבריקה; אבל לא פעם, הדבר שהם עושים הוא הדבר הלא-נכון. מתוך מודעוּת ליכולותיהם יוצאות הדופן, הם נוטים להתנשא על אחרים. הם נכנעים לגאווה וליוהרה, ומתמכרים לאמונה שמעשיהם חומקים איכשהו מההגדרה "פשע". בלעם הוא הדוגמה הקלאסית לאנשים כאלה. אפילו לאחר שנוכח לדעת כי אלוהים עומד לצידם של בני ישראל, הוא עדיין רקם מזימה לגרור אותם לחטא; עובדה זו ממחישה כיצד גם הגדולים שבגדולים עלולים להידרדר אל עומק השִפלוּת. מי שנאמן לאחרים מגלה שאחרים נאמנים לו. מי שמפר אמונים מאבד את אמונם של אחרים בו, וסופו שהוא נותר נטול סמכות. מנהיגות בלי נאמנות איננה מנהיגות. כישורים וכשרונות אינם תחליף לאיכויות המוסריות הקורנות ממנהיג אמיתי וגורמות לאנשים ללכת אחריו. אנו הולכים אחרי מי שאנו בוטחים בו, ואנו בוטחים בו משום שהוא פעל באופן שרכש את אמוננו. לכן משה נעשה מנהיג דגול, בעוד בלעם נותר עד סוף ימיו זאב בודד בעל רשימת כישורים נוצצת. הֶיו נאמנים לאנשים שאתם מנהיגים.

אנו עומדים בפני הכניסה לשלושת שבועות בין המצרים המוליכים לתשעה באב. הרב זקס מזהה שלושה מנהיגים ששמותיהם קשורים לשבועות אלו: משה רבינו, שפרשת דברים – תחילת נאום הפרידה הענק שלו – נקראת תמיד בסמוך לתשעה באב; ישעיהו – מי שכתב את הפרק הנקרא להפטרה בשבת זו וגם את פרקי הנחמה הנקראים אחריה; ירמיהו – נביא החורבן ומחבר מגילת "איכה". שלושתם, הוא אומר, נתנו ליהודים את העוז ואת התעוזה לשרוד מכל האסונות שעברו עליו. מה עשה את שלושת האישים הללו למנהיגים גדולים? לדעתי שלושת המנהיגים שאנו מעלים על נס בשלושת השבועות התייחדו בשלושה דברים. הראשון הוא ששלושתם היו נביאי תקווה. אפילו ברגעים הקודרים ביותר הם הצליחו לראות מבעד לחשרת הסופה את השמים התכולים שמעבר לה. הם לא היו אופטימיסטים, אך הייתה להם תקווה. כדי להיות אופטימיסט לא צריך אומץ. אך כדי להיות נביא של תקווה דרושים אומץ, חוכמה, הבנה עמוקה של ההיסטוריה, הכרה באפשרי ולא רק בסביר, וכושר ביטוי. כל אלה היו למשה, לישעיהו ולירמיהו. המאפיין השני המייחד אותם הוא שדברי הביקורת שלהם נאמרו מתוך אהבה. קל להיות ביקורתי, אבל המבקרים המשפיעים הם רק אלה האוהבים באמת ובתמים את מושא ביקורתם ומשכילים להראות לו את אהבתם זו. והמאפיין השלישי והאחרון: משה, ישעיהו וירמיהו היו שלושת הנביאים שדיברו יותר מכל הנביאים האחרים על תפקידו של עם ישראל בקרב האנושות. מדוע נקודת המבט האוניברסלית כה חשובה פה? מפני שמנהיגים הדואגים רק לעמם הם שוביניסטים. לא אומץ אמיתי הם נוסכים בעמם, כי אם רברבנות, ציפיות שווא ורגש אגוצנטרי. גדולתם של מנהיגים גדולים אינה רק בדאגתם לעמם שלהם; הרי כולנו, למעט אלה מאיתנו הנגועים בשנאה עצמית, עושים זאת. גדולתם המיוחדת היא בדאגתם לאנושות. רגישותם האוניברסלית היא המאצילה על מסירותם לעמם שלהם הוד ועוצמה מוסרית. להיות סוכן של תקווה, לאהוב את העם שאתה מנהיג, ולהרחיב את אופקי האכפתיות שלך כך שיקיפו את האנושות כולה – זהו סוג המנהיגות המקנה את היכולת להתאושש ממשבר ולהמשיך הלאה. הוא אשר עשה את משה, את ישעיהו ואת ירמיהו לשלושה מן המנהיגים הדגולים בכל הזמנים.